משלי יג 1-3:
"
בֵּן חָכָם מוּסַר אָב, וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה.
מִפְּרִי
פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב, וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס.
נֹצֵר
פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ.
"
בפסוק 2 טוב לפתוח את הפה, ובפסוק 3 להיפך; הסיבה להבדל נמצאת בפסוק 1. הפסוקים מסודרים כטבלה:
בֵּן חָכָם מוּסַר אָב |
וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה |
מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב, וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס |
נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ
|
יש אנשים שכדאי לדבר איתם ולמתוח עליהם ביקורת - אנשים חכמים; כשמותחים עליהם ביקורת, הביקורת עושה פרי ומשפיעה לטובה גם על השומע וגם על הדובר:
-
בן חכם זוכה
למוסר
אב
= ביקורת מאביו; והתוצאה:
-
מפרי פי איש שהטיף לו מוסר
יאכל טוב, גם האב וגם הבן: "
בן חכם... בידוע שייסרו אביו ושמע למוסרו... אם הוכיחו - הנה שכר התוכחת אתו
"
(רבנו יונה).
- אך
ונפש בוגדים חמס - כאשר האב
בוגד בתפקידו החינוכי, ומכסה כמו
בבגד את דברי הביקורת שלו, התוצאה היא
חמס
= קלקול והשחתה של פירות החינוך.
מצד שני, יש אנשים שלא כדאי לדבר עמם כלל, כי הם לא יושפעו לטובה, הם רק יתעצבנו ויגרמו נזק למוכיח:
-
ולץ - בן הלועג לחכמה -
לא שמע גערה = אביו אינו גוער בו כי יודע שזה לא יועיל;
- במצב זה,
נוצר פיו - שומר נפשו, האדם צריך לשמור את פיו נצור וסגור, לא לנסות להוכיח את הלץ, כי הלץ עלול לפגוע במוכיח, ולכן, הנוצר פיו
שומר על
נפשו
= על חייו מסכנה;
- ולעומת זאת,
פושק שפתיו = המפסק ומרחיב את שפתיו על-מנת להוכיח את הלץ, הדבר עלול לגרום
מחיתה לו
= שבר והרס, כאשר הלץ יכה אותו...
מקורות ופירושים נוספים
לפסוק 1: ניתן לפרש שהפסוק נותן הנחיה למחנכים - להוכיח את החכם ולהתעלם מהלץ; או שהוא מתאר סיבה - התלמיד נעשה חכם כשמוכיחים אותו, ונעשה לץ כשלא גוערים בו (
פירוט).
לפסוק 2: פירשנו שהפסוק ממליץ לדבר ולא לשמור בבטן (כאשר השומע הוא חכם). ניתן גם לפרש שהפסוק מדגיש את התועלת שבדיבורים טובים והנזק שבדברי חמס (פירוט).
נפש
= החיים.