עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות יחיה

"רמח''ל (תחילת ספר ''מסילת ישרים) לימד אותנו כי כוונת ה' בבריאה הייתה כדי להיטיב עם הנבראים. ונשאל: ומה היא ההטבה הגדולה ביותר? ועונה: שהללו שה' מטיב אתם לא ירגישו בושה במה שמקבלים, "נהמא דכסופא", אלא ירויחו שכרם בזכות יגיעם ועמלם (''דעת תבונות", קטעים יח, קנח). יש להעיר שמה שרוב הבריות בזמננו אינן מרגישות שום מצוקה מעצם המחשבה שיקבלו שכר הנצחי כ"לחם חסד" ולא בזכות מאמציהם, זה נובע מחולשתנו שעברנו רבות פעמים על המושג של "שונא מתנות יחיה". לכן לפי קלקולנו במדות, אנו חושבים שעדיף לנו לקבל "חנם" מאשר להתאמץ ולהשיג בזכות. אבל בעולם האמת, אחרי מותנו, נתעורר להכיר שוב את הנכון."

אבל מדברי מהר''ל למדנו על בעיה שניה. כי כל מהות הנבראת צריכה להיות דומה מאוד לתכונותיו של הכוח הבורא (''נצח ישראל'', פ''ג, וכן הוא במו''נ א/עב ועוד). לדוגמא, כמו שהקב"ה הוא "אחד ומיוחד", כך התכונה המאפיינת את הנברא שנעשה על ידו, גם היא צריכה להיות היחידיות! (עד כאן כתוב בקטע הנ''ל מ''נצח ישראל''). וממשיך בספר ''מתן תורה'' שכיון שבבורא יש לו תכונה ''לתת לזולת'' ולא לקבל מהזולת (''דגמירי דמיהב יהבי, מישקל לא שקלי'' – תענית כה.), כך חייבת להיות גם בנברא תכונה זהה. אבל יש כאן קושי בעצם, כיוון שה' ברא את הנברא כדי להיטיב לו, הרי הנברא צריך ''לקבל'' את ההטבה, ובכן כיצד יימנע ממנו ''נהמא דכסופא'' לחם-חסד?

תשובה לכך: כי בקידושין (ז.) אמרו שכדי לקדש האשה, האיש צריך לתת לאשה ולא להיפך. אבל אם הוא אדם חשוב, והיא נתנה לו והוא אמר הנוסח של הקידושין, באותה ההנאה שיש לה שאדם חשוב קבל ממנה, נחשב כאילו הוא נתן לה דבר-מה והיא מקודשת. כמו כן, כאשר אדם בעל-מוסר ועדינות מתארח אצל חברו ומציעים לו לאכול, צעדו הראשוני הוא לסרב לקבל ממנו מאכל ומשתה (שמא הוא מטריח עליו) וגם משום ''שונא מתנות יחיה'' (עיין מגילה כח.). אבל כאשר בעל הבית מפציר בו שוב ושוב, נכנע לו האורח משום שלכאורה כעת הוא המטיב עם בעל הבית בזה שהוא מסכים לאכול אצלו. עכשיו אין הוא ''המקבל'' אלא ''הנותן''. ובכן, ממשיך ספר ''מתן תורה'', היות שרצונו של הקב''ה הוא להיטיב לברואיו (כמבואר בספר ''רוח חיים'' לגר''ח ולוזין, בפירושו למשנת ''אל תהיו כעבדים המשמשים'') המכוון דעותיו כדי לתת לה' אפשרות לקיים בנו רצונו זה להיטיב אתנו, הרי האדם שב להיות ''נותן ומעניק'' ולא רק ''מקבל''. עד כאן מהספר ''מתן תורה''.

הדברים הללו עמוקים הם מאוד, והלוואי נהיה ראויים לממש אותם ולא רק להגיד אותם בתור ''דברי תורה''. אבל אין זה גורע מתוקף החיוב שלנו להתקרב ולהגיע יותר ויותר לרמתם הנעלה. כדי להגיע למימוש "עבודת ה'" ברמה כזאת, הסעיף הראשון הוא שהאדם יתגבר על אנוכיותו. האדם צריך לבטל את גאותו ולראות את עצמו כאבר אחד מכלל ישראל, כבטל אל הכלל. והרי לכן היו הקרבנות במקדש אחד משלושת יסודות העולם, מבאר מהר''ל (''גבורות ה'") שהם באו לחנך את האדם איך כל דברי החומר יחזרו להיות עפר ואפר, איך כל הגופניות חוזרת שוב לאפס. ע"י מחיקת החשיבות של כל היש, ממילא האדם חוזר להכיר את הנמצא היחיד הבלעדי, המציאות המוחלטת של הקב"ה. כל ההתמודדות שהייתה בעולם בין טוב והרע, היא הסיפור אם האדם יטה אחרי יוצרו או אחרי יצרו, האם האדם סוגד לתאוות לבו, או מבטל הכל לפי הצו-העליון של יוצר כל."

[חסד הוא הרצון להשפיע, והשפע האמיתי הוא אך ורק על ידי יצירת כלים ויכולת להעביר אותו הלאה כפי היכולת של הצד השני לקבל. המילה כלים = יכולת, כלי קיבול והיכולת לקבל. זוהי הזרימה הטבעית של השפע, והיא טבעית שכן היא מותאמת לטבע האדם כפי שהוא נברא במסוגלות שלו לקבל.

מהו אותו חסד והרצון להשפיע? - היא אותה הזרימה הטבעית של הרצון העליון להיטיב לברואיו. היכולת להעניק הלאה מקורה בהכרת הטוב. הכרת הטוב היא היכולת להכיר בטוב הנראה והנגלה, כלומר לא נסתר מעיני השפע, גם אם לפעמים למראית עין נדמה לנו שטוב ורע משמשים בערבוביה, ואז, כפי שהזכרנו למעלה, נדמה שטוב הוא רע ורע הוא טוב. לא כן ידיעת ההטבה האמיתית. ולכן נחום איש גמזו היה נוהג לומר " גם זו לטובה" - הקב"ה זיכה אותו לראות באור גלוי שהכל בהשגחה פרטית לטובה, ומה שנראה רע הוא לא בהכרח רע מוחלט, ומה שנראה טוב לא בהכרח הטובה האמיתית.]

דקויות

עוכר ביתו בוצע בצע

עוכר = מקלקל ומשחית;   בית = מקום מגורים, וגם משל לרכוש ולמשפחה;    בוצע בצע = הדואג רק להגדיל את הרווחים האישיים שלו, גם כשזה בא על חשבון רכוש הזולת.  עוכר ביתו בוצע בצע - מי עוכר את מי?

1. על-פי הפשט, האיש הבוצע בצע הוא העוכר, הוא מקלקל ומשחית את ביתו (וכן פירשו כל המפרשים).

2. ועל-דרך הדרש, הבית הוא העוכר, הבית מקלקל ומשחית את בוצע הבצע שגר בו, כמו ב חבקוק ב9-11: "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ... כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". כשאדם מכניס רכוש גזול לביתו, הבית כביכול מתקומם ופוגע ביושביו.

רעיון דומה נמצא ב משלי א19: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח": הבֶצַע לוקח את נפשו של הגזלן (פירוט).

3. "והקדים עוכר ביתו לבוצע בצע.. ללמד גם כן עניין אחר והוא, שהעוכר את ביתו על-ידי שמבזבז את שלו, סוף בא לאותה מידה להיות בוצע בצע, כי מבקש לימודו ואינו מוצא וגונב וגוזל, וגם הולך אחר המתנות... וחייו אינם חיים" (רמ"ד וואלי).

שונא מתנות יחיה

ברור שבצע (גזל) הוא רע, אבל מה רע במתנות שאחרים נותנים לנו מרצונם החופשי? למה צריך לשנוא מתנות?

1. המתנות פוגעות בחלוקת הרכוש הטבעית וכך מרחיקות את האדם מהמקום הראוי לו בחיים; וכן, כשהאדם משאיר אצלו את המתנה שקיבל, הוא נשאר מלא ואין לו מקום לקבל עוד שפע מה'. לפי זה, יחיה = יממש את תפקידו בחיים בצורה טובה וזורמת.

2. קבלת מתנות מעוררת במקבל ציפיה לקבל מתנות נוספות, אך המתנות תלויות ברצונו של הזולת, והאדם המצפה למתנות עלול להתאכזב: "מחמת שהוא מצפה תמיד למתנה, אם לא יתנו לו, אפילו פעם אחת, יושב בצער" (הגאון מווילנה). לפי זה יחיה = יזכה לשמחת- חיים שאינה תלויה בזולת; כשאדם שונא מתנות, שמחת החיים שלו תלויה רק במעשיו שלו ולא ברצונם הטוב של אחרים: "ושונא מתנות יחיה, כי המצפה למתנות זולתו - חייו אינם חיים" (רמ"ד וואלי).

3. קבלת מתנות גורמת למקבל להרגיש שהוא חייב טובה לנותן; לפי זה, יחיה = יחיה חיים עצמאיים; כשאדם שונא מתנות, הוא לא חייב טובה לאף אחד.

רעיון זה נבדק במחקרים פסיכולוגיים ונקרא " "התנגדות פסיכולוגית": התחושה השלילית של מקבל עזרה,שאינו יכול להשיב לעוזר כגמולו ולעמוד בעקרון ההדדיות " (האוניברסיטה הפתוחה, "פסיכולוגיה חברתית", כרך ג', עמ' 225), אשר "הוא מניע את מקבל העזרה להשיג שליטה במצב ולשמור על חופש הפעולה שלו" (שם עמ' 219). יש לציין, כי עוד נמצא ש"אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה נוטים לבקש עזרה פחות מאנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה" (עמ' 218), וכן גברים פחות מנשים, אך זו כבר קונוונציה חברתית (ע"פ חגי הופר, שונא מתנות יחיה בראי הפסיכולוגיה).

4. שנאת המתנות היא סייג לשנאת הגזל: "מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל" (רש"י). מי שמתרגל להשתמש אך ורק ברכוש שלו, שהוא עבד וטרח כדי להשיג אותו, ואינו מוכן להשתמש ברכוש הזולת אפילו במתנה, בוודאי לא יגיע גם למעשים של גזל ומרמה.

באופן דומה, יש שפירשו ששנאת המתנות גורמת לאדם להיות ישר ואמיתי: "איזהו שונא מתנות יחיה? זה הרואה טרפה לעצמו" (רב חסדא, חולין מד ב), "כשנולד ספק טרפות בבהמתו, ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס עליה ואוסרה; הרואה טרפה לעצמו ודאי שונא מתנות אחרים הוא, שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר" (רש"י).

5. שנאת המתנות מעידה על בטחון בה': "השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום ייתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת" (מצודת דוד).

6. וייתכן שהכוונה לא לכל מתנה אלא רק למתנה של שוחד; לפי זה יש הקבלה מלאה בין בצע לבין מתנות, בשני המקרים מדובר על הנאה מרכוש אסור (דעת מקרא). אמנם, הפסוק לא מדבר על שוחד אלא על כל מתנה, אולם, בחלק גדול מהמתנות יש יסוד של שוחד: "שיש דיינים שאינם כל כך רשעים לבקש שוחד בפיהם כדי להצדיק רשע, אבל אם יתנו להם מתנות - יקבלום, וגם זה איסור גמור... ולכן, השלמים הקדמונים היו אומרים אל מביא מתנות: פסילנא לך לדינא, כי היו רוצים להתקיים באור החיים - ושונא מתנות יחיה" (רמ"ד וואלי). במקרים רבים, כשמישהו נותן לנו מתנה תמימה-לכאורה, הוא מצפה לקבל מאיתנו תמורה שעלולה להפוך את המתנה לשוחד, ולכן ראוי לכל אדם שיש לו תפקיד ציבורי כלשהו לשנוא כל מתנה שהיא.

לפי כל הפירושים 4-6, המילה יחיה מתפרשת כפשוטה - יזכה לחיים ארוכים, כמו ב משלי כח16: "נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת, שנאי[שֹׂנֵא] בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים".

שונא מתנות מה' יחיה -

עד כאן פירשנו, כמו רוב המפרשים, שהפסוק מתייחס למתנה מאדם לאדם. אך הפסוק מדבר על מתנות באופן כללי, ולכן ניתן לפרש אותן גם על מתנות שהאדם מקבל מה':

7. מתנות בעולם הזה - כל הרכוש, הכישרונות והידע שיש לאדם הם בעצם מתנות שהוא קיבל מה', ו השונא מתנות משתדל להשתמש בכל הדברים שקיבל כדי לעשות את רצון ה' וכביכול לתת לה' "תמורה", כך שלמעשה זו כבר לא מתנה. אדם הנוהג כך, מקבל חיוּת רוחנית כי הוא נמצא בזרימה בלתי פוסקת של שפע שמגיע אליו ויוצא ממנו. כל עוד אנחנו שומרים את המתנות לעצמנו בלבד, אנחנו מלאים ולא יכולים לקבל עוד; ברגע שאנחנו מעבירים אותן הלאה, אנחנו נפתחים לקבל שפע חדש, וזוכים לחיות באמת.

8. מתנות בעולם הבא - ישנם אנשים שרוצים כבר להגיע לעולם הבא, עולם הדבקות הרוחנית בה'; אך אדם השונא מתנות מעדיף להגיע לעולם הבא רק לאחר שקיים מצוות בעולם הזה, כדי שהעולם הבא יהיה עבורו שכר על עבודה שעשה, ולא מתנת-חינם; ולכן שונא מתנות יישאר לחיות בעולם הזה עד שיסיים את תפקידו.

הקבלות

מה צריך לעשות אדם שמציעים לו מתנה? אם הנותן הוא אדם רחוק, שאין לו קשרי ידידות איתנו, אפשר פשוט לסרב לקבל את המתנה; אך אם הוא אדם קרוב, הדבר עלול לפגוע בו!

• אפשר לקבל אבל לתת מיד משהו בתמורה, כך שלמעשה זו לא מתנה.
• אפשר לקבל ולהעביר הלאה, למישהו אחר, או להשתמש במתנה באופן שיש בו תועלת לציבור, כך שנוצרת "זרימה" של העברת שפע מהפרט אל הכלל, ושוב אין זו מתנה, אלא "קבלה לצורך נתינה".

כך אמר יעקב אבינו, בראשית כח20-22: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ - וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאֶלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (פירוט), כלומר: אם ה' ייתן לי מתנות, אני מייד אתן לו משהו בתמורה; לא בגלל שה' צריך את התמורה שלי, אלא בגלל שאני, יעקב, צריך לתת ולא רק לקבל.

שנאת מתנות נזכרה גם אצל אברהם, אלישע, ודמויות שונות משבט יהודה ובית דוד.

בתלמוד מסופר על כמה מחכמי ישראל שקיימו פסוק זה כפשוטו: "שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?... אמר ליה: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. לא קבלתי מתנות - כי הא: דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה - לא הוה אזיל; אמר להו: לא ניחא לכו דאחיה, דכתיב שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה. רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה – אזיל, אמר: אתייקורי דמתייקרי בי [הם מתכבדים בי, ולא אני מקבל מהם]" (בבלי מגילה כח.), "אי בעי במתנה – נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי קידושין נט א), "תנו רבנן: הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות, וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, והביאום לפני הגזברים לירושלים, אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך (הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול, שהלקוחות מוחלין)! אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך (ליהנות משל אחרים)!" (בבלי ביצה כט).

בתקופות מסויימות, שנאת המתנות היתה כל כך מקובלת בעם ישראל, עד שהיא שימשה גם בסיס לפסיקת הלכה: "מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? - משום דאמר ליה: אי בדמי - לית לי דמי למיתן לך; במתנה לא ניחא לי, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי בבא בתרא יג ב);   אך בתקופות אחרות,  "משרבו מקבלי מתנות - נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי סוטה מז ב).
---

אם, למרות הכל, החלטתם לקבל מתנות - יש לוודא שהנותן נותן אותה בשמחה, משלי כג6-7: "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תתאו[תִּתְאָיו] לְמַטְעַמֹּתָיו; כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ" (פירוט).

משל יוצא דופן בעצמת אמיתותו / רמי ניר 28.06.2008

אם כבר
ולא פעם אחת
נגעתי באמת על-אף
שהיא לא במקרה נעדרת
הלא משל בוצע בצע
בהקשר עוכר ביתו
הופך חיים
לאוהבי מתנות...