קוד: ביאור:משלי טו13 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי טו13: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב - רוּחַ נְכֵאָה
"
לב (אופי) שמח גורם לפנים להיראות טובות ויפות יותר; אולם כשה לב עצוב, הוא משרה רוח (אוירה) של מכה ושבר על הפנים, ופוגע ביופיים.
/ לב שמח גורם לאדם לפנות לכיוונים טובים, לפעול נכון ולהצליח; אולם כשה לב עצוב, רוח הרצון נֵכָה ואינה מסוגלת לפנות לשום כיוון.
יש אנשים (ובמיוחד נשים) שנכנסים לדיכאון כי לדעתם הם לא מספיק יפים, והם חושבים שהדבר מפריע להם להגיע להישגים בחיים, למשל למצוא בן/בת זוג. ספר משלי ממליץ לפעול בכיוון ההפוך - לא לתת למראה החיצוני לפגוע בשמחה, אלא להשתמש בשמחה כדי לשפר את המראה החיצוני:
לב = מקום המחשבות, המסמל את האופי (ראו לב מלא ברוח).
ייטיב = יעשה טוב, יְיַפֶּה (כמו ב
בראשית כד16: "וְהַנַּעֲרָה
טובת מַרְאֶה מְאֹד
",
מלכים א א6: "וְגַם הוּא
טוֹב תֹּאַר מְאֹד
").
לב שמח ייטיב פנים = כשלאדם יש אופי שמח, כשליבו מלא במחשבות שמחות, גם הפנים שלו נראות טובות ויפות.
כשלאדם יש אופי עצוב ומדוכדך, אין זה מתבטא מייד במראה החיצוני, כי האדם
מסוגל לשמור את העצבות שלו בלב ולהציג פנים שמחות כלפי חוץ, לפחות לזמן קצר, כמו שנאמר ב
משלי יד13: "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה
" (פירוט).
אך לאורך זמן, העצבות משפיעה מבפנים - על המחשבות:
נכאה - מהשורש נכה, כמו מַכָּה. רוח נכאה - רוח שקיבלה מַכָּה ונעשתה נֵכָה, ועכשיו אינה מסוגלת לזוז לכיוון של שמחה; מחשבה שבורה ומיואשת.
ובעצבת לב רוח נכאה = כשאדם נמצא במצב של עצבות ודיכאון, קשה לו לשלוט במחשבות שלו, כל מחשבה שהוא מנסה
להעלות בדעתו "נשברת" וסוטה לכיוון של ייאוש: "כאשר אנשים מדוכאים מנסים להיאבק במחשבותיהם הדכאוניות,
נבצר מהם ליצור לעצמם חלופות טובות יותר. לאחר שהחל הגל הדכאוני של
המחשבה, יש לו השפעה חזקה, כמעט מגנטית, על מסלול האסוציאציות. לדוגמה,
כאשר אנשים נתבקשו לפענח משפטים קצרים, שסדר המילים בהם השתבש, הם הצליחו
בפיענוח היגדים דכאוניים ("העתיד הקרוב נראה רע") הרבה יותר מאשר בפיענוח
היגדים מרנינים ("העתיד הקרוב נראה נפלא").
נטיית הדיכאון להנציח את עצמו
משפיעה אפילו על הסוגים של הסחות-הדעת שאנשים בחרו בהם. כאשר ניתנה לאנשים
מדוכאים רשימה של דרכים - חלקן עליזות וקלות וחלקן כבדות ורציניות - להסיח
את דעתם ממשהו עצוב... הם בחרו במידה גדולה יותר בפעילויות המלנכוליות.
ריצ'ארד ונצלאף (Wenzlaff), פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס, שערך מחקרים אלה,
הגיע למסקנה כי אנשים שכבר נקלעו לדיכאון צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי
למקד את תשומת ליבם במשהו עליז לחלוטין, ולהשגיח בקפדנות שלא יבחרו בשגגה
במשהו - סרט סוחט דמעות, ספר טרגי - שישוב ויקדיר את מצב רוחם
"
(ד"ר דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", עמ' 90).
אם כך, לאדם שמח ישנם שני יתרונות על אדם עצוב - הוא נראה טוב יותר, וגם נעים יותר להיות במחיצתו.
בראשית כט30: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה
" - מדוע יעקב אהב את רחל יותר מלאה?
אולי הסיבה היא,
בראשית כט17: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה
": "[ועיני לאה] רכות
- שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, ובכתה
"
(רש"י ע"פ ב"ב קכג).
רחל ולאה היו שתי אחיות, ומן הסתם היו דומות במראיהן; אולם ללאה היה, כנראה, אופי
עצוב, וכתוצאה מכך היתה לה
רוח נכאה - היא חשבה מחשבות דיכאוניות על הגורל המר המצפה לה עם עשו; כתוצאה מכך היא בכתה, והיופי שלה לא בא לידי ביטוי, כדברי המשורר "כשאת בוכה - את לא יפה...
".
אולם לרחל, כנראה, היה
לב שמח
(ע"פ הרב יצחק גינצבורג, "יין המשמח" חלק שני), והוא
היטיב את פניה, ולכן היתה יפת תואר ("הוא צורת הפרצוף
"), ויפת
מראה ("הוא זיו קלסתר
").
הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור, כי החצי הראשון של הפסוק מדבר על
פנים המציינים מראה חיצוני, והחצי השני מדבר על
רוח שהיא פנימית: "כי היה לו לומר: ובעצבת לב
הפנים רעים או זועפים או חשוכים
"
(רמ"ד וואלי):
2. וייתכן ששני חלקי הפסוק עוסקים במראה חיצוני, שכן גם
רוח נכאה מייבשת את העצמות ופוגעת בבריאות הגוף,
משלי
יז22: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה,
וְרוּחַ נְכֵאָה
תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם
" (פירוט); כאשר
אדם לא בריא, הוא נראה רע,
נחמיה ב2: "מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ
לֵב!
"; וכך בסופו של דבר העצבות משפיעה גם על המראה החיצוני.
3. יש שפירשו, שגם ה
פָנִים כאן מסמלים את בריאות הגוף והנאתו: "...שלא יעלה על הדעת שאין תועלת והפסד
על מחשבות הלב... כי יש ללב פועל בגוף - כי
עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב, כי
משמחת הלב יגיע עיקר תענוג הגוף...
ובעצבת ליבו ויגונו יגיע שבר רוח, ולא תימצא הנאה לגוף עם שבר רוח
"
(הרב יונה גירונדי).
4. ייתכן שה
פָנִים כאן מסמלים את הכיוון שאליו האדם
פונה ומסתכל:
לב שמח ייטיב פנים
= כשהאדם שמח, הוא מצליח להתקדם היטב בכל כיוון שאליו הוא פונה; אך כשהאדם
עצוב, רוחו שבורה ואין לו מוטיבציה להתקדם לשום כיוון: "כי השתוקקות האדם למצוה לעשותה או לשאר דברים היא באה מהרוח השורה בו... מי
שליבו שמח בעמלו, ייטב
פנים שלו... אבל מי
שליבו עצב -
הרוח שלו...
שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל
"
(הגאון מווילנה).
5. וייתכן שגם ה"פנים" וגם ה"רוח" הם משל לתקשורת בין ה' לבין האדם - ה' "מסביר פנים" לאדם, ומשרה עליו את "רוח הקודש": "פנים בפנים דיבר ה' עמכם...
רוחי אשר עליך...
"
(הגאון מווילנה); לפי זה, הפסוק מלמדנו ש"אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה
".
6. וייתכן שהפסוק עוסק ביחסו של האדם אל הזולת: כשהלב שמח - האדם מיטיב פנים לזולת, פונה אל הזולת ברצון ובנעימות; אולם כשהלב עצוב - הוא משרה אוירת נכאים, אוירה שבורה ודכאונית על כל סביבותיו.
7. "כוונתו של החכם, ללמד שהכל תלוי ברוח, ואם לב שמח
ייטיב פנים - הוא מפני שהרוח שמח, ואם בעצבת לב הפנים רעים וחשוכים - הוא
מפני שהרוח נכאה. לאפוקי מסברתם הנבערה של אותם האומרים שהכל תלוי בתענוגי
הגוף, כמו בריבוי אכילה ושתייה או בריבוי הטיול או בריבוי השחוק, שאם הרוח
עצב - הדברים האלו אינם מועילים כלום לשמחו... ומכאן ילמדו הרופאים גם-כן, שאם יעשו כל הרפואות שבעולם לרוח עצב, לא יועילו כלום, אלא אם כן ידעו ממנו סיבת עצבתו... וכאשר הרוח יחזור לאיתנו, גם הגוף יחזור מייד לבריאותו, בלי הוצאות של כמה רפואות שהן לא לעזר ולא להועיל...
"
(רמ"ד וואלי).
8. ויש מפרשים, שבפסוקנו המושג
רוח נכאה מתאר מראה חיצוני - "יראה לך... רוח של זעף
"
(רש"י, יסוד מלכות), ולפי זה הוא אכן מנוגד לביטוי
ייטיב פנים.
9. ויש מפרשים, שהניגוד העיקרי בפסוק הוא בין "פנים" לבין "רוח", ויש לקרוא את החצי השני של הפסוק "ובעצבת לב ייטיב רוח נכאה"; כלומר, לב שמח בהנאות החומריות משפר רק את המראה החיצוני, בעוד שלב עצוב המצטער על חטאיו משפר גם את המחשבות הפנימיות (מלבי"ם).