פושק שפתיו - מחיתה לו

קוד: ביאור:משלי יג3 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי יג3: "נֹצֵר פִּיו -  שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו - מְחִתָּה לוֹ"

הנוצר (משגיח) על פיו, שלא יאמר דברים רעים, שומר על נפשו מצרות;   ולעומתו -

הפושק (פותח בצורה מופקרת) את שפתיו, ומדבר כל העולה על רוחו בלי לחשוב, מחיתה (שבירה, הריסה) תהיה לו.

הקבלות

הפועל פשק מופיע עוד פעם אחת, בתוכחה לאומה הישראלית הנוהגת כזונה, יחזקאל טז25: "אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר, וַתַּרְבִּי אֶת תזנתך[תַּזְנוּתָיִךְ]". יש גם זנות מילולית, כשהמילים הופכות להיות זולות, כשמשתמשים במילים בלי לחשוב עד הסוף, כשאדם "פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו" (רש"י, וכן הגאון מווילנה ו מצודות), "שהרגיל שפתיו להיות ברשות עצמן, לדבר מבלי הקדמת מחשבה ועיון או לבטא כל העולה על רוחו... יש עליו להתיירא מנזק שפתיו כאשר יירא מן אחד מן האויבים, כי שפתיו אינם ברשותו" (רבנו יונה); "פשק - הוא ההרחבה המגונה" (מלבי"ם ביאור המילות).

וגם בתורת הסוד: "ומה שאמר בלשון הזה: פושק שפתיו, הנה הוא כמו: ותפשקי את רגלייך לכל עובר, שמשמע להרחיבם הרבה לתת מקום אל הזיווג הטמא, וכולו סוד אחד, כי השפתיים הן סוד של נ"ה, וכאשר מתרחבים הרבה לדבר שלא כהוגן, הרי פתח פתוח לזיווג הטומאה, כי הכוח החיצון נכנס מייד לטנף את הנפש, ולכן אמר החכם עצמו בספר קהלת", קהלת ה5: "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ", "שאם יש החטא של המעשה, לפחות לא יהיה גם-כן החטא של הדיבור, כדי שלא יטמא האדם את עצמו מבית ומחוץ" (רמ"ד וואלי)

החצי הראשון של הפסוק הוא גירסה מקוצרת של משלי כא23: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (פירוט). ראו עוד: שומר נפשו בספר משלי.

לדבר רק עם האנשים הנכונים.

דקויות

נצירה = שמירה פעילה, השגחה;   נפש = החיים;    מחיתה = שבירת חומות ההגנה.