המציאות תטפח על פניכם

מקורות דומים ומנוגדים

שחוק ולעג כעונש נזכרו גם באזהרה לגויים הרוצים להילחם במשיח ה': תהלים ב4: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ד' יִלְעַג לָמוֹ".

קלון כעונש לכסילים נזכר גם ב משלי ג35: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" - הדבר היחיד שיכול להרים את הכסילים מבחינה שכלית ורוחנית הוא הקלון, הביזיון (פירוט).

מצד שני, נאמר ב משלי יז5: "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (פירוט). איך זה מסתדר עם הפסוק שלנו, המלמד שיש לשחוק לאידם של הכסילים וללעוג להם?

1. כפי שפירשנו למעלה, השחוק והלעג הם עונש לכסילים. כמו שאסור, בדרך כלל, לגנוב כסף מאדם אחר, אך מותר לקחת ממנו קנס בתור עונש על עבירה שעשה, כך גם לגבי שחוק ולעג - בדרך כלל הם אסורים, אך מותר להשתמש בהם כעונש לאנשים העושים מעשים רעים.

2. הפסוק שלנו אינו מדבר על שמחה פנימית אלא על שחוק ולעג חיצוניים; אדם יכול לשחוק כלפי חוץ ולהיות עצוב מבפנים, משלי יד13: "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה" (פירוט).

3. יש אומרים, שהפסוק שלנו אינו מתאר אדם שלועג, אלא דמות מופשטת - החכמה, שנזכרה בתחילת הקטע - חכמות בחוץ תרנה. לפי פירוש זה אפשר להוסיף, שגם הלעג המתואר כאן אינו לעג ממשי, אלא הוא משקף תחושה פנימית של הפתיים המסתבכים בצרות, שירגישו כאילו שמישהו לועג להם; וכעין הביטוי המקובל בימינו "המציאות טופחת על פניהם" (ע"פ הרב דוד קליר).

אותם פתיים, שלא למדו חכמה כשהייתה להם הזדמנות, יסתבכו בצרות ובעיות, ולא תהיה להם מספיק חכמה כדי לפתור אותן, אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי מכדי ללמוד - הפתיים ירגישו כאילו הם קוראים לחכמה והחכמה אינה עונה - "יקראנני ולא אענה, ישחרנני ולא ימצאנני, יען כי שנאו דעת, ויראת ה' לא בחרו".

במילים אחרות: "הפסוק מתאר, על פי הבנתנו, את המצב שיקרה אחרי שיתברר שהחכמה צדקה. לאחר שגם המציאות הכריעה לטובתה, אז, ימלא שחוק פינו. למרות זאת, אומר שלמה המלך, יהיו אנשים שגם כשיגלו את טעותם ויבינו את חוסר התועלת שבמעשיהם עד כה, הם ימשיכו לדאוג לגופם, הם יפחדו מהעונש במקום לירא מהטעות. האנשים שהלכו עם האמת ישחקו כשיגיע יום אידם, ישמחו כשתזדכך המציאות. האנשים שנשארו במרים, לעומת זאת, ראויים ללעג." (שחוק ולעג / אורי יעקב בירן, נקודת חיבור).

מילים וביטויים

בפסוקים שקראנו מופיעים כמה ביטויים ציוריים. אורי יעקב בירן הסביר את משמעותם, וראוי להביא את דבריו בשלמותם:

כשואה פחדכם = המושג "שואה", בימינו, טעון במשמעות שנוספה לו בעקבות הפוגרום חסר התקדים שנעשה במיליוני יהודים בעת מלחמת העולם ה2. אמנם, עלינו לבחון את פירוש המילה "שואה" במקורה. "תבואהו שואה לא ידע, ורשתו אשר טמן תלכדו בשואה יפל בה" (תהלים לה8): דוד מבקש עזרה מהקב"ה מפני "מבקשי נפשו" ו"חושבי רעתו", ומבקש שתבוא עליו שואה. נראה מפסוק זה ששואה היא אסון או רעה כלשהי. דוד מבקש שלא רק שתבוא עליו שואה, אלא שגם ילכד בצורה שואתית, אסונית. מה מקור המילה שואה? אבן עזרא מסביר: "תבואהו לכל אחד רעה שישתאה כל שומעה". ע"פ פירוש זה, מובן הקשר בין פחד לבין שואה. גם פחד וגם שואה הם התייחסות של אדם לדבר שקורה/יקרה. אדם חושש כל חייו מפני דבר נורא שעתיד להתרחש, חי בפחד מתמיד מפני התרחשותו, וכשהדבר הזה קורה הוא מתמלא השתאות מפני הדבר האיום שקרה.

• (מפרשים אחרים פירשו כשואה מלשון חושך וענן, למשל "כענן העולה פתאום" (רש"י), "כחושך, כמו אמש שואה ומשואה" (מצודות))

אידכם כסופה = אידכם הוא מלשון ענן. כמו הענן (לא ענן גשם אלא ענן נוצה וכדו') שהוא רוח ותדמית, שאינו מחובר לשום דבר ושמספיקה רוח קלה על-מנת להסיע אותו, כך יום חגם של עובדי אלילים - ריקני וחסר תוחלת, אין לו שום חיבור לאמת, והקב"ה כבר ידאג לפזר אותו מהעולם. העת שבה אכן יוכח שיום אידם הוא יום חסר משמעות ואמת, בו ביום המציאות תזדכך והעבודה זרה תיעקר מן העולם, בו ביום יהיה ה' אחד ושמו אחד, יהיה ברור ששאר הדברים אינם שווים אלא כענן פורח. וזה בדיוק המשמעות של סופה, שמפזרת במהירות וביעילות מסך שלם של עננים, שיכולה לעקור עשרות עצים בסערה אחת. "אידכם יגיע כסופה", אומר שלמה המלך, "ברגע אחד יתגלה שכל המעשים היו הבל ורעות רוח, שאי ההקשבה לחכמה הייתה טעות חסרת הגיון".

• (סופה נזכרת כמה פעמים בנבואות פורענות, כמשל לאויב שמרכבותיו מהירות כמו רוח סערה. ראו גם: סופה = סערה, צרה או מלחמה הבאה במהירות מאת ה').
  

צרה וצוקה = צרה וצוקה, בפשטות, משמעותם בעיות, אסונות וכדו'. בלשון חז"ל (וכן בהטייה בתורה - ויקרא י"ח, י"ח "אשה אל אחותה לא תקח לצרור...") יש למילה צרה משמעות נוספת, כשהכוונה היא לאישה השניה של אותו הבעל. נראה לי שהמילה צרה מרמזת על המילה צר (ההיפך מרחב), מרחב מצומצם. כך בצרות המתרגשות ובאות לעולם, שהם מצמצמות את מרחב הפעולה והחיים של האדם ומכריחות אותו לעשות דברים מסויימים, וכך גם באישה נוספת, שתופסת תשומת לב, משאבים ומקום מהאישה השניה בחיי הבעל. המילה צוקה, כך נראה, היא קיצור של מצוקה. ניתן למשוך את המילה מצוקה ל2 כיוונים שונים: 1. צוק, מקום גבוה ומסוכן. 2. מציק, דבר שמעיק. בעוד שהפירוש הראשון מוסב על נתונים, על מצב קיים שיש לאדם, הפירוש השני מתאר יחס, מגע, של דבר מבחוץ אל/על האדם. לעניות דעתי נראה, שהורדת האות 'מ' מהמילה מצוקה מעידה שהפירוש הראשון, לפחות במקרה דנן, הוא הקולע יותר. על פי הסברינו כעת, ישנו קשר פשוט בין צרה וצוקה: שתיהן מדברות על מצבים נתונים, בשתיהן יש לאדם הרגשה שהמציאות נגדו ולאיש הנמצא בצרה ובצוקה אין אפילו אדם אחר להאשים אותו, משום ש"העולם" הפנה לו עורף. זה המשמעות של בבוא "עליכם", לפתע נוחת אסון ללא כל 'הצדקה'. למצער, מובן למה אותו האדם לא יכול להאשים אף אחד אחר בפגעים שבאים עליו, משום שהם, בסופו של דבר, נעשו באשמתו. הוא זה שלא הקשיב לאזהרות החכמה ולעצותיה.

בפסוק זה מתאר שלמה המלך ביתר חריפות את המצב הקשה שנקלעו אליו האנשים שאינם מקשיבים לחכמה ואף מתריסים נגדה. כפי שראינו, האדם חי בפחד עצום, התנפצות עולמו המזוייף היא קשה וכואבת, וכל זה מגיע ללא סיבה נראית לעין, ללא יכולת להאשים מישהו - חוץ מאת עצמנו (שואה סופה צרה וצוקה / אורי יעקב בירן, אתר כיפה).