קוד: ביאור:משלי ו22 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
האם המזוזה, שאנו שמים על הדלת, היא מעין קמיע, השומר על הבית מצרות? האם אמירת תהילים היא סגולה להגנה מפני טילים? על-פי ספר משלי, המצוות והתורה אכן שומרות עלינו - שמירה רוחנית ולא דווקא פיסית:
משלי ו20-23: "נְצֹר, בְּנִי, מִצְוַת אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.
קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד, עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ.
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ,
בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.
כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר.
לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע, מֵחֶלְקַת לָשׁוֹןנָכְרִיָּה
"
החכם מבחין בין מצוה (מצוות אביך) לבין תורה (תורת אמך) - כמו בפסוקים אחרים המדברים על תורה ומצוה בספר משלי;
הוא ממליץ להשתמש באמצעי זיכרון כדי לזכור את המצוה והתורה טוב יותר - לקשור אותם על הלב ועל הגרון - כמו בפסוקים אחרים המדברים על תכשיטים וחכמה;
והוא קובע, שהמצוות והתורה מנחים את האדם ושומרים עליו כשהוא הולך, שוכב, או מתעורר:
בהתהלכך תנחה אתך- כשאתה הולך לעסקיך, במשך היום, המצוה תנחה אותך, שלא תיכשל במעשים רעים ולא תסטה מהדרך.
בשכבך תשמר עליך- כשאתה שוכב לישון בלילה, התורה שלמדת תשמור עליך מפני הרהורים רעים.
והקיצות היא תשיחך- כשאתה מקיץ, מתעורר ממנוחתך ושוקל איך להמשיך ומה הדבר הבא לעשות - המצוה והתורה ישוחחו איתך ויעזרו לך להחליט.
כי נר מצוה- המצוה היא כמו נר שמנחה את האדם כאשר הוא הולך בדרך חשוכה;
ותורה אור- התורה היא כמו אור שמאיר את כל העולם גם בלילה, כשהאדם שוכב;
ודרך חיים תוכחות מוסר- דברי הביקורת שהאדם מקבל כאשר הוא עוסק בתורה עוזרים לו לאדם לבחור את דרכו - דרך שתביא אותו לחיים.
לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע, מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה" (פירוט).
מכאן ברור, שהשמירה הנזכרת בפסוקנו (תשמור עליך) היא שמירה רוחנית - כמו ההנחיה (תנחה אותך) והשיחה (תשיחך). המצוה והתורה שומרות על האדם בכך שהן מצילות אותו מפיתויים, ומנחות אותו ללכת בדרך טובה. לא מדובר בשמירה מיסטית של קמיע או סגולה המגנים מפני מחלות וצרות, אלא בשמירה טבעית הנובעת מכך שהאדם הולך בדרך הנכונה.
לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה".
מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (פירוט).
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מזזות בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."
וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ
. וכתבתם עַל מזוזות ביתך ובשעריך."
נצור, בני, מצות אביך, ואל תטוש תורת אמך".
הקשר למצוות מזוזה נרמז כבר בפסוקים המקבילים מספר דברים, שהבאנו למעלה.
בתלמוד הירושלמי פירשו את פסוקנו על מצוות מזוזה: "ארטבון שלח לרבינו הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון. אמר לו: 'שלח לי מילה דטבא דכוותה!'. שלח ליה חד מזוזה. אמר לו: 'מה אנא שלחי לך מילה דלית לה טימי, ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר?!' אמר לו: 'חפציך וחפצי לא ישווה בה. ולא עוד, אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה, ואנא שלחי' לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך, דכתיב בהתהלכך תנחה אותך וגו'" (ירושלמי פאה א א), כלומר: "
ארטבן מלך פרס שלח לרבי אבן יקרה למתנה, ושאל ממנו כי גם הוא ישלח לו דבר יקר למזכרת, ושלח לו מזוזה, התפלא ארטבן על המתנה הקטנה הזאת, ושאל את פי רבי על זה, והשיב לו: אתה שלחת לי דבר יקר שעליי לשמרו, ואני שלחתי לך דבר יקר שישמור אותך מכל רע, ככתוב בהתהלך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך" (ע"פ תלמוד ירושלמי, פאה פרק א הלכה א, תרגום ע"פביאור "דברי יעקב"; תרגום אחר ראו ב אתר פאר הסת"ם), ובשאילתות של רב אחאי גאון ישנה תוספת המבהירה שהכוונה לשמירה חומרית: "
מיד נכנס שד בביתו של ארטבן; ולא היה לו אלא בת אחת ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה. כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח - מיד ברחה אותה שדה; ונטל רבינו הקדוש מרגלית לעצמו" (להסבר מפורט ראו מאמר של הרב מרדכי הוכמן, אתר ישיבת בית אל).
מצד שני, כתב הרמב"ם: "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אל
ו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן
בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא,
שאלו הטפשים, לא די להם שבטלו המצוה, אלא
שעשו מצוה גדולה, שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא
קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם
"
(הלכות מזוזה ה ד).
פירושנו בגוף המאמר מתאים לדעת הרמב"ם. סגולת השמירה של המזוזה, כמו של שאר המצוות, מתבטאת בכך שהיא מזכירה לו את "ייחוד השם של הקדוש ברוך הוא, ואהבתו, ועבודתו
", וכך עוזרת לו להתגבר על פיתויים.
ומסתבר שזו היתה גם כוונתו של רבי יהודה הנשיא: "בחילופי הדברים בין רבי לארטבן ישנה גם מחשבה מוסרית, שהנה, למושגו של ארטבן, העושר החומרי הוא הנותן לאדם האושר האנושי. וביודעו כי גם רבי היה עשיר מופלג, שלח לו מתנה יקרת המציאות, וחשב שרבי בוודאי לא ימצא דבר יקר כזה להחזיר לו. אבל רבינו הקדוש שלח לו דווקא דבר כזה, שעל ידו ייתן ביטוי למושג הנעלה, שעיקר שלימות האנושי טמון ברעיונות המסומלים במזוזה, כמו נצחיות הבורא, אחדותו והוויתו בעולם הבריאה והיצירה, ולא הרכוש החומרי, כי יותר מה שמרבה ברכוש אינו בטוח בחייו, כאמרם "מרבה נכסים מרבה דאגה", בו בזמן שמי שהולך בדרכי התורה, המסומלת במזוזה, הולך לבטח דרכו וניצול מכל מיני מזיקים, כך שבמחשבות הנעלות הטמונות במזוזה הביע הכרת תודתו למלך פרס בעד מתנתו
"
(הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב").
בדברי חכמי ישראל ישנן דעות שונות לגבי כוח השמירה של התורה. הרמב"ם, למשל, כתב לכאורה דבר והיפוכו בהלכה אחת: "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח
ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן - לא די להם שהם בכלל מנחשים
וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן
אלא רפואת נפשות, שנאמר (משלי ג22)
ויהיו חיים לנפשך. אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור
מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים - הרי זה מותר
"
(הלכות עבודה זרה יא יב), ולא זכיתי להבין עומק דבריו
(ראו דיון
בשות מורשת
ובפייסבוק).
ולגבי הפסוק שלנו, "בנוהג שבעולם, אדם לוקח חפץ, מיצר לשמרה; אבל התורה משמרת בעליה, שנאמר,
בשכבך תשמור עליך
"
(ע"פ
שמות רבה לג ו); ויש שהסיקו מכאן, שאנשים העוסקים בתורה לא צריכים להשתתף במשימות הקשורות לשמירה על העיר: "אמר רב יהודה: הכל לאיגלי גפא [הכל מסייעין לגדור חומת
העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר] ואפילו מיתמי, אבל רבנן –
לא; מאי טעמא? רבנן לא צריכי נטירותא [תורתו משמרתו, כדכתיב
בשכבך תשמור עליך ]
"
(תלמוד בבלי בבא מציעא קח. [רש"י])
אמר רב יוסף: מצוה - בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה - בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא". "
מתקיף לה רבה: אלא מעתה, דואג ואחיתופל, מי לא עסקי בתורה? אמאי לא הגינה עלייהו? אלא, אמר רבא: תורה - בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. מצוה - בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא" (תלמוד בבלי סוטה כא.), "
מגנא - מן היסורין, ומצלא - מיצר הרע, שלא יכשילנו לחטא" (רש"י שם).
לענ"ד, וכפי שכתבתי בגוף המאמר, הפסוק אינו מבטיח שמירה ניסית, מעל לטבע, על כל אדם היושב ולומד, אלא שמירה הנובעת מכך שהאדם מפיק מהתורה את ההנחיות הנכונות לכל מצב. בין השאר, ישנן בתורה הנחיות הקשורות להתגוננות בדרך הטבע (ראו הכנות למלחמה בספר משלי), וכדי להישמר מצרות, יש לקיים הנחיות אלו.
בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך" מתאר, באופן מילולי, תקופה של 24 שעות - יום, לילה, והבוקר שאחריו;
2. אפשר גם לפרש שהפסוק מתייחס לתקופה ארוכה יותר - תקופה שבה האדם נמצא במצבים שונים - הליכה, שכיבה ויקיצה: "דַּעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, דִּבְכָל אֲתַר דְּקַיְימִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל פִּקּוּדָא וּפִקּוּדָא לִשְׁכִינְתָּא, אִיהִי קַיְימַת בְּגִינַיְיהוּ בְּכָל דּוֹחֲקָא וְצַעֲרָא, בֵּין בְּאָרְחָא בֵּין בְּיִשּׁוּבָא בֵּין בְּיַמָּא. וְדָא אִיהוּ:
בְּהִתְהַלֶּכְךָ בְּמַדְבְּרָא
תַּנְחֶה אוֹתָךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב
(
תהלים פה, יד
) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו;
בְּשָׁכְבְּךָ בְּיִשּׁוּבָא
תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ,וַהֲקִיצוֹתָ לְמֵיזַל בְּיַמָּא
הִיא תְשִׂיחֶךָ
"
(תיקוני זהר לה ב).
3. וכפי שפירשנו בגוף המאמר, התקופה הזאת היא משל לתקופה יותר ארוכה - פרק זמן משמעותי בחיי האדם, שבו הוא הולך בדרך מסויימת שקבע לעצמו בתחילת התקופה. במשך רוב חייו של האדם, יש לו פרוייקט עיקרי שהוא משקיע בו את כוחותיו - בין אם זה עבודה, משפחה, עסקים או לימוד. מפעם לפעם אדם מסיים פרוייקט, לוקח הפסקה למנוחה ומתחיל פרוייקט חדש, למשל, מסיים תואר באוניברסיטה ושוקל אם להמשיך ללמוד או ללכת לעבוד. בכל השלבים הללו, המצוה והתורה מדריכות את האדם. בכל מצב שבו אנחנו נמצאים - הליכה בקצב קבוע, עצירה למנוחה, או התעוררות לפעולה - יש לשמור על קשר עם התורה והמצוות, כך שנוכל ללמוד מהן ולקבל מהן הנחיות.
"'בצומת הבאה פנה ימינה... בכיכר צא ביציאה השניה...
מחשב מסלול חדש... בעוד מאה מטר פנה שמאלה... הגעת ליעד...' - האם מישהו
המציא GPS לחיים? שכל פעם שיש ספק והתלבטות מה לעשות נשמע קול מנחה הנחיה
צמודה מה לעשות? כן! ה' יתברך המציא דבר כזה, והיא התורה - מי שלומד תורה,
בכל צעד ושעל היא מראה לו מה העיקר ומה הטפל, איך לפעול וממה לחדול...
"
(ע"פ הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ד תמוז ה'תשס"ט).
רלב"ג פירש באופן דומה - משל לפרק-זמן שבו האדם מעיין בסוגיה מסויימת:
בהתהלכך - בדברים העיוניים: תנחה אותך - התורה להשיג דברי חפץ, וזה שכבר תשמור, בשרשים אשר הושרשו, בה מהטעות בהתחלות, וזה ממה שינחה אותך אל האמת בדרוש דרוש:
בשכבך - באמצע הדרך אשר תדרוך בה למצוא הדרוש, כי יחלשו כחותיך ותצטרך לשינה, הנה התורה תשמור בעבורך מה שהתחלת להקדימו כדי להשיג הדרוש, עד שלא תצטרך שנית להתחיל העיון בו מראשיתו;
וכאשר תיקץ משנתך, הנה התורה תדבר לך הדברים שמצאת קודם שתשכב, להישירך להשלים החקירה...." (רלב"ג).
4. וחלק מחז"ל פירשו, שהפסוק הוא משל לתקופה עוד יותר ארוכה - החיים כולם, המוות, והחיים שאחריהם: "בהתהלכך תנחה אותך - זה העולם הזה,
בשכבך תשמור עליך - זו מיתה,
והקיצות היא תשיחך - לעתיד לבא
"
(רבי מנחם בר יוסי, בבלי סוטה כא.) "בהתהלכך - בחייך;
בשכבך - בקבר;
והקיצות - לתחיית המתים, לעמוד בדין;
היא תשיחך - תליץ בעדך
"
(רש"י)