קוד: ביאור:משלי יד13 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי יד13: "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה
"
אפילו ב זמן שאדם משחק, צוחק וחוגג עם כולם, ייתכן שכואב לו הלב, הוא מרגיש עצב שאינו נגלה לאחרים; ואחרי שמסתיימת השמחה, הוא שוקע בתוגה ודיכאון.
לפי רוב המפרשים, הפסוק פונה לאדם
השוחק, ומזהיר אותו: אם תגזים
בשחוק, אתה עלול להגיע
לכאב לב ואף
לתוגה.
גם
= בנוסף לפסוק הקודם, או "אפילו". בפסוק שלנו שתי המשמעויות אפשריות. הפסוק הקודם מזהיר: "יֵשׁ דֶּרֶךְ
יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ,
וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת
"
(פירוט). הפסוק שלנו מוסיף, שהדבר נכון גם - ואפילו - כאשר האדם צוחק. אפשר לפרש אזהרה זו בארבעת העולמות - חומרי, רגשי, שכלי ונשמתי:
1. בעולם החומר,
שחוק מוגזם עלול לגרום לאדם
כאב לב פיסי, לדוגמה, מחלת לב הנובעת משתיית-יתר במסיבה. היין הוא "ישר לפני איש",
משלי כג31: "כִּי יִתֵּן בכיס[בַּכּוֹס]
עֵינוֹ, יִתְהַלֵּךְ
בְּמֵישָׁרִים
" (פירוט), אולם שתייה מוגזמת פוגעת בלב "ואחריתה דרכי מוות".
2. בעולם הרגש, "אדם נשאל על דרכו, על מעשים שעושה וצורת הבילוי שהוא מבלה. תשובתו היא: "אני נהנה, מה הבעיה?".
"... "כאשר אדם שמח
ושוחק בשחוק של ריקנות,
בסוף השמחה
ישנה הרגשה רעה - מה עשיתי, במה בזבזתי את זמני? דוקא השמחה הגדולה גורמת
לנפילה.
האדם עולה על משכבו ומהרהר באשר עבר עליו במשך היום, והוא מוצא שאין במה
להרהר, היום עבר עליו בריקנות - זה גורם, לאדם בעל רגישות, הרגשה רעה.
השמחה מובילה לא רק לשמחה, אלא גם
לתוגה. בכל שמחה צריך לזכור, ברמה
מסוימת, שלא כל שמחה מובילה לטוב. העובדה שאתה שמח עכשיו לא מוכיחה כי
המעשה נכון וכי הדרך טובה. תמיד צריך לבדוק את נכונות הדרך. תמיד יש לשאול
"מה מקום לשמחה זו?
"
(הרב יהושע וייצמן, למה האדם רעב? - אתר ישיבת מעלות).
תוגה = יגון, עצבות; אחרית = תקופה מאוחרת שבה המציאות תהיה אחרת; ואחריתה שמחה תוגה = שמחה המתבססת על שחוק חיצוני בלבד (בניגוד לשמחה פנימית הנחשבת לרגש חיובי) לא תחזיק מעמד לאורך זמן, בסופו של דבר האדם יחזור להיות עצוב. הצחוק יכול לשמש כתרופה זמנית לעצבות, אך עלול להפוך לכאב לב ולתוגה, אם האדם לא פותר את הבעיות שלו מהשורש (ע"פ גליה).
3. בעולם השכל, "כי
בפעולות השחוק והבטלה, שלא יחשב שיהיה בענינם רשע, הנה
יכאב לב, כי הם סבה אל שיבצר מהשכל שלימותו; והנה
אחריתה של אותה
השמחה היא
תוגה לזאת הסבה
"
(רלב"ג),
(ודומה לזה
ב
מצודות). "השחוק והשמחה... נראים דרך כשר ומותר, ואחריתה דרכי מוות
"
(רבנו יונה על משלי טז25).
4. בעולם הנשמה, יש שפירשו את הפסוק כמשל על כל העולם הזה, שכולו הבל, וכל שמחה שיש בו היא חולפת ומתחלפת בצער: "בשחוק שהקדוש ברוך משחק עמהם בעולם הזה,
יכאב ליבם לעתיד לבוא
"
(רש"י פירוש ראשון), "שחוק לכסיל עשות זמה, וסופו
יכאב לב
"
(רש"י פירוש שני), "לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון, כי כאשר יקרה בו דבר מה, היגון גדול מאד
"
(הגאון מווילנה), "כל קניני העולם הזה אינם נצחיים כי כל חומר סופו לכלות ולפיכך בהכרח שאותו
דבר המביא שמחה עתיד ליפסד וממילא כפי גודל השמחה שגרם כן יגדל הכאב על
אובדו.
"
(הרב אברהם יצחק הלוי כלאב, ישיבת בית אל), "כל תענוגי העולם הזה וטובותיו יימצא הרע דבק בהם תמיד, לפי שכל אחד מהם ימצא הפכו עמו או סמוך לו.
אמר שלמה מעיד על זה: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות (משלי י"ט וט"ז),
כלומר: כי מה שידומה אל האדם שהוא טוב אינו כן, פעמים יחשוב האדם בדבר מה שהוא טוב ובסוף הטוב ההוא יימצא הרע נמשך אליו מיד,
והביא ראיה לזה ואמר גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה,
יאמר כי אפילו השחוק שכל אדם ישפוט בו שהוא טוב, לפי שכל אדם מתענג בו, יביא את האדם לידי כאב לב, ואחרית השמחה היא תוגה.
וזה כי בשמחה והשחוק יתפשטו הרוחות ויצאו לחוץ ויתקרר הלב, ולזה יבוא היגון מיד.
"
(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים ד נא).
וייתכן שהפסוק אינו פונה לאדם השוחק עצמו אלא לחבריו:
5. אנשים הרואים את אחד מחבריהם
שוחק, צוחק ונהנה, חושבים שהכל בסדר אצלו. אולם גם כשאדם שוחק, ייתכן שליבו כואב, וכמו שנרמז גם ב
משלי טו13: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה
" - כשהלב שמח, הדבר משפיע על המראה החיצוני, אך כשהלב עצוב, הדבר לפעמים מתבטא רק במחשבות הפנימיות (פירוט). לכן, יש להיות רגישים ולשים לב לסימני מצוקה ודיכאון, גם אצל אנשים הנראים שמחים.
6. אנשים
השוחקים על חברם - שהרי כשצוחקים על מישהו ושמחים לאידו, הדבר גורם לו כאב לב ותוגה, כמו ב
משלי א26: "גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם
אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם
" (פירוט).