טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר

הקבלות

גדעון ויפתח היו שני מנהיגים שהנהיגו את ישראל בתקופת השופטים: סיפורו של גדעון מופיע בספר שופטים ו-ח, וסיפורו של יפתח מופיע בספר שופטים יא-יב. שניהם היו משבט מנשה (שופטים ו15, שופטים יא1). גדעון היה מהחלק המערבי של מנשה - הוא גר בעפרה; יפתח היה מהחלק המזרחי של מנשה - הוא גר בגלעד. גדעון נלחם נגד המדיינים, ויפתח נלחם נגד בני עמון.

גדעון לא היה גיבור גדול, אלא פחדן והססן - הוא היה, שופטים ו11: "חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן". גם לאחר שמלאך ה' התגלה אליו וציווה עליו לנתץ את מזבח הבעל בעירו, הוא פחד ודחה את העניין ללילה, שופטים ו27: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם, וַיַּעַשׂ לָיְלָה". למרות שמלאך ה' שלח אותו להילחם במדיינים, הוא חשש והיסס, וביקש כמה אותות ומופתים עד שהשתכנע.

יפתח, לעומתו, נקרא גיבור כבר בתחילת דרכו, שופטים יא1: "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל...". הוא לא פחד להתעמת עם זקני שבטו ולדרוש מהם, שופטים יא9: "אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ"; הוא לא פחד להתעמת עם מלך בני עמון בדברים וגם במעשים, ולא ביקש שום אות, אלא יצא למלחמה וניצח.

לאחר המלחמה נתקלו שני השופטים הללו בבעיה דומה - בני שבט אפרים, השבט השכן, האשימו אותם על כך שלא שיתפו אותם במלחמה:

• גדעון, שופטים ח1: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: 'מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן?' וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה"
• יפתח, שופטים יב1: "וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: 'מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ!'"

זוהי האשמה מוזרה מאד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתקופת השופטים, שבה שבטים נהגו להשתמט ממלחמות של שבטים אחרים. שאול, המלך הראשון לאחר תקופת השופטים, היה צריך להשתמש באיומים כדי להכריח את השבטים להצטרף אליו למלחמה; וכאן, שבט אפרים, שלא נקף אצבע כדי להילחם באויבים בעצמו, מתלונן על כך ש"לא קראת לנו".

אולם, התגובה של שני המנהיגים היתה שונה:

• גדעון, שופטים ח2-3: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם 'מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם? הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר! בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?' אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה"
• יפתח, שופטים יב3-4: "'וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי, וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי?' וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִּלְעָד, וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם, וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם, כִּי אָמְרוּ 'פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה'".

גדעון הפחדן, הירא, ההססן, הצליח להרגיע את בני אפרים ולמנוע מלחמה;

יפתח, הגיבור הגדול, לא הצליח להתגבר על כעסו, ופתח במלחמת אחים שבה נהרגו 42000 איש (שופטים יב6).

לא תמיד הגיבור הוא המתאים ביותר להנהיג; להנהגת העם דרוש מנהיג מתון, שיודע לשלוט בכעסו: טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר.

-

על-פי חכמי התלמוד, ה' בעצמו בוחר את מי להמליך, על-פי מידת הכעס: "כל שכועס - אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו" (ר' מני בר פטיש, פסחים סו:). כדוגמה מביאים את אליאב בן ישי, שמואל א טז7: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אֶל תַּבֵּט אַל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (פירוט). מהמילים כי מאסתיהו אפשר להסיק, שה' דווקא בחר באליאב בעבר, ואז שינה את בחירתו. מה ראה ה' בליבו של אליאב, שגרם לו למאוס בו? ייתכן שהמידה הרעה, שהיתה בליבו של אליאב, התגלתה בפרק הבא, ב שמואל א יז28: "וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים, ויחר אף אליאב בדוד, ויאמר 'למה זה ירדת? ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר?! אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת'": ה' ראה בליבו את מידת הכעס,  והחליט שלא להמליך אותו.

אחת התכונות הנדרשות למנהיג, על-פי עצת יתרו למשה, היא (שמות יח21): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע..." (פירוט), ופירשו חז"ל: "אנשי חיל - אלו שהן גיבורים במצוות, ומדקדקים על עצמן, וכובשין את יצרן" (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב ח); פירוש זה כנראה נובע מהפסוק שלנו, המסביר שהגבורה האמיתית של "אנשי חיל" היא הגבורה לכבוש את היצר: "איזהו גבור? הכובש את יצרו; שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר" (משנה אבות ד א).

רעיון דומה מצאנו ב ירמיהו ט22-23: "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ; כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'", כלומר, הגבורה והניסיון הצבאי אינם העיקר; עדיף לבחור מנהיג ששומר על קשר עם ה', ועושה חסד משפט וצדקה בארץ, מאשר מנהיג בעל ניסיון צבאי עשיר (פירוט).

ישנו פסוק נוסף שבו רוח נמשלת לעיר: משלי כה28: "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה - אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ" (פירוט). שטף המחשבות והתחושות שעוברות בליבו של האדם מזכיר את שטף האנשים העוברים בעיר - שכל אחד מהם שונה מרעהו, ודרושה חכמה רבה כדי למשול בהם.

ביקורת על יפתח הגלעדי נרמזת גם ב משלי ל22: "תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם" (פירוט).

דקויות

ההבדל בין שני חצאי הפסוק (אף לעומת רוח) -

1. אף ו רוח מציינים שניהם את הנשימה:   ארך אפיים הוא היודע לקחת נשימה ארוכה, וכך להרגיע את עצמו ולהתגבר על הכעס, ולכן הפסוק משווה אותו לגיבור.   מושל ברוחו הוא היודע לשלוט בקצב הנשימה שלו - לנשום לאט כשצריך להיות רגוע, ולנשום מהר כשצריך להיות נמרץ; הוא יודע לנהל את רגשותיו, כמו מנהיג היודע לנהל את אנשיו ולתת לכל אחד את מקומו; ולכן הפסוק משווה אותו ל לוכד עיר.

2. אף הוא כעס; החצי הראשון של הפסוק מתייחס להתגברות על כעס - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג לא יגרום נזק.    רוח היא אוסף המחשבות והרגשות של האדם; החצי השני מתייחס להתגברות על כל המחשבות והרגשות - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג יזכה לכבוד והערכה.    

3. אף הוא הכעס החיצוני, המתבטא במעשי נקמה. לפי זה, ארך אפיים הוא אדם שמצליח לשלוט בהתפרצות הכעס, ולהאריך את הזמן עד שהיא מתחילה. הכעס הוא אויב קשה במיוחד, ולכן, מי שמצליח להתגבר עליו לזמן מה, הוא טוב יותר מגיבור שמצליח להתגבר על אויב חיצוני;    רוח היא הכעס הפנימי, המתבטא במחשבות של נטירת טינה אדם שמושל ברוחו, מצליח לשלוט בכל המחשבות השונות הרבות שעוברות בליבו, וזה הרבה יותר קשה מאשר להתגבר על ההתפרצות החיצונית של הכעס, ולכן הוא טוב יותר מאדם שלוכד עיר שלמה, על כל האנשים השונים הרבים שנמצאים בה (ע"פ מלבי"ם).

4. אף הוא הכעס, שהוא אויב גלוי וברור, שהרי הכעס פוגע בכל הגוף; וכדי להתגבר עליו דרושה רק גבורה נפשית, כמו כשרוצים להתגבר על אויב אחד שיש לחסל אותו לגמרי - טוב ארך אפיים מגיבור;     רוח היא התאוות, הדיבורים והמחשבות, שהן אויב פחות ברור, שהרי יש בהן הנאה ותועלת לגוף; וכדי להתגבר עליהן דרושות גם תחבולות, כמו כדי ללכוד עיר; וכן דרוש שכל כדי לדעת איזה תאוות להשאיר ואיזה להרוג, כמו כשלוכדים עיר ורוצים להשאיר את תושביה בחיים - ומושל ברוחו מלוכד עיר (ע"פ הגאון מווילנה).