קוד: זוד= בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
בלשון ימינו, זדון משמעו עשיית מעשה רע בכוונה תחילה. משמעות זו קיימת גם בלשון המקרא:
הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל... שַׁלְּמוּ [לָהּ] כְּפָעֳלָהּ... כִּי אֶל ה' זָדָה...
הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן נְאֻם ד' ה' צְבָאוֹת, כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ...
וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לוֹ מֵקִים".
הִנֵּה הַיּוֹם, הִנֵּה בָאָה, יָצְאָה הַצְּפִרָה; צָץ הַמַּטֶּה, פָּרַח הַזָּדוֹן; הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע".
וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים, גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ".
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי; אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב".
אֱלֹהִים, זֵדִים קָמוּ עָלַי, וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם".
אך בלשון המקרא המושג זדון מופיע גם במשמעות של גאוה:
וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל".
תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ, זְדוֹן לִבֶּךָ, שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה; כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'".
הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד. זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ".
זֵד יָהִיר, לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" (פירוט).
ייתכן שהמשמעות העיקרית של זדון היא "ביטחון עצמי מופרז", ואדם זד הוא "אדם שפועל מתוך ודאות שהוא יודע יותר מכל אחד אחר מה טוב לעשות, אפילו יותר מה'"; ולכן ה"זד" הוא, במקרים רבים, גם חוטא לה':
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל": אדם שאינו שומע בקול בית הדין הגדול נחשב לעושה ב"זדון", כי הוא פועל מתוך בטחון מופרז, שהוא יודע טוב יותר מהם מה לעשות.
אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יבא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִּבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ": נביא שקר נחשב לעושה ב"זדון", כי הוא פועל מתוך בטחון מופרז, שהוא יכול להמציא הנחיות לציבור מליבו, לא מפי ה'.
וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרַדְתָּ": אליאב האשים את דוד ב"זדון", כי הוא הפר את הוראותיו לשמור על הצאן והעדיף ללכת למלחמה, ובכך הראה שהוא חושב שהוא יודע יותר טוב ממנו מה צריך לעשות.
וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶּן הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶן קָרֵחַ וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם": האנשים שלא האמינו לנביא נקראו "זדים", כי הם היו בטוחים שהם יודעים יותר טוב ממנו מה לעשות.
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם": המצרים חשבו שהם יותר חכמים מבני ישראל, והם לוכדים אותם בין צבא מצרים לבין הים, אבל בסופו של דבר הם נפלו דווקא בדבר שבו הם זדו על בני ישראל, ונלכדו שם בעצמם.
וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה".
המשמעות הזאת מתאימה לכל הפסוקים בתהלים קיט, שבהם משבח המשורר את דברי ה', ומגנה את ה"זדים" - שחושבים שהם חכמים יותר, למשל:
גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים, הַשֹּׁגִים ממצותיך"
זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד, מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי"
טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים, אֲנִי בְּכָל לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ"
יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי, אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ"
כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת, אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ"
עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב, אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים"
בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן, וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" - הפסוק מתאר את נזקי הזדון לאדם יחיד: כשאדם בטוח שהוא יודע הכל יותר טוב מכל אחד אחר - הדבר עלול להביא עליו קלון, כאשר הוא יטעה וחרפתו תתגלה ברבים. החכמה האמיתית נמצאת אצל הצנועים - שאינם בטוחים בדעתם ובודקים גם דעות של אחרים (פירוט).
רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה, וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה" - כשבקבוצה ישנם אנשים הבטוחים שהם יודעים הכל יותר טוב מכל אחד אחר - הדבר עלול לעורר מצה = מריבה אלימה. החכמה האמיתית נמצאת בין אנשים שנועצים זה עם זה, לא רבים אלא מתייעצים ומנסים להגיע למסקנה משותפת (פירוט).