קוד: ביאור:משלי כג7 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי כג7-8: "כִּי
כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא; 'אֱכֹל וּשְׁתֵה!' יֹאמַר
לָךְ, וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ: 'פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה, וְשִׁחַתָּ
דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים!...'
".
- כי המבט שבעיניו הוא כמו שער המאפשר לך לראות מה קורה בתוך נפשו: הוא אמנם אומר לך "אכול ושתה! בתיאבון! ", אבל ליבו לא נמצא עמך - בליבו הוא כועס עליך שאתה לוקח את לחמו -
- בליבו הוא כועס עליך שאתה לוקח את לחמו, וחושב 'הלוואי שתקיא את הפת שאכלת אצלי, ותפסיק את דברי -התודה הנעימים שאתה אומר לי... אני לא צריך תודה, אני צריך אוכל..."
כשמישהו מציע לכם מתנה - אל תקחו את המתנה לפני שתסתכלו לתוך העיניים שלו: אם אתם מסתכלים לתוך עיניו, ורואים שהוא רע עין, כלומר, מזהים בעיניו מבט של צער או כעס - אל תקחו את האוכל שהוא מציע לכם;
כי העין היא כמו שער לתוך הנפש: כשמסתכלים לתוך העיניים, אפשר לזהות מה האדם באמת חושב:
' אכול ושתה! ' הוא אומר לך, אבל הדברים שלו אינם משקפים את מה שהוא באמת חושב; לבו - מקום המחשבות שלו - לא נמצא עמך ולא מזדהה עם ההנאה שלך מהמטעמים; הדיבורים יכולים להסתיר את המחשבות, אבל העיניים לא - העיניים משקפות את המחשבות האמיתיות של המארח - והן כתובות בפסוק הבא:
'פתך אכלת - תקיאנה', הלוואי שתקיא את האוכל שאתה אוכל אצלי; 'ושחת דבריך הנעימים' - הלוואי שתפסיק לדבר את דבריך הנעימים 'תודה רבה על האוכל, האוכל מאד טעים, אתה מאד נדיב...'"
"ישנם סוגים שונים של חיוכים:
הרמב"ם למד מכאן, כנראה, שאסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, כי כאשר המארח הוא עני, והאוכל שלו בקושי מספיק לעצמו, רוב הסיכויים שהוא יהיה גם רע עין - שיסתכל במבט של צער וכעס על האורח שמכלה את מזונו.
אולם, הפסוק הוא כללי יותר - הפסוק מתייחס גם לאדם עשיר, שמשום-מה לא רוצה שאנשים אחרים ייהנו מרכושו; הקריטריון הוא המבט
שבעיניו, שהן
שער לנפשו.
כך כנראה פירשו גם חכמי התלמוד: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר
אל תלחם את לחם רע עין וגו' כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין:
אל תלחם ו
אל תתאו
"
(סוטה לח:).
גם רמ"ד וואלי פירש את הפסוק על שני סוגי האנשים - העשיר רע-העין, והעני: "והמשיל
הכתוב את רע עין אל העני, שיש לו סעודה שאינה מספקת לבעליה, שהוא צר עין
ודאי על מי שיבוא לאכול ממנה, לפי ששיער וצמצם לעצמו, ואיך יסבול בעין יפה
שיבואו אחרים לאכול את לחמו?!... נמצא, שהמשער לעצמו, וצר עין העשיר, הם שוים מצד זה, להיות צרי עין בלחמם
"
(רמ"ד וואלי על משלי כג6).
ומה יעשה מי שלא נעים לו להסתכל לתוך עיני הזולת, או שלא יודע "לקרוא"
את המחשבות דרך העיניים? - במקרה זה, ברירת המחדל היא לא לקחת את המתנה,
שהרי,
משלי טו27: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע,
וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה
" (פירוט).
הסתייגות מהיכולת לקרוא מחשבות נמצאת ב
משלי כז19: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם
" (פירוט).
1.
שער = שפך טעם מר
(ע"פ רש"י), כמו המילה "שוערים" ב
ירמיהו כט17: "...וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים
הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ
" (שוערים = מרים); לפי זה, משמעות הפסוק היא, "כשאתה
אוכל מסעודתו של רע-עין, אתה
כאילו שופך חומר
מר לתוך
נפשו ", כלומר, גורם לו צער רב; ובסופו של דבר, "את
הפת
שאכלת אצלו
תקיא מפני הבושה".
2.
שער = הזיק: "שכבר
ביארו הטבעיים [המדענים], שניצוצות רעות יוצאים מעין הרע, ששרשם מפחיתת
הנפש המביט ברעת עינו, והם כזיקי מוות על הדבר המובט, וכבר הזכירו שבעל
עין הרע הביט בקביעות על פת לחם, ונמצא
בו מוות ומשכלת, ולזה אמר
שהשער, רוצה לומר, דבר פגום ונמאס אשר נמצא
בנפשו הפנימית,
כן הוא הלחם, שמקבל השער הזה ונעשה לחם הקלוקל... האכילה תזיק לך עד
שתקיא גם
פתך אשר
אכלת...
"
(מלבי"ם).
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרֲכֵהוּ ה'": "
כמו המשער בעצמו דבר מה שאין בזה שום ממש, כי אם דמיון ומחשבה בעלמא, כן המאכיל הזה - אף כי יאמר לך אכול ושתה, הנה לבו בל עמך, ולא יחפוץ שתאכל באמת, ואין ממש בדבריו" (מצודת דוד),
ששיער וצמצם לעצמו, ואיך יסבול בעין יפה שיבואו אחרים לאכול את לחמו?!" (רמ"ד וואלי).
המשער לעצמו, וצר-עין העשיר, הם שווים מצד זה, להיות צרי-עין בלחמם").