קוד: ביאור:משלי כא23 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי כא23: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ - שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ
"
אדם השומר על פיו (שלא יאכל דברים מזיקים) ועל לשונו (שלא ידבר דברים מזיקים) - שומר על נפשו (חייו) מצרות.
שתי המילים פיו ולשונו הן בדרך-כלל מילים נרדפות המציינות דיבור, אולם בפסוק שלנו הן באות שתיהן באותה צלע (ולא בשתי צלעות נרדפות), ולכן מסתבר יותר שמשמעותן שונה - הפה מסמל את האכילה, והלשון מסמלת את הדיבור. על שניהם צריך לשמור ולהשתמש בהם רק במידה המתאימה: לשמור על מה שמכניסים לפה - לא לאכול יותר מדי, ולשמור על מה שמוציאים מהפה בעזרת הלשון - לא לדבר יותר מדי:
"הוא ששלמה אמר בחכמתו:
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר:
שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע;
ולשונו מלדבר, אלא בצרכיו
"
(קיצור שולחן ערוך לב).
שמירת הלשון נזכרה כבר בפסוקים רבים בספר משלי, למשל:
בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל" (פירוט)
נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ" (פירוט).
פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (פירוט).
מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ". שם פירשנו שהכוונה לידיעת המשמעויות המדוייקות של השפה (פירוט).
לפי מלבי"ם, הפסוק הוא המשך של הפסוק הקודם,
משלי כא22: "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה
", המדבר לשיטתו על מלחמתו של האדם ביצרו (פירוט):
אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש"
ישמור פיו ולשונו ", שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש"
פה " רומז על דיבור החכמה וה"
לשון " רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה "
שומר נפשו " הרוחנית "
מצרות ", בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך
"
(מלבי"ם).
דוגמה לפסוק זה מובאת בסיפורו של ר' אלעזר בן ר' שמעון בר יוחאי, שהועסק בעל כורחו כשוטר מטעם השלטון הרומי: "יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה 'חומץ בן יין'; אמר: מדחציף כולי האי -
שמע מינה רשיעא הוא; אמר להו 'תפסוהו' – תפסוהו; לבתר דנח דעתיה אזל בתריה
לפרוקיה, ולא מצי; קרי עליה
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
"
(בבלי בבא מציעא פג ב). יש מפרשים שהפסוק מתייחס לכובס - הוא לא שמר על לשונו וכתוצאה מכך הזיק לנפשו. ויש מפרשים שהפסוק מתייחס לר' אלעזר עצמו - שמיהר לשפוט את הכובס, וכשהתחרט כבר היה מאוחר מדי. ויש מפרשים שר' אלעזר מביע חרטה גם על הדיבורים שבגללם הגיע לתפקיד בזוי זה, להיות שוטר עבור הרומאים
(ר' יעקב שכטר, "דברי יעקב" על הפסוק).
-
נפש = הצד החומרי של החיים; ראו עוד: פסוקים נוספים עם הביטוי "שומר נפשו".