את מי אי אפשר לחנך

קוד: אי אפשר לחנך לצים בתנ"ך

סוג: התאמה1

מאת: אראל (הגהה: יעל)

אל:

הגישה החינוכית העיקרית היא, לנסות לחנך כל ילד - לא להתייאש מאף אחד ולא להזניח אף אחד.

אך לגישה זו יש יוצא-מן-הכלל אחד - הלֵץ. הלץ הוא הציניקן, הלעגן - הוא לועג לכל דברי החכמה שמנסים ללמד אותו, הוא לועג גם לתלמידים האחרים ומסתכסך איתם, וכך הוא מונע מהאחרים את האפשרות ללמוד.

כמה פסוקים בספר משלי מלמדים, שאין טעם לנסות ללמד את הלֵץ דברי חכמה, וזה אף עלול לגרום נזק:

• אין טעם לייסר את הלץ או להוכיח אותו, כי זה יגרום לשנאה ולקלון (משלי ט7-8): "יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע - מומו. אל תוכח לץ פן ישנאך..." (פירוט).
•   צריך לגרש את הלץ מבית המדרש, כדי למנוע את השנאה ואת הקלון  (משלי כב10): "גרש לץ, ויצא מדון, וישבת דין וקלון" (פירוט).
  
• ולכן, גם כאשר הלץ רוצה ללמוד חכמה - הוא לא מוצא מי שיסכים ללמד אותו  (משלי יד6): "בקש לץ חכמה ואין, ודעת לנבון נקל" (פירוט). 
• המקרה היחיד שבו צריך לייסר את הלץ הוא, כאשר יש פתיים שעלולים לשמוע את דבריו ולהתפתות ללכת בדרכו. זה כמובן לא יחזיר את הלץ למוטב, וזה גם עלול להביא קלון על מי שמייסר אותו, אך זה חיוני כדי להציל את הפתיים (משלי יט25): "לץ תכה ופתי יערים, והוכח לנבון יבין דעת..." (פירוט).
• אפילו אביו של הלץ התייאש ממנו ואינו מנסה לגעור בו (משלי יג1): "בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה" (פירוט).
•  גם החכמה, המנסה לשכנע את הפתיים לבוא ולשמוע בקולה, לא מנסה לפנות ישירות אל הלצים (בגוף שני); היא רק פונה אל הפתיים ומנסה להזהיר אותם מחברתם של הלצים (משלי א22): "עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (פירוט).
• ראו גם: עז בארון הקודש - על לץ שהשתנה לטובה אחרי שהחליטו לגרשו מבית המדרש.