התחייבות לזרים חשובה כמו התחייבות למכרים

מאת: אראל

→ה 23— משלי ו 1 — ו 2←

משלי ו1 : "בְּנִי! אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ,"

מצודות

בני! אם ערבת ערבות ממון בשביל אחר,  ובעבור הזר תקעת כפך (והוא ענין קיום ותוקף על הערבות) -

סגולות

בני! אם נעשית ערֵב ואחראי על מעשיו של רעך, כאילו תקעת את כפיך ושיעבדת את מעשיך ורכושך לאדם זר, כי עכשיו גורלך תלוי במה שיעשה הזולת -

/ בני! אם ערבת (התחייבת) כלפי רעך, ואז תקעת כפיך בהתחייבות סותרת כלפי אדם זר -


עצות

הנטיה הטבעית שלנו היא לקיים הבטחות לאנשים שאנחנו מכירים, כדי שיעשו איתנו עסקים גם בעתיד. הפסוק מדגיש שיש לקיים הבטחות לאנשים זרים בדיוק כמו למכרים: בין אם ערבת לרעך או תקעת לזר כפיך - עליך לקיים את ההתחייבות.

דקויות

באיזה ערבוּת מדובר?

1. המשמעות המצומצמת ביותר של "ערבות" ו"תקיעת כף" היא בהקשר של הלוואה - הערב מתחייב שהלווה יחזיר את ההלוואה, או שיחזיר את ההלוואה במקומו.   גם חכמי התלמוד למדו מפסוקנו הלכות הקשורות לערבות על הלוואה, למשל: "מנין לערב שמשתעבד (באמירה בעלמא בלא קנין) -... דכתיב.. בני אם ערבת לרעך... נוקשת באמרי פיך...." (תלמוד בבלי בבא בתרא קעג: רשב"ם, ראו גם בבא מציעא קטו., נקודות בדיני הערבות במשפט העברי, על ערבות בחוק הישראלי). ספר משלי ממליץ בחום שלא להיות ערב, והפסוק שלנו בא ללמד את האדם איך להינצל, אם טעה ונכנס לערבות.

2. אולם, הפסוק אינו מדבר בפירוש על הלוואה, ולכן ניתן לפרשו במשמעות רחבה יותר - לקיחת אחריות על אדם אחר. כך כנראה פירשו חכמי המדרש, שדרשו את הפסוק על יהודה ובנימין (בראשית רבה צג א, וראו בפירוש על פסוק 3).

ניתן לראות בערבות מסוג זה משל לערבות ההדדית שבין בני ישראל בנושא שמירת המצוות, ובפרט, אחריותם של המנהיגים לשמירת המצוות של הציבור: "בתלמיד חכם הכתוב מדבר. בשעה שהזקן מתמנה, אומר לו הקב"ה: עד שלא נתמנית לא היית נתפס על הצבור, עכשו שנתמנית נעשית ערב על הצבור" (ילקוט שמעוני משלי ו, ודומה לזה שמות רבה כז ט).

3. ניתן לפרש את הפסוק במשמעות רחבה עוד יותר - לא רק לקיחת אחריות על מעשיו של אדם אחר, אלא כל התחייבות שהאדם אינו יכול לקיים בגלל גורמים שאינם תלויים בו. גם אדם שמבטיח, למשל, ש"מחר נצא לטיול", כביכול לוקח ערבות על כך שמזג האויר יהיה מתאים לטיול, ואם מזג האויר משתנה, הוא צריך להתרפס בפני האנשים שהבטיח להם, או להתרפס בפני ה' ולבקש ממנו שישנה את מזג האויר...

4. וחז"ל פירשו את הקטע במשמעות רחבה עוד יותר - לא רק התחייבות שהאדם לוקח על עצמו בכוונה, אלא גם מחוייבות רגשית שהאדם נכנס אליה שלא בכוונה, למשל כאשר הוא פוגע ברעהו בדברים: "אמר ר' יצחק: כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנאמר בני אם ערבת לרעך... נוקשת באמרי פיך... עשה זאת אפוא בני והנצל... לך התרפס ורהב רעיך:

  • אם ממון יש בידך - התר לו פסת יד,
  • ואם לאו - הרבה עליו ריעים.
אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר (איוב לג) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי...

רבי ירמיה, הוה ליה מילתא לרבי אבא בהדיה. אזל, איתיב אדשא דרבי אבא. בהדי דשדיא אמתיה מיא, מטא זרזיפי דמיא ארישא. אמר 'עשאוני כאשפה!' קרא אנפשיה (תהלים קיג) מאשפות ירים אביון. שמע ר' אבא ונפיק לאפיה, אמר ליה 'השתא צריכנא למיפק אדעתך, דכתיב לך התרפס ורהב רעיך '." (תלמוד בבלי, יומא פז.);

"פסוקים אלה מנחים את האדם שהסתבך באמרי פיו ופגע בחברו, למהר ולרצותו. הקצב מהיר מאוד. הדימויים לקוחים מעולם הציד. חיים ומוות מוטלים על כף המאזניים. רגע אחד של אי-תשומת לב מוביל את החיה לבור המלכודת. שלמה המלך מדגיש את המיידיות של התשובה. ההשוואה לתמונת הציד מלמדת על גודל הסכנה שבהשארת מטען נפץ לא מפורק, בור פתוח באמצע הדרך. הסכסוך בין איש לרעהו יכול להביא לנפילה למצולות. אין להתמהמה, אומר שלמה, אף לא רגע. צריך לסיים פרשות ריב שבין איש לרעהו ולקוטלן בעודן באִבָּן." (הרב בני לאו, 'הארץ', פרשת נצבים-וילך)

-

תקעת לזר כפיך - התוקע כף מכניס את כף-ידו בחזקה לתוך כף-ידו של רעהו, וכך באופן סמלי משעבד את מעשיו ורכושו לאלה של רעהו.

רעך או זר?

מדוע הפסוק מתחיל ברעך (מכרך) ומסתיים באדם זר? כמה פירושים:

1. שני הביטויים, רעך וזר, מתייחסים ללווה.   הקטע רומז, שהלווה המבקש ממך להיות ערֵב עבורו מציג את עצמו כחבר שלך כדי שתעשה לו טובה ותחתום, אבל כשיגיע הזמן להחזיר את ההלוואה הוא עלול להתנהג כאדם זר, לברוח ולהשאיר אותך עם החוב; הסכסוך סביב החוב יהפוך גם רֵעים קרובים לזָרים.

2-3. רעך הוא הלווה והזר הוא המלוה, או להיפך.

4. שני הביטויים, רעך וזר, מתייחסים למלווה.  הקטע מדגיש, שאין הבדל בין ערבות שנותנים למכרים לבין ערבות שנותנים לזרים: את שתיהן צריך לקיים באותה מידה. הנטיה הטבעית שלנו היא לקיים הבטחות לאנשים שאנחנו מכירים, כדי שיעשו איתנו עסקים גם בעתיד. הפסוק מדגיש שיש לקיים הבטחות גם לאנשים זרים, בדיוק כמו למכרים.

5. וייתכן שהפסוק מתאר שתי התחייבויות סותרות - אחת לרעך ואחת לזר; ראו בפסוק הבא.

לעיון נוסף

המאמר המקורי



→ה 23— משלי ו 1 — ו 2←

תגובות