1 והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל-האשה אף כי-אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. 2 ותאמר האשה אל-הנחש מפרי עץ-הגן נאכל. 3 ומפרי העץ אשר בתוך-הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן-תמתון. 4 ויאמר הנחש אל-האשה לא-מות תמתון. 5 כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע. 6 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם-לאישה עמה ויאכל. 7 ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת. 8 וישמעו את-קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן. 9 ויקרא יהוה אלהים אל-האדם ויאמר לו איכה. 10 ויאמר את-קלך שמעתי בגן ואירא כי-עירם אנכי ואחבא. 11 ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן-העץ אשר צויתיך לבלתי אכל-ממנו אכלת. 12 ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה-לי מן-העץ ואכל. 13 ויאמר יהוה אלהים לאשה מה-זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל. 14 ויאמר יהוה אלהים אל-הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל-הבהמה ומכל חית השדה על-גחנך תלך ועפר תאכל כל-ימי חייך. 15 ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.
16 אל-האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל-אישך תשוקתך והוא ימשל-בך.
17 ולאדם אמר כי-שמעת לקול אשתך ותאכל מן-העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. 18 וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את-עשב השדה. 19 בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל-האדמה כי ממנה לקחת כי-עפר אתה ואל-עפר תשוב. 20 ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל-חי. 21 ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם.
22 ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן-ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם. 23 וישלחהו יהוה אלהים מגן-עדן לעבד את-האדמה אשר לקח משם. 24 ויגרש את-האדם וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את-דרך עץ החיים.
