קוד: ביאור:משלי ד17 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי ד17: "כִּי לָחֲמוּ לֶחֶם רֶשַׁע, וְיֵין חֲמָסִים יִשְׁתּוּ
"
רשע = פגיעה בזולת במזיד; חמס = השחתה, קלקול המשפט.
הפסוק נמצא בקטע המזהיר מפני הליכה בדרכי הרשעים (פסוקים 14-16): "בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא, וְאַל תְּאַשֵּׁר בְּדֶרֶךְ רָעִים... כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ, וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא יכשולו[יַכְשִׁילוּ׃]".
הקטע פונה אל אדם טוב ותמים שנפגע, ולכן הוא שוקל ללכת בדרכם של הרשעים כדי לנקום במי שפגע בו. אולם החכם מזהיר אותו, שההליכה בדרכם של הרשעים תזיק לו. המחשבות הבלתי פוסקות על כך שהוא רוצה להרע ולהכשיל את הזולת לא יתנו לו לישון, והן גם ירעילו את נפשו:
כי לחמו לחם רשע = כי הרשעים, הרוצים להרע ולהכשיל את הזולת, אוכלים את הרשע כמו לחם; במקום לאכול לחם מזין ובריא, הם "אוכלים" מחשבות רשע הפוגעות בבריאותם.
ויין חמסים ישתו = הרשעים שותים את החמס, את ההשחתה וקלקול המשפט, כמו ששותים יין; במקום לשתות יין המונע מחלות לב, הם "שותים" מחשבות חמס המעלות את לחץ הדם שלהם ומגדילות את סיכוייהם לחלות במחלת לב.
הדרך הבריאה יותר להתמודד עם אנשים שפגעו בנו מתוארת בפסוק הבא:
משלי ד18: "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם
" - להמשיך לנהוג בצדק וביושר גם עם אנשים שפגעו בנו, ולחכות בסבלנות עד שהאור שלנו יגיע (פירוט).
1. פירשנו שהרשעים אוכלים מחשבות של רשע כמו לחם; ראו גם: חמס נמשל למשקה.
2. אך יש שפירשו להיפך - שהרשעים אוכלים
לחם שבא ממעשי
רשע: "לחם רשע - ר"ל הבא מגזל.
חמסים - הבא מחמס.
"
(מצודות); והמסקנה היא שצריך להיזהר מלרדוף אחרי אכילה ושתיה, כדי שלא להגיע למעשי רשע: "
ומי שהרגיל את עצמו להתמיד באכילה ובשתות, ולא יכול להשיגם בהיתר, ייקח אותם ממקום שיהיו, כמו שאמר
כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו
"
(האמונות והדעות י ה ב).
3. וייתכן שהכוונה למאכלים שהם עצמם
רשעים - מאכלים המזיקים לגוף והורסים אותו; והפסוק בא להזהיר את האדם שלא ישמע בקולם של המפרסמים הרשעים, המסיתים אותו לאכול "לחם רשע" ולשתות "יין חמסים".
"יום אחד, חזר יוסי הביתה, כולו חמה וכעס, והחל רוקע ברגליו ברצפה, צועק וחסר מנוחה. אבא
שלו קרא לו, אך יוסי המשיך בשלו, עד שהתפרץ וסיפר: ''אני מתפוצץ! דני
עיצבן אותי ממש! היה אסור לו לעשות מה שעשה לי! בגלל זה אני מאחל לו את
כל הרע שבעולם! אני רוצה להרוג אותו ממש!'' אבא של יוסי, איש פשוט אבל חכם עד מאד, הקשיב בשלווה לבנו, שהמשיך לספר:
''דני השפיל אותי מול כל הכתה, ואני לא מוכן לקבל את זה! הייתי רוצה שהוא
יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!''.
אבא
של יוסי המשיך להקשיב, הביא מפינת הגינה שק מלא פחם, והציע ליוסי: ''אתה
רואה את החולצה הלבנה התלויה שם? דמיין שזה דני, וזרוק עליו פחמים עד
החתיכה האחרונה. אחר כך אבוא לראות איך היא נראית''.
יוסי התחיל במשחק הנקמה שלו, וזרק במרץ את כל הפחמים, אך כיוון שהחולצה היתה מעט רחוקה, הצליח לקלוע רק חלק מהפחמים שזרק עליה. לאחר שעה קלה, חזר האב ושאל: "בני, איך אתה מרגיש עכשיו?'' ''אני עייף אבל שמח, הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה!''
האבא לקח את ידו ואמר: ''בוא יוסי, אני רוצה להראות לך משהו'', והוביל אותו אל מול הראי. יוסי נבהל מאוד כשראה את דמותו ניבטת אליו מהראי, הוא היה כולו שחור, למעט עיניו ושיניו.
אמר האב בשקט: ''כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה, אבל אין מה להשוות, אתה התלכלכת הרבה יותר!!!"
"
(המקור לא ידוע; קיבלתי בדואל מבוניקו).