כסף סיגים מצופה על חרס - שפתיים דולקים ולב רע

דקויות

שפתיים דולקים

לשורש דלק ישנן כמה משמעויות בלשון המקרא:

1. רדיפה, כמו ב בראשית לא36: "וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן 'מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי?'"

2. בעירה, כמו ב יחזקאל כד10: "הַרְבֵּה הָעֵצִים, הַדְלֵק הָאֵשׁ, הָתֵם הַבָּשָׂר..."

ולענ"ד יש לשלב בין שני הפירושים: שפתיים דולקים = דיבור המנסה לרדוף אחרי הזולת בדברי אהבה בוערים ומוגזמים.

הכתוב התייחס למילה "שפתיים" כשם עצם ממין זכר ("שפתיים דולקים" ולא "שפתיים דולקות"), בניגוד למקובל בלשון המקרא; אך ישנם שמות עצם רבים בלשון המקרא הנחשבים לפעמים כזכר ולפעמים כנקבה, וייתכן שזה אחד מהם.

3. ויש שפירשו שפתיים דולקים = שפתיים של אנשים דולקים, כמו האנשים שנזכרו ב תהלים ז14: "וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת, חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל", וב תהלים י2: "בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי, יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ חָשָׁבוּ"; דולקים הם אנשים רשעים הרודפים אחרי עניים תמימים במזימות ופיתויים; "מפניו מזהיר אותנו החכם ואומר שפתיים דולקים ולב רע" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 257).

לב רע

1. לפי רוב המפרשים, לב רע = לב החושב מחשבות זדון: ""ויאמר ירבעם בלבו " - "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע ", מדבר בעשו וחבריו, למה הוא דומה? למולייר שמבחוץ היה של זהב, ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים היה של חרס, כך עשו: ויאמר עשו בלבו, אמר נבל בלבו, ויאמר המן בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה,  האומרה בלבבה אני ואפסי עוד, כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו" (ילקוט שמעוני על מלכים א יב, רמז קצח; ראו רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם הגאון מווילנה על פסוקנו).

בקריאה ראשונה לא ברור, מדוע הפסוק מתייחס דווקא ל" כסף סיגים ", כלומר לפסולת של כסף? והרי גם בכסף אמיתי שמצפה כלי-חרס יש צביעות, יופי חיצוני שמחפה על פנימיות ברמה נמוכה?! לכן פירשנו שהפסוק נותן דרך לזהות צביעות - כשהפנימיות עשויה מחרס, גם החיצוניות הנוצצת היא מסיגים, ובבדיקה מדוקדקת אפשר להבחין בה (ע"פ מצודת דוד).

2. בלשון המקרא הביטוי לב רע משמעו גם לב עצוב; כך פירשו רוב המפרשים על  משלי כה20: "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, חֹמֶץ עַל נָתֶר, וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע" (פירוט). לפי זה, מסתבר שגם הפסוק שלנו מדבר על אדם עצוב, אלא שבפסוקנו האדם העצוב הוא זה שמנסה לדבר דברים שמחים על-מנת להתגבר על עצבותו.

לפעמים, כשאדם מדבר דברי שמחה וצוחק באופן מוגזם, הדבר מעיד על כך שליבו עצוב. ייתכן שהוא מנסה להסתיר את צערו כי הוא מתבייש לגלות אותו לזולת, וייתכן שהוא מנסה בכוח להתגבר על צערו על-ידי פעולות של שמחה, שהרי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". חבר טוב צריך לדעת להבחין, מתוך תנועות השפתיים של האדם, בכך שליבו עצוב, ולהתייחס אליו בהתאם - כפי שמבחינים בסיגים שמצפים כלי חרס, ומבינים שאין מדובר בכלי עשוי מכסף אלא רק בחיקוי.

אחד האנשים שקיימו עצה זו היה ארתחשסתא, אחד ממלכי פרס בימי בית שני. לארתחששתא היה מגיש-יין יהודי - נחמיה בן חכליה. יום אחד, כאשר הגיש לו את הכוס, נחמיה ב2: "וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ 'מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב!' וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד".

מתוך התבוננות בפניו של נחמיה, המלך הבין שהוא עצוב, ושאל אותו 'מה הבעיה?'. נחמיה אמר לו, נחמיה ב3: "וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ 'הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה! מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ!'". המלך הבין לליבו, נתן לו רשות ללכת לבנות את ירושלים, ואף מינה אותו לפחה (מושל) ביהודה.

- הבעיה בפירוש זה היא, שהוא לא מתאים לפסוקים שאחריו, העוסקים באדם המכסה בליבו שנאה וזדון, ובפרט משלי כו25: "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבּוֹת בְּלִבּוֹ" - "יחנן קולו" מקביל ל"שפתיים דולקים", ו"תועבות בליבו" מקביל ל"לב רע" (פירוט).

הקבלות

הפסוקים הבאים - פסוקים 24-26 - מרחיבים את המשמעות המעשית של המשל ונותנים כמה עצות איך להב חין בין שונא שהשלים לבין שונא שמרמה (פירוט).

הניגוד של כסף סיגים הוא (משלי י20): "כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט" (פירוט). כסף נבחר - לשונו של הצדיק, ו כסף סיגים - שפתיו של הרשע (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 257).

הפסוק שלנו מלמד, שכסף-סיגים חיצוני מלמד על חרס פנימי; רעיון זה משלים את משלי כה11: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" - רעיונות יפים נמצאים בכלים יפים (פירוט).

ראו גם: פסוקים נוספים נגד צביעות.