ספרים על אהבה ומיניות בתנ"ך, ביהדות ובכלל - איחוד

קוד: ספרים על אהבה ומיניות בתנ"ך, ביהדות ובכלל - איחוד בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

ספרים על אהבה ומיניות בתנ"ך, ביהדות ובכלל/ חגי הופר

[להלן רצף מאמרים בנושא שפרסמתי ב"אתר הניווט בתנ"ך. יתכן שהרשימה תתעדכן בהמשך]

.

סקירת הספר "אלוהים וסקס" מאת מייקל קוגן

ספר חדש על המדפים: "אלוהים וסקס – מה באמת כתוב בתנ"ך" מאת מייקל קוגן (מטר, 2013).

הכותרת נראית פרובוקטיבית, אך בעצם מדובר בנושא לגיטימי לחלוטין. הכותב הוא פרופ' לתנ"ך והוא מתייחס לתנ"ך, לברית החדשה ולספרים החיצוניים. אסקור/אסרוק את הספר ואפרט רק בנושאים שנראים לי מעניינים ביותר:

במבוא מציין המחבר כי "המקרא לא יורד מהכותרות", למשל בהתרת הכנסייה הלותרנית האוונגליסטית לקיים "מערכת יחסים חד-מינית מונוגמית ומתמשכת" (עמ' 9). על כן ראוי לברר מה בעצם כתוב בתנ"ך על נושאים אלו. זאת בעוד אנו זוכרים כי התנ"ך הוא בעצם אנתולוגיה של סופרים שונים, שהטקסטים שלהם לא תמיד עולים בקנה אחד זה עם זה.

"פרק 1 – לדעת במובן המקראי – מדברים על סקס" – מונה התייחסויות שונות לסקס. כולל הבחנה מעניינת בין שיר השירים ד:א-ז, בו "הגבר מתאר את אהובתו, מהראש כלפי מטה" (עמ' 18) ובין שיר השירים ז:ב-ה, בו "הפעם מתאר מכפות הרגליים כלפי מעלה" (עמ' 19). בהערה הוא מציין כי שררך מפרשים או כטבור או כערווה, בהתאם לזאת.

המילה "לדעת" כידוע מתפרשת גם במובן המיני, דבר המתקשר ל"עץ הדעת טוב ורע". ואכילה הומשלה למין גם במקומות נוספים:  משלי ל20:  "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און". גם "שכב" ו"בא" מציינות יחסי מין. ובמשמע זה אפשר לקרוא פסוקים נוספים, כדוגמת:  יהושע ב3: "וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר הוציאי האנשים  הבאים אליך  אשר באו לביתך כי לחפר את כל הארץ באו". רמזים מיניים נוספים:  דברים כח57:  "ובשליתה היוצת מבין רגליה".   רות ג14: "ותשכב מרגלתו  עד הבקר ותקם בטרום יכיר איש את רעהו ויאמר אל יודע כי באה האשה הגרן" (רות).  שופטים ה27: "בין רגליה  כרע נפל שכב  בין רגליה  כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" (יעל). ואף:  שמות ד25: "ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה  ותגע לרגליו  ותאמר כי חתן דמים אתה לי" (משה). וכן:  ישעיהו נז8: "ואחר הדלת והמזוזה שמת  זכרונך  כי מאתי גלית ותעלי הרחבת משכבך ותכרת לך מהם אהבת משכבם  יד  חזית" (גם יד וכף מתפרשים כאיבר המין). ועוד.

"פרק 2 – והוא ימשול בך – מעמד האישה" – ככלל החברה הייתה פטריארכאלית. ברשימת הערכים (ויקרא כז:ג-ז), למשל, ערך האישה נמוך משל הגבר. האישה עברה מרשות האב לרשות הבעל. האלמנות היא מעמד נצרך מיוחד. חשוב לשמור על הבתולים לאישה. בנצרות הדבר מתבטא בבתוליה של מרים. לעומת זאת, נשים הורשו להשתתף בפעילויות דתיות מסוימות ואף היו מספר נביאות (גם אשת ישעיה מכונה "הנביאה" ואין טעם לפרש רק כאשת הנביא) וחכמות, אך מספרן היה מועט. גם בהמשך היהדות תפקיד הנשים בהנהגה היה שולי. ובנצרות מעמד האישה לא טוב בהרבה, אף כי מובעת גם עמדה שוויונית. ושוב, השיר "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא:י-לא) והציווי "כבד את אביך  ואת אמך  " מראים כי "בתוך המבנה הפטריארכאלי היתה אפוא סמכות כלשהי לאישה ואם" (עמ' 59-60). והיו נשים שאף נטלו יוזמה, כמו אביגיל.

"פרק 3 – כבימי בראשית? – נישואין וגירושין" – מטרת הנישואין היא הבאת צאצאים. מה בנוגע להפלות? מחד, "הפלה יזומה, בפרט, אינה נזכרת אפילו פעם אחת בתנ"ך או בברית החדשה", ומאידך, באופן מעניין היו שמצאו לה רמז בפסוקים שמות כא:כב-כד, הפותחים ב:  שמות כא22:  "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים"   .  כלומר, כאן אין דין "נפש תחת נפש" כפי שמצוין מיד בהמשך למקרה שהאישה נפגעת, משמע שהעובר לא נחשב ממש חי. זו נקודה מעניינת, לטעמי. עוד נכתב, כי הנישואין בדרך כלל היו בשידוך והתנהל משא ומתן עם האב. הנישואין היו חוזה ונקראו ברית. הייתה נטייה לנישואים בתוך הקבוצה האתנית (אנדוגמיה) ולא מחוץ לה (אקסוגמיה), למעט נישואים פוליטיים של מלכים, שאף הם לא נראו בעין יפה. על נישואיה של אסתר לאחשוורוש, לעומת זאת, עוברים בשתיקה – בספר שלא מוזכר בו שם ה' – אך לעומת זאת בתוספת למגילה ד:טז היא אומרת "ואתעב ערל וכל נכר" (עמ' 79). כן גם הותרה הפוליגמיה. והכותב מתייחס ליצחק שמממש את שמו פעמיים: הוא "מצחק" את רבקה אשתו, במובן המיני, וישמעאל "מצחק" אותו – מה שהוביל לגירושו – גם כן, כנראה, במובן המיני, ואף: "יש כאן רמז לגילוי עריות הומוסקסואלי". כדאי לציין כי חז"ל יחסו ל"ציחוק" שלושה דברים: גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. ועוד הכותב מתייחס לאבישג, שהמלך דוד לא ידעה וכותב: "מכאן אנו למדים כי דוד לא היה רק חשוך מרפא אלא גם אימפוטנט, ולא רק מבחינה מינית אלא גם מבחינה פוליטית..." (עמ' 87), דברים שללא ספק יצרמו אוזניים רבות. גירושים היו "תופעה קיימת" (עמ' 89). החוק קובע "ערוות דבר" כעילה לגירושין, אך די היה באי-שביעות רצון פשוטה (והפניה לשמות כא:ח). יש המפרשים את המילים "כי שנא שלח" (מתוך מלאכי ב:יג-טז) כסלידת ה' מגירושין, אך ניתן לפרשו בנקל ההפך: כי מי ששונא – ישלח, וכן בנמשל ה' משלח את ישראל. בנצרות לא רואים בעין יפה גירושים, אך בימינו כבר מוצאים לכך הקלות רבות.

"פרק 4 – לא תנאף, לא תזני, לא... – יחסי מין שנאסרו במקרא" – ניאוף אסור, כאמור בדברות, כשהדוגמא הבולטת לכך היא דוד ובת שבע. מין עם בני המשפחה אסור אף הוא. ובהקשר זה נכתב: "החוק בספר דברים וסיפורה של תמר הממחיש אותו סותרים את הפסוק בספר ויקרא האוסר על גבר לשכב עם אשת אחיו (ויקרא יח:טז;כ:כא)". ואמנם מיד - "אולי האיסור תקף רק אם האח עודו בחיים..." (עמ' 114). סיפורים נוספים הם בנות לוט וראובן ובלהה. כמו כן אין לבוא לנידה ויחסים הומוסקסואליים נאסרו. סיפור דוד ויהונתן לדעת הכותב אינו סיפור הומוסקסואלי, אלא אופייני ליחסי גיבורים המתוארים בתקופה זו – "כגון גילגמש ואנכידו... או אכילס ופטרוקלוס" (עמ' 123). מעשה סדום נקשר לסדום, אך מיחזקאל טז:מט-נ נראה שחטאה העיקרי היה חברתי-סוציאלי: "יד עני לא החזיקה". אמנם הם רצו "לדעת" את אורחי לוט, אך בברית החדשה מתואר העניין כ"התמכרו לזנות והלכו אחר יצורים אחרים" וניתן לפרש זאת כתשוקה למלאכים דווקא. גם בברית החדשה מדובר שלוש פעמים כנגד "שוכבי זכר". עוד הערה מעניינת בקשר למילים "קדש" ו"קדשה" המתפרשים כעניין זנות: הכותב מציין כי ישנה טענה מקובלת כי בעמי הסביבה הייתה "זנות פולחנית", אך בעצם כל העדויות לכך הם מאת צופה מבחוץ ולעולם לא בתיאורי התרבות המדוברת את עצמה, ולכן ניתן להעמיד קביעה זו בספק!

"פרק 5 – נבלה בישראל – אונס וזנות" – האונס אסור. דוגמא לכך יש גם בסיפור שושנה מהספרים החיצוניים. ובסיפור דינה. ובסיפור אמנון ותמר. זנות הייתה מקובלת הרבה יותר, אף כי ביחס אליה נכתבו הגבלות שונות. תמר התחפשה לזונה. רחב הייתה זונה. וכן אם יפתח. ושמשון הלך לזונה והסתבך עם נשים באופן כללי.

"פרק 6 – אש בחלצי האל – רעיותיו של אלוהים במיתוס ובמטאפורה" – כותבים שונים מציינים כי האל הוא א-מיני, אך האמנם זה כך? ראשית, כתובות רבות שנמצאו מתייחסות ל"י-ה-ו-ה ואשרתו", כך שכנראה הייתה מקובלת תמונה של זוג שמיימי שכזה. שנית, יש סמיכות בין "צלם אלוהים" לבריאה כזכר ונקבה בפסוק:  בראשית א27: "ויברא אלהים     את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם". בספר משלי ח:כב-לא יש רמז לבת זוג אחרת של אלוהים: האלה חוכמה. ומעבר לכך, הקשר בין אלוהים וישראל מבוטא הרבה פעמים באופן מטאפורי כיחס בין בעל ואשתו. אם כך, "הקביעה כי "אלוהים איננו מיני" היא הפרזה מגמתית" (עמ' 183). וביחס האחרון יש בעיה כשלעצמו, שכן האל מתואר הרבה פעמים "כאל קנאי ומתעלל" (עמ' 185).

באחרית דבר נכתב שאם התנ"ך נלקח כחוקה הוא צריך כמוה תיקונים. העיקר זה להישאר נאמנים לרוחו ולעקרון היסוד שלו, שהוא – "עקרון אהבת הזולת" (עמ' 193), הן בעיניי הלל והן בעיניי ישו.

לא סקרתי את כל הנושאים רק חלק גדול מתוכם ואני ממליץ לקורא המתעניין לא לפטור עצמו מקריאה בספר עצמו. 

.

כמה ספרים על אהבה ביהדות/ חגי הופר

לא מזמן כתבתי על הספר "אלוהים וסקס"  [1], על כן עתה אני רואה לנכון להרחיב מעט על אהבה ביהדות (ועל אהבה בכלל), כפי שהנושא בא לידי ביטוי בכמה ספרים.

ראשית אפנה לספרו של נפתלי רוטנברג "בעקבות האהבה – על אהבה וזוגיות במקורות היהודיים" (כרמל 2000), ספר שיצא שוב עם הרחבות תחת השם "איילת אהבים" בסדרת "יהדות כאן ועכשיו" של ידיעות אחרונות. אלך בעקבות תוכן העניינים בעיקר.

תחילה הוא עוסק ב"אהבה וזוגיות בספרי התנ"ך" ומזכיר גם הוא את הכפילות של הפועל יד"ע ואומר שהוא מבטא הדדיות והרמוניה. אציין כי ניתן לראות בשורש זה גם את הורדת ה"מלבושים", המטאפוריים – כדוגמת שיר השירים שיידון להלן, או הרמוזים, כדרך החיזור, עד גילוי "האמת העירומה". עוד הוא סובר שבתנ"ך יש מסר מונוגמי מול תרבות פוליגמית, ומביא כדוגמא את יצחק ש"אהב" את רבקה ורק אותה, אך למולו דומני שרוב האישים בתנ"ך היו ביחסים פוליגמיים. גם הוא (בדומה ל"אלוהים וסקס" שהזכרתי) מזכיר את השימוש האלגורי באהבה ובזוגיות למסרים דתיים ומתייחס לשיר השירים.

בהמשך, בתקופת המשנה והתלמוד, רוטנברג מתייחס לרעיון האדם-אנדרוגינוס שאומץ על-ידי היהדות מתרבות יוון, אך באופן זה מפורש כבר אקט הבריאה כזכר ונקבה. רבי עקיבא מוצג כמודל של אהבה, ודילמה מרכזית לתקופה זו היא הפרישות לבעלי מדרגה רוחנית גבוהה, כרבי עקיבא וכבן-עזאי, שנשא את בתו. יוכי ברנדס ב"הפרדס של עקיבא", שסיקרתי גם אותו, עושה מדילמה זו מטעמים.

בהמשך, בהגות היהודית בימי הביניים, שכוללת בעיקר את רב סעדיה גאון, רבנו בחיי, רבי יהודה הלוי והרמב"ם, נוצרת רציונליזציה של יחסי המין. כאן נוצר חיצוי ברור בין אהבה לבורא עולם ולתורה, אהבה מושכלת, לבין אהבת האישה, שהיא ביסודה אהבת בשרים.

פרק מיוחד מוקדש לספר "שיחות על אהבה" של יהודה בן יצחק אברבאנל, שבו שתי דמויות: פילו – המייצג את התאווה והרגש, וסופיה – המייצגת את החכמה, כששני אלה מנהלים ביניהם דיאלוג. הציר שעליו ניסוב רוב הדיאלוג הוא, שוב, הפער בין האהבה הגופנית לזו השכלית.

לבסוף, רוטנברג מתייחס לזיווג וזוגיות בפרשנות הקבלית, כשבה זוגיות, אהבה וזיווג באלוהות מתפרשים כמקור ההוויה כולה. ועוד, האהבה נתפשת כתכלית ההוויה הרוחנית.

בהערה רוטנברג מציין את ספרו של דוד ביאל "ארוס והיהודים" (שקראתי לפני שנים, אך כבר הספקתי לשכוח...), שהולך בעקבות גרשום שלום ואומר שהמיסטיקנים "ביקשו לחדש את הקשר המורכב והמשלים שבין הגוף לנפש, קשר שהיה מקובל בתרבות התנ"ך ובתרבות הרבנים..." (עמ' 190).

 

ספר נוסף שמתייחס לסוגיה זו עצמה בהרחבה הוא ספרו של חוקר הקבלה משה אידל "קבלה וארוס" (שוקן 2010). אידל מרחיב את הדיבור על הנוסחה הקבלית שנכנסה לסידורים רבים, המדברת על "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – הקב"ה והשכינה, מעין רוח הקודש שלו, מתפרשים כזוג המקיים ביניהם יחסים. לא סתם ליבוביץ, כשהוא נתלה ברמב"ם לדעתו, מתייחס לספרות הקבלה כאל עבודת אלילים. אכן לא ברור מה ההבדל הגדול בין תפיסה זו לבין השילוש הנוצרי, זו אף נראית מגשימה יותר, ואין לתרץ ולומר כי מדובר במשל בלבד. למעשה, גלומה פה אף תפיסה חמורה יותר, האומרת כי על-ידי מעשי בני אדם, כלומר קיום מצוות, אנו עוזרים או מכשילים את היחסים בשמיים. אפילו במיתולוגיות הקדומות, השופעות יחסים בין אלים, לא הגיעו לכזה רעיון, לפחות לא בצורה כל-כך ברורה.

אציין, כי בזאת גם מתפרשת פרשנותו של הרמב"ן על כך שאלוהים "ברך את אברהם בכל", שחז"ל פירשו – שנולדה לו בת, ורמב"ן אומר – זו בחינת "כל" ובחינת "בת", שהיא הנקודה הפנימית, שהיא בעצם כנסת ישראל.

בהמשך, אידל מספר כי אצל מספר מקובלים לאל יש גם פילגש, שמייצגת את כוחות הטומאה, כשם שלאדם הראשון הייתה לילית מלבד חווה, ואשר זו האישה הרעה המתוארת בספר משלי. כלומר, החיצוי האנושי הכה-מוכר בין האישה הטובה, הבתולה הקדושה, והאישה הרעה, הזונה הפתיינית, מקבל לבוש אלוהי גם כן. ומעניינת הגרסה לפיה המשיח נולד דווקא מכוחות הטומאה, מהאישה הרעה. גם בזוהר לשכינה יש שפחה שהיא כוחות הטומאה.

בהמשך הוא מספר מעשייה של המקובל רבי יצחק דמן עכו, על יושב קרנות אחד שרצה להתייחד עם בת המלך, והיא אמרה לו שייפגשו בבית קברות, כלומר שרק שם כולם שווים, והוא הבינה לא נכון וחיכה לה שם, עד שתשוקתו הרבה המלווה בציפייה הפכה לתשוקה כלפיי האל ונעשה צדיק גדול. כלומר, גם בקבלה נמצא הרעיון של זיכוך התאווה הגשמית לאהבת האל.

בהמשך הוא מדבר על "קוסמואירוטיות", כלומר ייחוס תכונות מיניות לכלל הדברים בעולם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקבלה. הוא מציין שיש כאן השפעה נאופלטונית, כלומר של תפיסת האצלה מעולמות עליונים לתחתונים. עיקר היחסים הוא בין המאציל לבין המואצל, כששניהם משתוקקים לאקט ההאצלה. גם הפילוסופים היהודים של ימי הביניים הושפעו מרעיונו של אריסטו, שהשווה את החומר לאישה ואת הצורה לזכר. כדאי לומר, כי אריסטו גם תיאר את כוחות העולם באופן דומה: הגרוויטציה, למשל, שלא הייתה ידועה עוד בזמנו, תוארה כ"השתוקקות" העצם לאדמה. נראה שהתמונה המדעית הוציאה הרבה מהסתכלות רומנטית, חיה, זו על המציאות. ועוד כדאי לומר – ואידל לא מתעכב על זאת – כי גם בזוהר בולטים המושגים המיניים הכלליים כגון: "דוכרא ונוקבא" (זכר ונקבה) ו"אבא ואמא" (כבחינות אלוהיות).

 

לבסוף, ישנו ספרו של מרדכי רוטנברג (להבדיל מנפתלי הקודם) – "היצר – הפסיכולוגיה הקבלית של מיניות ויצירתיות" (שוקן, 1999).

תחילה, רוטנברג מתייחס לספרו של ההוגה הצרפתי מישל פוקו – "תולדות המיניות I", שבו הוא טוען כי תרבות המערב מאז המאה ה-16 לא דכאה את המיניות, כפי שנהוג לחשוב, אלא פשוט משטרה אותה, ניתבה אותה לאפיקים הרצויים לה, ועל כן, קובע רוטנברג "המיניות המערבית מתנהגת כמטוטלת פרדוקסלית, המתנדנדת בין מגמת דיכוי למגמת ביטוי, והן עלולות לפגוע ברווחת האדם" (עמ' 44). רוטנברג אף טובע מונח חדש: "אגרסרטיביות", איחוד של אגרסיביות ואסרטיביות לתיאור הפרדוקס שבדבר.

מצד שני, פרויד, בשלושת מאמריו על המיניות, טוען כי דווקא הדיכוי המיני, ברמה מסוימת, תורם להתפתחות הציוויליזציה. רוטנברג כותב, כי אין ספק שפרויד בתיאוריה שלו על הליבידו הושפע ממושג היצר היהודי, אף כי הוא אינו מציין זאת במפורש (אני מצאתי הקבלות נוספות  [2]).

רוטנברג עצמו מתייחס לאקט הבריאה דרך רעיון הצמצום הקבלי, וטוען כי כך נוצר "איחוד דו-סטרי רחב בין הממד הפיסי לממד הרוחני" (שם) – שני הממדים אליהם התייחסתי קודם.

בהמשך, רוטנברג משווה בין המילה "יצר" ו"יצירה" וטוען שהדמיון כאן אינו מקרי. זה רעיון ידוע. ומניסיון אישי אני יכול לאשר ולומר שבהרבה פעמים היצירה האמנותית נובעת מתוך היצרים והדחפים העמוקים הנמצאים ביוצר (אך ציינתי פעם  [3] שיצר הוא אף מחשבה ואולי ארחיב על כך עוד בפעם אחרת). כך גם, ממשיך רוטנברג (וזה פחות ידוע), היחס בין "צור" – סלע, כלומר חומר, ו"צורה". ובהקשר זה הוא מציין גם את אברהם המכונה "צור חוצבתם" (ישעיה נא א). כן יש קשר למילה "ציר" (ציר מרכזי של יצירה, למשל), ו"יציר" (נברא). לבסוף, ה"צור" גם שימש לברית המילה, אצל יהושע (יהושע ה ב-ז) וכן אצל משה (שמות ד כה). קודם לכן הוא ציין שכפילות זו מצויה גם במילים ברא=יצר מול ברא=ילד, על פי הארמית – נקודה שגם אני התייחסתי אליה בעבר  [4].

בהמשך, רוטנברג כותב כי האקסטזה הרוחנית והדתית, כפי שהיא מבוטאת בקבלה ובמיוחד בכתביו של המקובל אברהם אבולעפיה, היא מקבילה של אורגזמה מינית, כלומר יש כאן איחוד של חומר ורוח, בעוד "העוינות המערבית כלפי המיסטיקה האקסטטית הולידה דפוס מיניות פיסיולוגי-שתלטני" (עמ' 88), כש"יחס זה הופך את האישה באופן טבעי לאובייקט מיני" (עמ' 102). עוד הוא משווה אותה ליוגה הטנטרית ולמנטרה הקבלית של צירוף אותיות שם האל.

בהמשך, רוטנברג מציין כי במסורת היהודית ישנו קשר בין עבודה זרה ומיניות, או גילוי עריות. ועוד, החסידים מצווים לנתב את "המחשבות הזרות" שלהם לעבודת ה', בתפילה למשל. הדבר מזכיר את הסובלימציה של פרויד. והבעל שם טוב משווה בין ההתנועעות בתפילה לייחוד עם השכינה. וזה אולי מזכיר את ההעברה הפרוידיאנית. מכאן הוא דן ב"חיזור רומנטי לעומת הטרדה מינית.

בהמשך, דיון ב""הארון המיסטי" של הפלירט הרומנטי". וכאן הוא מביא מדבריי הרמב"ם, שסבר שהדמיונות הם יצר הרע, מצד אחד, אך מצד שני בכוח המדמה השתמשו גם הנביאים. כלומר, שוב, תלוי איך משתמשים באנרגיה הגולמית הזו. וגם כאן הוא מאזכר את שיר השירים והבנתו כמשל בעקבות רבי עקיבא. אציין כי, לדעתי, מלבד העובדה ששירים אלו נכתבו כשירי אהבה לכל דבר ועניין, הרי שיש ערך לייחס להם קדושה אף ככאלה, כפשוטם ולא כדרש – שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואם אמרתי קודם שלדעת זה להוריד מלבושים, אוסיף ואומר עתה, כי גם פשט הוא לשון עירום, כדוגמת "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה" (שה"ש ה ג). כך גם מובא במשל העלמה המסתתרת בזוהר – משל אירוטי כשלעצמו כמובן - שהדרגה הנעלה מעבר לסוד הוא שוב הפשט (התייחסתי למשל זה לא מזמן  [5]).

בהקשר זה כדאי להביא את דבריו היפים של הבעש"ט המובאים בספר (עמ' 105):

"ואם מתפלל בהתלהבות אזי יראה על המחשבה [הזרה] מה הוא אם באהבה רעה כגון ניאוף יביא אותה אל שרשה שהוא אהבת השי"ת [...] יחשוב [בלבו] הלא זה חלק מעולם האהבה [...] אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה לא היה לה עוד זה הפנים, א"כ [אם כן] מנין לה זה [היופי], ע"כ [על כן] זה בא [לה] מכח אלוה המתפשט בה".

בהמשך רוטנברג מביא שלושה אישים חשובים בתרבות המערב: אוגוסטינוס, שהתגבר על תאוותיו והפך לנזיר, קירקגור, שביטל את אירוסיו לאהובתו רגינה, וקפקא, יהודי שהושפע מהנצרות, שביטל את אירוסיו לפליצה. זאת כדי להטעים את תרבות ההימנעות המערבית-נוצרית. בעיניי יש משהו אירוני בזה שהנצרות, שסיסמתה הגדולה היא "אלוהים הוא אהבה" (הראשונה ליוחנן 4 8, ו-16), מתייחסת לאהבה הגשמית כ"חטא שבבשר", תוצאת החטא הקדמון. מכאן רוטנברג מתייחס לפמיניזם המוחה נגד הצגת האישה כפסיבית – יחס אגרסיבי שנוצר מהחיצוי בין חומר ורוח שתואר קודם - כשמנגד לזאת ניצבת "האימא היהודייה" האקטיבית. ורוטנברג מדבר גם על "קנאת פות" תחת "קנאת הפין" הפרודיאנית.

לבסוף, רוטנברג פונה לאימוץ רעיונותיו בטיפול. ובסיום הוא מזכיר את רעיונו של הוגה אחר (מתיו ארנולד), הסובר כי ההבדל בין היהדות והנצרות ניסוב סביב שאלה הריחוק, שהיהדות שוללת ולפיה "כל ישראל ערבים זה לזה", והנצרות מאמצת, והולכת בזה בעקבות הפילוסופיה ההלניסטית. הרעיון מוכר ועם זאת ניתן להעמידו בשאלה, שהרי גם בנצרות יש הכלל "אהוב את שכנך כמוך" והוא אף מופנה לעולם כולו ולא רק לבני אותו הגזע. אך בתחום המיניות נראה שהדברים נכוחים, אם כי גם כאן יש להתייחס לנטיות נמנעות-פוריטניות גם ביהדות.

בהקשר זה יש לציין, כי א"א אורבך במאמרו הנחשב, על האסקטיות (פרישות) אצל חז"ל הקדמונים (ראו בספר "מדרש ואגדה" של יונה פרנקל, חלק ג' בהתחלה. וגם אידל מתייחס למאמר זה) סובר כי היא באה בעיקר לשם כפרת עוונות ולא כערך עצמאי, והוא הפך לכזה רק מאוחר יותר, ובכך הוא מאשר את דברי הרמב"ם בדבר הימנעות מפרישות והסבר נקיטת הצדיקים בה רק לשם איזון כללי, לפי דרך האמצע שלו.

[1]  http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9_16.html

[2]  http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_hoffer_psychology_3.html

[3]  http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2809_0.html

[4]  http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_27.html

[5]  http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t26b9_4.html

.
עוד ספרים על אהבה ביהדות ובכלל

ספרו של הרב יצחק גינזבורג – "אהבה – צמיחת הקשר בין איש ואשה" (גל עיני, ה'תשע"ג) בוחן את האהבה לפי עץ הספירות הקבלי באופן הבא:

כתר – זיקה: זיקה אנו מרגישים בשורש הנשמה שלנו, בעל מודע, בניגוד לתת מודע, והיא התחושה שפעם היינו אחד. בקשר הזוגי נוסף לאהבה יש גם "שכינה". על האדם להיות "שלם וחצי", גם להגיע לשלמות או בגרות, אך גם להרגיש חסר ללא בת זוגו. לעיתים אדם מחליט להימנע מזוגיות, מסיבות שונות, והדבר הוא כנדר שיש להתירו. בשלב זה על האדם לשוות נפשו כעפר, שממנו צומח העץ.

חכמה – כמיהה: בעוד הזיקה היא צורך סביל, הכמיהה היא בקשה פעילה. כמיהה מופיעה פעם אחת בתנ"ך כמכוונת לה' – "כמה לך בשרי" (תהילים סג ב) – אך יכולה לתאר גם יחסי בני זוג. זהו זמן למחשבה, למשל, לשם מה אנו מחפשים בן זוג? או מהות הגבריות והנשיות. בשלב זה עלינו לדמיין לנו בן זוג מושלם ולעבוד על כך שנהיה ראויים לו.

בינה – משיכה: הבינה היא יישום החכמה באדם מסוים. משאלת מה לשאלת מי. המשיכה היא גופנית, אך גם רוחנית. כאן אנו עוברים כבר מבקשת השלמות להתפשרות. אך בכל אופן בקשת השלמות הייתה נחוצה, כדי שלא נתפשר על דבר נמוך מדי עבורנו. את הדמיון המשלה לעיתים יש להפוך ממחסום לגשר ולדמיין כיצד ייראו חיינו המשותפים עם בן זוגנו. יש לשאול לא רק האם הוא מתאים לי, אלא גם האם אני מתאים לו והאם שנינו מתאימים לה'. בנשים בינה יתרה, על כן אם האישה רוצה להתחתן כדאי מאוד לנסות ולאמץ את דעתה. יש לנוע מהמעגליות של הדייטים לקו הישר של היחסים, שהרי "עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז כט).

דעת – התקשרות: התקשרות היא מיסודה של הזוגיות בברית נישואין. זוהי הדעת על שני מובניה. כאן מתחברות הספירות העליונות השכליות לתחתונות המעשיות, הראש והגוף. כאן יש התגלות שורש הנשמה הלא-מודע ברובד המודע ומתגלה הזיקה המקורית. את המילה "אהבה" אנו שומרים לרגש שבא אחרי החתונה. ההתחייבות שלנו מגדילה את האמון בינינו. ולכן פעמים רבות אחרי החתונה אנו 'מגלים מחדש' את האדם שהתחתנו עמו. עד אז מתקיימים רק תנאים של חיבה, שמהם אנו 'קופצים למים'.

חסד וגבורה – אהבה: יש שני סוגי אהבה – אהבה כמים, שזו אהבת אחים, בחסד, ואהבה כאש, שזו האהבה הזוגית, בגבורה. כפי שמופיע בשיר השירים (ה, ב) – "אחותי רעיתי יונתי תמתי". אך על האהבה הזוגית להכיל את שני הסוגים. כתוב בתלמוד כי "אהבה דוחקת את הבשר" וניתן להבין זאת כדוחקת אותו הצידה או לקדמת הבמה, ושני ההסברים נכונים, על פי הסברנו. ניתן לראות את החלוקה בין האהבות לסוג של פעימות לב – אהבה כמים היא ביום ואהבה כאש בלילה, וכן אהבה במים היא בימי הנידה ואהבה באש היא בשאר הימים. בהתאמה, הן גם מחיות את רגשי הכמיהה והמשיכה השכליות. אך יש לדעת כי יש אש קדש חיובית ויש אש זרה שלילית, והיא האמורה באמרת חז"ל – "לא זכו – אש אכלתם". באופן דומה, יש קנאה חיובית ושלילית (וכן יש כפילות בפירוש חז"ל את "רוח קנאה" שבפרשת סוטה), כמו שיש קניין חיובי ושלילי.

תפארת – רחמים:  רחמים הם אמפתיה, יכולת ההשתתפות ברגשותיו של בן הזוג והם נולדים מתוך אהבה. הרגש הופך לרגישות והחסדים המכוסים של האהבה הופכים לחסד גלוי. בארמית אהבה היא "רחימו", וכן מופיע בתנ"ך פעם אחת "ארחמך ה'" (תהלים יח ב) במובן זה. כמו כן המילה נובעת מ-רחם והיא קרובה ל-חום, חמלה ונחמה. לכן 'לעורר רחמים' אין להבין בצורה השלילית, אף שאפשרות לא בריאה זו קיימת. הרחמים הינם שילוב בין אהבות המים והאש. וכפירוש רש"י – "נוגע ואינו נוגע", כלומר הרצון לשנות את בן הזוג בצד קבלתו כפי שהוא, הנובעים שניהם מאהבה, של אש ושל מים בהתאמה.

נצח והוד – התמסרות: ההתמסרות היא המימוש הארצי של הרחמים, בחינת רגליים, או ביחס לנפש – ההרגלים. היא ליווי צמוד לבן הזוג. אנו הולכים צעד אחרי צעד, כשבדרך-כלל אנו פותחים בימין. הנצח הוא ימין וההוד שמאל, לכתחילה ובדיעבד בהתאמה. אך בעצם אנו נשענים תחילה על רגל שמאל. וכך "במלים אחרות, אם רוצים לנצח צריך במובן מסוים 'להתחיל ברגל שמאל': להודות מראש בכך שלא 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה'" (עמ 120). וכן נאמר "הולך בתם ילך בטח" (משלי י ט) – קודם תמימות ואחר כך ביטחון. כך גם הנצח מסמל את הראשון להתמסר, הגברי, וההוד את השני, הנשי, אך בעצם האישה רומזת לגבר עוד לפני פעולתו ה'ראשונה'. כך גם יש להקדים 'התמסרות סבילה' ל'התמסרות פעילה', כלומר – לעשות מה שמבקשים ממך, כבאופן צבאי, ששם אכן הצעידה מתחילה – "שמאל, ימין שמאל". אך בשורה התחתונה על שני הצדדים להגיע ל'התכללות', וכן טוב לגבר אם יפתח גם את צדו הנשי.

יסוד – דבקות: גם כאן המילה דבקות מקושרת לה', אך היא מופיעה גם ביחס לזוגיות, כבפסוק – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד), המבטא את שיא הזוגיות. היא רוחנית אך גם גופנית, שהרי ספירת יסוד מסמלת את איברי הזיווג ומצוין בפסוק הבשר. אם בתחילת הקשר אמרנו "פעם היינו אחד", עתה אנו אומרים "פעם היינו שניים". כאן עלינו לבצע 'תיקון ברית' – הסרת עורלת הלב וגילוי הטבע השני, העמוק יותר, שלנו. לעומת זאת, יש גם דבקות אשלייתית, כזו של שכם בדינה – "ותדבק נפשו בדינה" (בראשית לד ג). מוזר כביכול שבאונס זה מוזכרת הנפש בעוד בפסוק הקודם שהבאנו מוזכר דווקא הגוף, אך בעצם כאן מוזכרת הדביקה לאחר המשכב ובפסוק הקודם לפניו, ללמדך שדביקה הבאה אחרי המשכב אינה אמיתית, אלא קודם יש לכונן יחסים נפשיים.

מלכות – פריון: הנבת תולדות, גשמיים אך גם רוחניים, פירות ופרחים. הזוג מגשים עצמו הדבר שלישי החיצוני לו. וזהו "אוצרה הגדול ביותר של האהבה". כך, ספירת מלכות מציינת את התקבלות השפע. והיא מצידה מחוברת שוב לספירת הכתר ליצירת מעגל חיים חדש. היא מקבילה לאיבר הפה ומציינת את המציאות החיצונית. הילד מעיד על טבע אהבתם של הוריו. המלכות מתפקדת כמראה, המאפשרת לנו לראות את עצמנו מהצד, 'אור חוזר' בלשון הקבלה. וכך הילדים שלנו משקפים לנו גם את חסרונות אישיותנו ומה שעלינו לשפר. זהו מבחן המציאות, הבודק את עמידותה של האהבה לאורך זמן ואת יכולתה לגעת בזולת. כך גם ניתנת להורים אפשרות לחוות ילדות שנייה ולהתחדש.

לספר שני נספחים. הראשון עוסק ב"גירושין ונישואין שניים", תופעה גוברת בתקופתנו, שהמחבר תולה באובדן האמונה. כלומר הוא קושר מונותיאיזם במונוגמיה. וכיצד העובדה הזו מסתדרת עם רעיון 'שורש הנשמה' האחד? אלא שלנפש האדם רבדים שונים ולעיתים חלק אחד תוקן ומגיע תור חלק אחר. אך את כל זה אין לדעת מראש, אלא רק בדיעבד.

הנספח השני עוסק בבעיית ה"רווקות המאוחרת", שגם היא לדעת המחבר באה בהשפעת התרבות החילונית המודרנית. הרווקות היא עולם תוהו, של אורות מרובים וכלים מועטים, והנישואין הוא מצב תיקון, של אורות מועטים וכלים מרובים. הבעיה היא שאנשים לא רוצים לאבד את שפע האורות, ההזדמנויות והחוויות המרגשות, שלהם. והפתרון הוא הבטחה להגיע למצב שלישי של "אורות דתהו בכלים דתיקון", שבא עם הבשלת הנישואין.

לסיכום, מדובר בספר מקסים עד מאוד, המעביר רעיונות עמוקים בשפה פשוטה ושווה לכל נפש ומציע מודל קבלי להבנת האהבה.

 

[הספר הבא נראה רחוק מרוח התנ"ך ובכל אופן הוא משלים את התמונה הכללית ועל כן אני מביאו]

הספר – רב מכר עולמי - "אינטליגנציה מינית" מאת ד"ר שירי קונרד וד"ר מייקל מילבורן (שמעוני, 2002) מורה "גישה חדשה למיניות". הוא אומר שאנשים היום אומללים בחיי המין שלהם, משום שאינם מפתחים את האינטליגנציה המינית שלהם, הכוללת ידע מיני, מודעות לאני המיני הנסתר ותקשורת טובה עם הזולת. את כל הפרמטרים האלה ניתן למדוד ואף לשפר. וההבטחה היא לסבול פחות מאי-תפקודים מיניים.

האני המיני הנסתר הוא התשוקות האמיתיות שלנו. אלה לעיתים נקברות תחת עבר כואב, או מוסוות על-ידי צרכים רגשיים לא ממומשים. ולעיתים הן מתנגשות בנורמות תרבותיות.

יחסי מין טובים לבריאות ויכולים אף להאריך את תוחלת החיים שלנו. נקודה מעניינת היא, שבדומה לאמרה החז"לית "איבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב מרעיבו שבע", נאמר בספר:

"קיום יחסי מין מגביר את זרימת החמצן ברקמות ובאיברים ומעלה את רמת הטסטוסטרון, אשר בתורו מחזק את העצמות והשרירים ומגביר את הדחף המיני. במלים פשוטות, קיום יחסי מין סדירים מחזק אותנו וכך הופך אותנו למסוגלים יותר – כמו גם מעוניינים יותר – לקיים עוד יחסי מין" (עמ' 62).

כמו כן, הם טובים לבריאות הנפש. ועל כן שווה להשקיע בשיפורם. ועדיף להתחיל מוקדם, משום שמין בגיל צעיר יכול לנבא מין בגיל מאוחר.

אך קיימים מכשולים בדרך לאינטליגנציה המינית: שתיקה, בושה ופחד, הנובעים מחינוך מוקדם לקוי במסגרת המשפחה והדת. וכפי שאמר ג'ונתן סוויפט: "התוכנית הסטואית של סיפוק רצונותינו באמצעות כריתת תשוקותינו, כמוה ככריתת רגלינו כשאנו זקוקים לנעליים" (עמ' 75).

החינוך המיני במקומות רבים לקוי או חסר לגמרי. והמסר שמתקבל מההורים במקרים רבים הוא שמין הוא דבר רע ונורא. כך שאת ההשכלה המינית בני נוער פעמים רבות מקבלים מבני גילם, החסרים מידע. לכן יש לעודד שיחות פתוחות בנושא המין, מבחינה פיזיולוגית כמו גם רגשית.

גם הדת מפיצה פחד מפני המין, בעיקר זה שלפני הנישואין. אף כי קיימת סתירה ברורה בין מה שאנשים מאמינים בו ובין מה שהם עושים בפועל, לפי מה שנבדק. בנוסף, נאמר דבר מעניין מאוד על אידיאל "החצי השני":

"גארי בטוח שהעתיד מבטיח לו אישה אידיאלית שתחכה לו מעבר לפינה, ושחיי המין שלהם – לאחר שיינשאו – יהיו נפלאים... זהו דימוי נחמד מאוד, אבל מוטעה: גארי ממשיך להשלות את עצמו שיום אחד אישה מושלמת תגיע ובלא שום מאמץ מצידו תפתור את כל הקונפליקטים שלו הנוגע למיניות" (עמ' 92-93).

מעצורים דתיים וחברתיים מצויים גם ובעיקר כלפיי ההומוסקסואליות, דבר המקשה על הכללתה החלקה באישיות.

בנוסף לזאת, מיתוסים מוטעים אודות המין משודרים לנו על-ידי התקשורת, כגון: "כולם עושים את זה לעתים קרובות מכם", "גופכם אינו טוב דיו", "מין – אילו נזדמן בדרככם – היה פותר את כל בעיותיכם", "אם צריך, קחו את זה בכוח" (עמ' 106). המיתוס האחרון משווק בעיקר על-ידי הפורנוגרפיה, אך לא רק.

יחסי המין הראשונים הם משמעותיים ביותר ואם הם מתרחשים מוקדם מדי יש לכך השפעה שלילית והאינטליגנציה המינית יורדת. בודאי אם זה נעשה מהסיבות הלא נכונות. הסיבה הפופולארית ביותר בגיל זה היא "זה פשוט קרה".

חשובות גם הסיבות לקיום יחסי המין. סיבה גופנית בלבד מעידה על אינטליגנציה מינית נמוכה, בעוד סיבה רגשית או רציונאלית, צורך באינטימיות, היא עדיפה. וככל שהסיבות רבות ומגוונות יותר האינטליגנציה המינית עולה. ישנה גם סיבה של יחסים כתחליף, לבעיות פסיכולוגיות שונות בעיקר, אך אלה בדרך כלל רק מוחרפות בגין כך.

מכיוון שאיננו יודעים מהו ה"נורמלי", חשוב לשוחח על תשוקותינו. הכותבים מציינים מספר פנטזיות שכיחות. למשל, גבר המפנטז אונס, או אישה המפנטזת את היותה קורבן אונס, כמו גם פנטזיית יחסים הומוסקסואליים, הן פנטזיות שכיחות מאוד. אצל הומוסקסואלים ולסביות פנטזיה שכיחה אחת היא יחסים הטרוסקסואלים. ואולם, רוב האנשים לא מודעים לכך. צריך להדגיש כי יש פער רב בין קיום הפנטזייה ובין הרצון לממשה בפועל. דוגמה אחרת היא מין אוראלי, שפעם לא היה מקובל והיום כן (70% מהנשאלים מקיימים אותו).

גם רצוי לברוח מכבלי הסטריאוטיפים המגדריים, כמו זה הטוען כי גברים מתעניינים רק במין, בעוד הנשים שואפות לרגש, תפיסה היכולה להשפיע לרעה על היחסים. למעשה, גם גברים שואפים לרגש וגם נשים מתעניינות במין. מי שמכיר בהבדל בין המינים אך לא מכלילו, או מודע להשפעות החברה עליו וכיוב', נמצא כבעל האינטליגנציה המינית הגבוהה ביותר. ההבדל היחיד בין גברים ונשים שנמצא במבדק הוא לא בעוצמת הדחף המיני ולא בצורך באינטימיות, אלא ברמת האינטליגנציה המינית, שאצל נשים היא נמצאה גבוהה יותר. ועוד, אנשים ונשיים אנדרוגיניים, כלומר בעלי מאפיינים גבריים ונשיים כאחת, נמצאו כבעלי אינטליגנציה מינית גבוהה יותר.

חשיפה לאלימות מינית בגיל צעיר, אף אם בצורה מרומזת, יכולה להוביל לתוצאות שליליות, כמו הימנעות ממין, או מאידך מתירנות לא בריאה, ועד התמכרות למין. לעיתים ההימנעות באה לאחר תקופת מתירנות. אך בניגוד למחקר קודם לא נמצאה השפעה על בעיות מיניות פיזיות.

מבחינת המשיכה המינית, ככל שאדם נמשך למגוון רחב יותר של בני זוג וכן ככל שהוא נמשך למאפייני אישיות יותר מאשר לנתונים פיזיים, כך הוא בעל אינטליגנציה מינית גבוהה יותר. מבחינה ביולוגית, הוכחה השפעת הריח על המשיכה. אך מבחינה אבולוציונית ההשערה כי יופי חיצוני מעיד על בריאות הופרכה. כמו כן, יש השפעה לדימויי התקשורת. וכן, פעמים רבות אנו נמשכים לבני זוג הדומים להורינו.

עלינו להכיר בכך שאנו מיניים גם מחוץ לחדר המיטות, כמו למשל במקום העבודה, למרות איסורי הפוליטיקלי-קורקט, שלא בהכרח מעידים על אינטליגנציה מינית רבה. הרבה מהנבדקים העידו על יחסים במקום העבודה. ואולם יש כמובן להימנע מיחסי מטפל-מטופל ומיחסי מורה-תלמיד, כמו גם מהטרדה מינית באופן כללי. בהקשר זה, הוכח כי נשים מבחינות טוב יותר בין מגע מיני למגע ידידותי.

בנוגע לבגידה, או לאי-נאמנות, הרוב המוחלט רואה אותה באופן שלילי, ועם זאת חלק ניכר מהנבדקים לקו בה בעצמם. ואכן, המבדק הראה שהבוגדים הם בעלי אינטליגנציה מינית נמוכה יותר. לבגידה יכולות להיות סיבות רבות: כאשר הרומנטיקה מסתימת, כאשר הצרכים לא מסופקים, כאשר אין תקשורת טובה, או שהבגידה היא אקראית. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם כך היא באמצעות אמפתיה מינית, כלומר לחשוב איך בן זוגך ירגיש עם זה. ונקמה על ידי בגידה הדדית בדרך כלל לא מיטיבה את ההרגשה, אלא אף מרעה אותה. בנוגע לקשרי מין דרך האינטרנט, בעלי אינטליגנציה מינית גבוהה רואים אותם כדבר שעשוי לפגוע ביחסים הזוגיים, בעוד אחרים לא. אני חושב שכל עוד הדבר נשמר בסוד יש בו טעם לפגם. וקחו לתשומת לבכם: "כמעט שליש מן הזוגות הנשואים רואים בבגידה עילה לגירושין" (עמ' 302) ורוב הבוגדים מתחרטים על בגידתם ומרגישים רגשות אשם.

סוף דבר: "רוב רובם של האנשים הצעירים אומרים שהם לא קיימו מעולם שיחה משמעותית עם הוריהם בקשר למין" (עמ' 313). מדובר ב-93%, ואת הדבר הזה, אומרים המחברים, יש לשנות.

לסיכום, מדובר בספר מעניין ביותר המתייחס לנושאים חשובים רבים והוא מעודכן לימינו. בנוסף, הוא מביא דוגמאות חיות רבות – שלא התעכבתי עליהן כאן – מתוך המבדק שערכו המחברים.

 

רב המכר העולמי "אמנות האהבה" מאת הפסיכולוג היהודי אריך פרום (מחברות לספרות, 2001) פותח בקביעה שאהבה היא אמנות, כלומר דורשת ידיעה ומאמץ, ולא סתם תחושה נעימה שנקלעים אליה. לעומת זאת, "רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים" (עמ' 9). וכן הם חושבים "שבעיית האהבה היא בעיה של מושא, לא בעיה של כושר" (עמ' 10). תפיסה זו התפתחה במאה העשרים, לאחר שבעבר נישואין היו עניין של הסדר, וכן היא מושפעת לתרבות זמננו המבוססת על תיאבון הקניות, כך שהאדם רוצה לשווק עצמו היטב בשוק המיקח והממכר. אלא שכאמור האהבה היא אמנות שיש ללמוד.

האהבה היא התשובה לבעיית הקיום האנושי. האדם, בניגוד לחיה הקשורה בכל הווייתה לטבע, הוא "חיים המודעים לעצמם" (עמ' 16), כש "חוויית הנפרדות מעוררת חרדה" (שם), ו"המודעות לנפרדות האנושית, בלי איחוד מחודש באמצעות האהבה – היא מקור הבושה. עם זאת היא גם מקור אשמה וחרדה" (עמ' 17). זהו ההסבר לדעתו לסיפור גן עדן – "ויראו כי עירומים הם" – כי שונים ונפרדים הם.

האדם מנסה להתגבר על הנפרדות בדרכים שונות: "דרך אחת להשגת המטרה הזאת אפשר למצוא בכל המצבים האורגיאסטיים" (עמ' 18), טרנס, סמים, או אורגזמה. הבעיה היא שהם ממכרים והשפעתם פוחתת. פתרון שני נפוץ הוא "הסתגלות לקבוצה, למנהגיה, לדרכיה ולאמונותיה" (עמ' 19). הדבר קורה הן, במיוחד, בחברות טוטליטריות והן בחברות דמוקרטיות. וכך "שוויון היום משמעו 'אחידות' ולא 'אחדות'" (עמ' 21). דברים דומים נאמרו בספרו של פרום "מנוס מחופש". גם בפמיניזם, "גברים ונשים נעשו דומים, ולא שווים כקטבים מנוגדים" (עמ' 22). אך אין באיחוד זה לשכך את חוויית הנפרדות והוא לא מונע בעיות של אלכוהוליזם וסמים. בקונפורמיות כלולה גם שגרת העבודה וההנאה. דרך שלישית להשיג איחוד היא "פעילות יוצרת" (עמ' 23), איחוד עם החומר. אך זה איננו איחוד בין-אישי, ו"התשובה המלאה נעוצה בהשגת איחוד בין-אישי, בהתמזגות עם נפש אחרת, באהבה" (עמ' 24).

היא הכוח החזק ביותר המפעם באדם וחסרונה יכול להוביל לטירוף או הרס עצמי. "בלי האהבה לא תוכל האנושות להתקיים אפילו יום אחד" (שם). היא יכולה להופיע כתשובה בוגרת לבעיית הקיום, או, למצער, כאיחוד סימביוטי, כזה של הילד לאימו, אשר צורתו הסבילה היא הכניעה, המזוכיזם, וצורתו הפעילה היא השליטה, הסדיזם, בשני המקרים אדם אחר הופך לחלק בלתי נפרד ממך עצמך. אך "בניגוד לאיחוד הסימביוטי, האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם, שימור האינדיווידואליות שלו" (עמ' 26). בנוסף, "האהבה היא פעילות, לא תוצא סביל; טורחים למענה ולא 'נופלים לתוכה'. בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש ובראשונה נתינה, ולא קבלה" (עמ' 27). במעשה המיני הגבר נותן, באופן פיזי, אך גם האישה נותנת וכן היא נותנת לילדה. וכך, "לא מי שיש לו הוא עשיר, אלא מי שמרבה לתת. האוגר והצובר, החרד שמא יאבד משהו הוא העני, המרושש, מבחינה פסיכולוגית, גם אם יש לו הרבה" (עמ' 28). וכפי שאמר מרקס, "אם באמצעות ביטוי חיים כאדם אוהב אינך עושה את עצמך לאדם אהוב, אז אהבתך חסרת אונים, אסון" (עמ' 29).

לכן, האהבה כוללת בתוכה יסודות בסיסיים: "דאגה, אחריות, מתן כבוד וידיעה" (עמ' 30). דאגה – כדאגת האם לבנה – "אהבה היא דאגה פעילה לחייו ולצמיחתו של מי שאנו אוהבים" (שם). יונה המקראי, למשל, היה חסר אהבה לנינוה, אך ה', שעמל בה, רחם עליה. כלומר, "אדם אוהב את מה שהוא עמל למענו, ואדם עמל למען מה שהוא אוהב" (עמ' 31). אחריות – "באהבה בין מבוגרים היא מתייחסת בעיקר לצרכים הנפשיים של הזולת", אך – "האחריות יכולה בקלות להידרדר לשליטה ולרכושנות, אלמלא המרכיב השלישי של האהבה, הכבוד" (שם), שהוא בעיקרו קבלת האדם כפי שהוא ולא כפי שהוא דרוש לי. ידיעה – הרצון לפענח את סודו הפנימי של האדם. הדרך השלילית לעשות זאת היא באמצעות שליטה. וכך אנו רואים ילדים המפרקים חפצים כדי להבינם, ללא הועיל. אך האהבה היא "חדירה פעילה לתוך הנפש האחרת" (עמ' 33). והיא לא נמצאת במחשבה בלבד, אלא בעיקר "במעשה האהבה" (עמ' 34). בהקבלה, בפילוסופיה מנסים להביע לרעיונות אודות האל, אך במיסטיקה יש את חוויית האיחוד עמו.

מעבר לכך, יש גם צורך ביולוגי: "התשוקה לזיווג בין הקוטב הגברי לקוטב הנשי" (עמ' 35), דבר הבא לידי ביטוי במיתוס האומר כי בעבר הגבר והאישה היו גוף אחד. ו"הקוטביות הזאת היא הבסיס לכל יצירתיות" (שם), דבר הנראה בבירור באופן יצירת הוולד. ההומוסקסואליות, כותב פרום (בשנות ה-50), היא כישלון להשיג את האחדות המקוטבת הזו. הקוטביות הזו מצויה אף בטבע וכן "יש גבריות ונשיות גם באופי וגם בתפקוד המיני" (עמ' 38). גבר שגבריותו לא מפותחת יפצה עצמו בכך שיהפך לדון-ז'ואן ובמקרים קיצוניים לסדיסט, ואישה שנשיותה לא מפותחת תפצה עצמה ברכושנות או מזוכיזם. פרויד ראה באהבה עידון של האינסטינקט המיני בלבד, אך אם כך האדם היה מסתפק באוננות. הוא מטריאליסט פיזיולוגי המתעלם מההיבט הפסיכו-ביולוגי, כלומר מהקוטביות הגברית-נשית והתשוקה לאיחוד. כך גם פרויד נכשל בהבנת מיניות האישה. בנוסף, הוא היה נועז וחדשני בזמנו, אך לא עוד היום. 

אהבה בין הורים לילדים. התינוק נרקיסי. לגבי הילד, "אני אהוב בגלל שאני מה שאני, או אולי ביתר דיוק, אני אהוב משום שאני קיים" (עמ' 40), כשההיבט השלילי הוא שאינו יכול לרכוש את האהבה. בשלב מסוים (בין גיל שמונה וחצי ועשר) הילד חושב גם לתת משהו להוריו והופך לאוהב, ליוצר אהבה. הוא יוצא לאט מהאגוצנטריות שלו. "את האהבה הילדית מנחה העיקרון: "אני אוהב מכיוון שאני אהוב". האהבה הבוגרת אומרת: "אני אהוב מכיוון שאני אוהב". האהבה הלא-בוגרת אומרת: "אני אוהב אותך מכיוון שאני זקוק לך". האהבה הבוגרת אומרת: "אני זקוק לך מכיוון שאני אוהב אותך" (עמ' 41). כך גם נוצר מעבר מזיקה לאם לזיקה לאב. אהבת האם היא ללא תנאי ומקושרת לטבע, לעומת אהבת האב שהיא על תנאי של מילוי הציפיות ומקושרת לחברה, לחוק ולמחשבה. בסופו של דבר האדם מעצב את דמויות האב והאם בתוכו. כך מגיעים לבריאות נפשית, ואחרת – לנוירוזה.

מושאי האהבה. האהבה "היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל "מושא" אהבה אחד" (עמ' 45). ובכל זאת יש סוגים שונים שלה:

אהבת אחים – "לאהבה מהסוג הזה מתכוון הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". אהבת אחים היא אהבה לכל בני האדם" (עמ' 46). אולם בייחוד היא באה לידי ביטוי באהבת חסר הישע, העני והנוכרי – "ואהבתם את הגר!" (עמ' 47).

אהבת אם – בנוסף למה שנאמר, האם נוסכת בילד "אהבה לחיים, ולא רק את הרצון להישאר בחיים" (עמ' 48). כך בבריאה נאמר "כי טוב" וכך הארץ המובטחת היא "זבת חלב ודבש". גם האם הטובה מפיקה גם 'דבש' מלבד החלב. בניגוד לאהבה הארוטית המאחדת כאן חל לבסוף פירוד, כש"רק האישה האוהבת באמת... יכולה להיות אם אוהבת כשהילד נמצא בתהליך של היפרדות" (עמ' 50).

אהבה ארוטית – בניגוד לשתים הקודמות, "מעצם טבעה היא בלעדית ולא אוניברסאלית" (עמ' 51). אך יש להפרידה מההתאהבות שבאה מהר וגם הולכת מהר. היא גם לא תיאבון מיני בלבד, אלא כוללת בתוכה את אהבת האחים (מה שגינזבורג מכנה אהבת אש ומים). אהבה בלבדית ללא אהבה לכלל היא למעשה "אנוכיות בשניים" (עמ' 53), שהרי כולנו אחד. הגורם החשוב באהבה הארוטית – מלבד ההתאמה בין הפרטים הייחודיים – הוא "גורם הרצון... היא הכרעה, היא חריצת משפט, היא הבטחה" (עמ' 54). 

אהבה עצמית – זו נתפשה ברגיל, על ידי קלווין או פרויד - כחטא של אנוכיות, אך יש לשאול – "האם אנוכיותו זהה לאהבה עצמית או אולי נגרמה דווקא עקב היעדרה של זו?" (עמ' 55). למעשה, "היחסים אל האחרים ואל עצמנו רחוקים מלהיות סותרים, והם מחוברים זה לזה ביסודם... אהבה, ככלל, אינה ניתנת להפרדה בכל הנוגע לחיבור בין "אובייקטים" לבין העצמי" (עמ' 56). זה גלום בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". למעשה מדובר בהפכים והאדם האנוכי למעשה שונא את עצמו, כמו את האחרים.

אהבת האל – גם זו נובעת מהצורך להתגבר על הנפרדות. פרום מאריך כאן ואני אקצר: האנושות התפתחה ממבנה מטריארכאלי, שבשליטת האם, למבנה פטריארכאלי, שבשליטת האב. בתפיסה הדתית, הראשון אחראי על התפיסה של האל כמגונן בכל מקום ובכל מצב ("כגמול עלי אמו"), והשני על התפיסה של האל כמצווה שיש לרצותו, כמו גם על רעיון הבחירה. אך האמונה באב מושיע היא ילדותית ויש להתבגר ממנה. עליו להפנים את עקרונותיו בעצמו, בדיוק כשם שהפנים את דמויות האם והאב. כמו כן, במערב ידוע הלוגיקה ואילו במזרח מתבססים דווקא על פרדוקסים. כך במערב הנוצרי הדגש הוא על תפיסה נכונה, בדוגמה ובמדע, ובמזרח – וגם ביהדות – הדגש הוא על המעשה הנכון, תפיסה המביאה לסובלנות ולמאמץ לקראת שינוי עצמי.

האהבה והתפוררותה בחברה המערבית בת ימינו. "האדם המודרני מנוכר לעצמו, לזולת, ולטבע. הוא נהפך לסחורה" (עמ' 77). "אושרו של האדם היום בנוי על ה"כיף"" (עמ' 78). חסר העומק והאינדיבידואליות הנחוצים לאהבה. האהבה גם אינה תוצאה של סיפוק מיני, כפי שחשבו בתחילת המאה, בעקבות פרויד. סליוון, לעומתו, מפריד בין מיניות ואהבה, אך גם אצלו – הוא מדגיש, כמו יועצי נישואין רבים, את "שיתוף הפעולה" - מדובר לכל היותר ב"אגואיזם בשניים". צורות שכיחות של הפרעות הן – גבר שלא התנתק מאהבת האם והוא נלבב ומקסים, אך נשאר שטחי וחסר אחריות. או גבר עם אם קרה ואב אוהב אך עם מטיל מרות, שגודל להיות מצליחן, אך צונן ומרוחק ביחסו עם נשים המשמשות כתפקיד משני בחייו. או ילדה שהוריה מסוכסכים וקורקטיים והיא נסוגה אל עולמה הפנימי, גם בבגרות, באופן הגורם לחרדה ואף למזוכיזם. הפרעה נוספת, המופיעה הרבה בסרטים וברומנים, היא "האללת" האהוב. וקרובה לה האהבה הסנטימנטלית, בדרך הצפייה, שלא באה לידי מימוש. דומה לה האהבה המופשטת, של זיכרון העבר. הפרעה ידועה נוספת היא השלכת מגרעותיך על בן הזוג, או על הילדים. וכשם שמתפוררת אהבת האדם כך מתפוררת האהבה לאל, או מופיעה בצורות חולות שלה. העקרונות המנחים הם לא ערכים דתיים, אלא חומרניים, כש"הדת חוברת לאוטוסוגסטיה ולפסיכופתיה כדי לעזור לאדם בפעילותו העסקית" (עמ' 92).

אהבה הלכה למעשה. נחוצים משמעת, התרכזות, סבלנות וכוונה רצינית. אלה, כותב פרום, נדירים בתקופתו, ואוסיף אני ואומר שבתקופתנו עוד יותר. על כן יש להתחיל בתרגול העקרונות האלה. לעשות מעין מדיטציה, להתרכז ברגע, להימנע משיחות סרק ומאנשים ריקים, להקשיב, להיות רגישים לעצמנו – אלה רק חלק מהעצות שנותן פרום. לכך רצוי שיהיה מופת לחיקוי הולם. ועוד, "התנאי העיקרי להשגת אהבה הוא ההתגברות על הנרקיסיסטיות שלנו" (עמ' 103) וראיית בני אדם ודברים כפי שהם, באובייקטיביות, עד כמה שאפשר. כדי להשתמש בצורה זו בשכל נחוצה ענווה. וכן נחוצה אמונה – ואמונה רציונאלית, שפירושה "תכונת הוודאות והיציבות שיש להכרה הפנימית שלנו" (עמ' 106). ממנה מתפתח "חזון רציונאלי", כפי שקורה במדע, לעיתים קרובות למרות דעת הרוב. וביחסים האישיים זוהי נתינת האמון, בעצמך ובזולת ובמין האנושי כולו. וכן נחוץ לנו אומץ, כי "בשעה שאנו מפחדים ביודעים שמא איננו אהובים, הפחד האמיתי, אם כי הלא-מודע בדרך כלל, הוא הפחד לאהוב" (עמ' 110-111). וכן נחוצה פעילות, פעילות פנימית, "ערנות מלאה היא התנאי לכך שלא נשתעמם" (עמ' 111). יצרנות באהבה דורשת יצרנות גם בשאר תחומי החיים. אבל בחברה הקפיטליסטית עקרון "ואהבת לרעך כמוך" הפך לעקרון ההגינות בלבד, ו"כלל הזהב" השתנה לכדי "נהג באחרים כפי שהיית רוצה שינהגו בך" (עמ' 112). מאידך, התפתחה השקפה צינית הטוענת כי אין אפשרות להחזיק באהבה בעולם החילוני בן ימינו. אך זה נכון רק ברמה המופשטת והעקרונית, בעוד בפועל הקפיטליזם "עדיין מאפשר מידה רבה של נון-קונפורמיות ומרחב אישי" (עמ' 114). ועם זאת ברור שנחוץ שינוי במבנה החברתי הקיים.

לסיכום, ספרו דל הכמות ורב האיכות של פרום מסכם בצורה מופתית את העיקרים החשובים ביותר, מבחינה פסיכולוגית, הנוגעים לאהבה ולא בכדי הוא הפך לרב מכר כה גדול.

לסיום, מלבד הפסוקים שהביא פרום עצמו, נראה ששניים מעקרונותיו המרכזיים מופיעים בתנ"ך, בבראשית:

אהבה כנובעת מהיחלצות מנפרדות:

בראשית ב18 : "ויאמר ה' אלהים  לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו "

והצורך להתבגר מהתלות בדמויות ההורים:

בראשית ב24 : "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד " .

לאלה ניתן להוסיף נוספים, אולי בהמשך הדרך.

.

לפני ולפנים/ ביקורת מאת חגי הופר

הספר "לפני ולפנים" מאת אבשלום אליצור (ירום אליצור, 1988) מכיל "עיונים פסיכואנליטיים במקרא וביהדות" (כותרת המשנה). קראתי אותו לפני שנים והוא הרשים אותי מאוד, ועתה קראתי אותו שוב והוא שוב הרשים אותי מאוד (ספר אחר - "וזה היער אין לו סוף" מאת מיכה אנקורי, שעוסק בנושא קרוב לזה – פסיכואנליזה וקבלה, ושגם הרשים אותי לפני שנים, בקריאה מחודשת הרשים אותי הרבה פחות).

הכותב הוא בעל ידע אנציקלופדי מפעים הן בתנ"ך, ביהדות ובדתות בכלל והן בפסיכולוגיה, על אף היותו אוטודידקט וחסר תארים בתחומים אלו (ראו ערך עליו בויקיפדיה), אך מעבר לזה תובנותיו עמוקות והוא כותב בצורה מבריקה ואולי אף לעיתים גאונית. סיוג אחד: אבחנותיו עשויות לא להתקבל יפה אצל אדם מסורתי. די אם נזכיר את העובדה שהוא מתייחס לסיפורי התנ"ך כמיתוסים מכוננים ולא כאמת היסטורית.

 

בדף האחורי נכתבה מה שהיא כנראה הטענה המרכזית:

"אחת לשנה, ביום הכיפורים, היה הכוהן הגדול נכנס "לפני ולפנים" אל קודש הקודשים, מבלי לדעת אם יזכה לצאת משם בחיים. בפנים, על ארון הברית, ניצבו שני כרובים בדמות זכר ונקבה חבוקים, כדי להמשיל את היחס בין אלוהים ועם ישראל לאהבת גבר ואישה.

העובדה שקודש הקודשים של דת ישראל הציג את מה שפרויד ראה ככוח-החיים העיקרי – יצר המין – היא רק דוגמה אחת מני רבות לקשר המוזר בין הקדוש והאסור. איך אפשר להסביר את העובדה שהתנ"ך, שאסר בחומרה על העריות, מייחס דווקא לדמויותיו המקודשות ביותר מעשי גילוי-עריות? האם רק מקרה הוא שתולדות המשפחה החשובה ביותר בתולדות עם ישראל – בית דוד והמשיח – גדושים במעשי עריות וניאוף? ואולי צודקת הפסיכואנליזה כי מה שהאדם אוסר בתוקף על אחרים הוא הדבר שאליו נמשך הוא עצמו?".

 

אפרט מעט את תוכנו, פירוט חלקי ביותר הנסמך בעיקר על הזיכרון ועל מראי מקום שציינתי לעצמי:

בחלק הראשון הוא מביא סקירה של הפסיכואנליזה, ההכרחית להמשך הספר - כאן גם פירוט האבחנה, כי הגזען והקנאי בעצם מכיל יסודות ממושא גזענותו וקנאותו, ואילו בשני הוא מעלה מספר "הרהורי ביקורת" – וכאן הוא מגן על שיטת הפסיכואנליזה. רק בחלק השלישי – "שביל חדש בפרד"ס" הוא מגיע אל עיקר הספר, אפרטו לפרקיו:

 

פרק ה – יצחק, אדיפוס והתייחדותה של דת המקרא: בתחילת הפרק נטען שיצחק הוא גיבור אופייני, לפי מאפיינים חוזרים במיתוסים שזיהה אוטו ראנק, למשל: בן להורים נכבדים, קשיים לפני הלידה, ניצל על-ידי חיות או אנשים. וכן יש רשימה אחרת לפי חוקר אחר. בהמשך הפרק המחבר טוען שבסיפור העקדה מתבטא התסביך האדיפלי. אמנם כאן האב מתכוון להרוג את הבן ולא הבן את האב, אך עדיין מדובר במשולש של אב ובן ומוות ביניהם (בהמשך יוסבר יותר). מעבר לזה, לא לחינם לאחר העקדה שרה, אם יצחק, מתה, כשלפי המדרש הקשר בין מותה לעקדה ישיר. ולא לחינם יצחק מתעוור בסופו של דבר כאדיפוס. מעבר לזה המחבר מקשר לכאן גם את גירוש ישמעאל, שמבטא, לדעתו, צד אחר של יצחק. בכלל, לאורך התנ"ך, כאשר מופיעים שני אחים, או דמויות מקבילות אחרות, כאברהם ולוט, הם בעצם מבטאים שני פנים של אישיות אחת – "הילד הטוב" מול "הילד הרע", כשבמאבק זה מתבקש הסובייקט להכריע. והוא כותב: "הטענה כי צמדי ניגודים סטריאוטיפיים במקרא חד הם היא אחת התזות המרכזיות בספר זה" (עמ' 197).

 

פרק ו – סמליותו של השילוש: זכרות ואלוהות: בו טוען המחבר כי שילוש מבטא זכרות ותוך כדי כך הוא דן בשלושת האנשים שביקרו את אברהם. אחד מהם מכונה "אדוני", בניקוד המייחס את הפנייה לה', וכן מאוחר יותר "ואברהם עומד לפני ה'" הוא תיקון סופרים ל"וה' עומד לפני אברהם". האנשים מבשרים לאברהם כי "כעת חיה" ייוולד לו בן, והמחבר מבין מכאן – כמו כמה חוקרים אחרים – כי יצחק בעצם ייוולד מן הזרע האלוהי, שנזרע באותו מעמד.

 

פרק ז – בין משכב-העריות לעריסת משיח: כאן המחבר מונה את ההיסטוריה המשפחתית המוזרה מבחינה מינית של בית דוד, שממנו המשיח: גילוי עריות של לוט ובנותיו, אשר מביא את רות – מואבית, האסורה לבוא בקהל ה', וממנה דוד, כמו גם את נעמה – עמונית, האסורה לבוא בקהל ה', וממנה רחבעם. ועוד – תמר, ששכבה עם אב ובניו וילדה את פרץ מיהודה, ודוד עצמו, שנאף עם בת-שבע. ויש עוד. המחבר כותב:

"אבל גם אם נצביע רק על מה שעינינו רואות – ומצא לנו: דת ישראל, שאסרה על העריות בחומרה שאין כדוגמתה, מבוססת על מיתוס מלא וגדוש מעשי גילוי-עריות. אילו נכנסו כיום גיבוריו הראשיים של התנ"ך למשרדי הרבנות כדי לתת תוקף חוקי לנישואיהם או לצאצאיהם, היו מגורשים משם בלוויית כמה הערות לגמרי לא תנ"כיות. שהרי אבות האומה הללו מציגים כמעט את כל קשת עברות המין האסורות בתורה: החל מגילוי עריות עם אחות (אברהם) ועם דודה (עמרם), דרך ניאוף עם אשת-איש ומשכב בעת נידה (דוד), וכלה בנישואים עם מואבייה (בועז) ועמונית (שלמה)" (עמ' 233). בהמשך אחזור לזה.

 

פרק ח – מי מנה עפר יעקב? כוחן של אהבה ועבודה: כאן מנתח המחבר את חלום הסולם של יעקב, כאשר הסולם הוא סמל פאלי והאדמה היא "אמא אדמה", והמילים החוזרות בקטע הם אכן אדמה וזרע, כלומר הכוונה היא להפריית האדמה. מעניין שעד היום שגור המונח "אדמת בעל", שהוא זכר לאל הכנעני בעל, מפרה האדמה, מציין המחבר.

 

פרק ט – יוסף מול חידת עצמו: כאן טוען המחבר כי בסיפור המופתי של יוסף חוזרים מוטיבים שהופיעו קודם-לכן בספר בראשית, אך פה הם נפתרים, או לפחות מתמודדים איתם. כך יעקב השומע על חלומות יוסף נוזף בו, אך גם "שומר את הדבר", כלומר יש כאן אמביוולנטיות, שמוסיפה ממד פסיכולוגי עמוק לדמות. יוסף מופיע בדמות גוי, במקביל לעשיו או ישמעאל, למשל, אך כאן יש פיוס והשלמה, כך שהמשפחה מתאחדת לבסוף ואין צורך להיפרד מחלק ממנה. כשמת יעקב האחים דואגים שיוסף ירע להם, כמו שעשיו רצה להרע ליעקב לאחר מות יצחק, ובכך יחזור הסיפור הקודם וימחזר את עצמו, אך יוסף מרגיעם שעתה אנו בסיפור חדש עם הגיון חדש. לא לחינם טולסטוי הכתיר סיפור זה כפאר הספרות העולמית (עמ' 250). בין לבין, המחבר מוצא מוטיב אדיפלי גם בסיפור יוסף ואשת פוטיפר, שהקוראן מכנה זולייכה, או ראעיל – שם דומה לראחיל. שהרי אף המקרא מציין שלבסוף ניתנה לו בת פוטיפרע, ויש הטוענים שזהו אותו פוטיפר.

 

פרק י – לקט, שיכחה ופאה: הוא השלמות לחלק זה. כאן אציין טענה שהמחבר חוזר עליה במקומות שונים בדבר החזרות הרבות שיש בסיפורי המקרא. לדעתו, תוכן לא-מודע מודחק נוטה לחזור שוב ושוב ולהידפק על סף ההכרה, או להופיע במיתוס, והוא זה שמסביר את החזרות. הדבר עולה בקנה אחד, לדעתו, הן עם שיטת המקורות והן עם המתנגדים לה מבין החוקרים. כמו כן, הספר עושה הקבלות רבות ומעניינות בין סיפורים שונים, אך קצרה היריעה מלפרטן כאן.

 

החלק הרביעי הוא "חזרה אל התיאוריה" ובו הערות מחקריות שונות ורבות עניין, אך לא אפרטן. אציין רק ניתוח מעניין של שיר השירים המופיע בחלק זה: לדעת המחבר, מהיות השיר עסוק באהבה, התוכן המיני המודחק מופיע בו יותר בפירוש. כך, האהובה נקראת "אחותי כלה", עם רמיזת עריות ברורה. וכך גם האהובה מעוררת את האהוב תחת התפוח אשר "שמה חבלתך אמך". כידוע, לפי פרויד האישה באה כתחליף לאם. כך גם יצחק מביא את רבקה אל "אוהל שרה אימו". מעבר לזה, שיר השירים כמעט לא נכלל בתנ"ך ורק בגלל הקריאה האלגורית של רבי עקיבא הוא הוכלל בסופו של דבר ואף הפך ל"קודש קודשים". ואולם, הקבלה החזירה בעקיפין את הקריאה המינית שלו, כשאמרה שאף בעליונים יש זכר ונקבה.

 

החלק החמישי – "דת האב ונפש הילד" – אף הוא שווה פירוט:

פרק י"ד – "קללת הגורל" בספר שמואל: כאן המחבר מוצא יחסים אדיפליים הן בין דוד ובין שאול, שהרי דוד מכנה אותו "אבי" ושאול מכנה אותו "בני" ושאול רודף אותו להורגו ובכמה פעמים דוד כמעט הורג את שאול. ואין לסבור שלא עיין אותו, טוען המחבר. הדמות המקבילה לשאול כאן היא נבל הכרמלי, שאותו ודאי דוד התכוון להרוג – ואף נשא את אשתו. והן בין אבשלום ודוד, בצורה הברורה ביותר – אבשלום מנסה להרוג את דוד ושוכב עם פילגשיו "על הגג", ממש כמו דוד, שראה את בת-שבע "על הגג". הבן מתנהג כאב – זו תופעה פסיכולוגית ידועה. עוד הערה מעניינת מופיעה כאן על הקשר בין תסביך אדיפוס לתסביך לאיוס (אביו של אדיפוס):

"העובדה שהמיתוס הוליד בנים פאטריצידיים [של רצח אב] לאבות אינפאנטיצידיים [של רצח בן]-מלכתחילה גרמה לכמה טעויות גסות בספרות הפסיכואנליטית בנוסח בעיית הביצה והתרנגולת. כמה חוקרים אף הרחיקו לכת לטעון כי תסביך לאיוס הוא התסביך העיקרי ואילו תסביך אדיפוס מתפתח בילד רק כתגובה לעוינותו של האב" (עמ' 343-344).

המחבר דוחה השקפה זו, אך נראה שזיקה בין התסביכים בכל זאת קיימת והיא רלוונטית אף לפרק העקדה.

והמחבר מסכם: "וכך, שורה ארוכה של מצבים בספר שמואל מתגלית לנו תואמת להפליא את תוכן התסביך העיקרי בתורת פרויד: דוד שאול ומיכל; פלטי מיכל ודוד; דוד אביגיל ונבל; אבנר איש בושת ורצפה; דוד בת שבע ואוריה; אבשלום הפילגשים ודוד; אדוניהו שונמית ושלמה; וכן הלאה, הם כולם סיפורים על יריבות מינית בין האב (המלך) והבן על האישה ועל השילטון". (לא את כל הדוגמאות פירטתי כאן).

 

פרק י"ה [כך!] – החטא הקדמון ותסביך אדיפוס: קווים לפשר מאוחד: כאן דן המחבר בחטא הקדמון. על חווה, למשל, מוטלת אשמת החטא, ועל כך נכתב: "מגמה אנטי-נשית זו ניכרת בתנ"ך כולו בתיאור דמויותיהן של שרה (מאזינה בסתר ומכחישה) רבקה (מפתה את בנה לרמות את אביו), רחל (גונבת מאביה ומשקרת), מרים (מרכלת ומתגאה), וכמובן בדמויותיהן של אשת לוט, אשת פוטיפר ודלילה... האישה משמשת אפוא להשלכת אשמת החטא" (עמ' 357). הנחש, לעומת זאת, הוא איבר הזכרות, ואלוהים הוא האב (כמו כן, נאמר כי תופעת התגלות האל יכולה להיות מוסברת על-ידי חסך-אב והדבר מודגם יפה ובאריכות). גם לאל יש "אני רע" והוא השטן. וכך, לאחר דיון ארוך בפרשה זו ובמאפיינים דתיים שונים (כולל קבליים, וכן לכל אורך הספר), המחבר מסכם:

"משנשוב ונחבר את יסודותיו של מעשה החטא הקדמון, נקבל שערורייה משפחתית טיפוסית: מעשה באב, הוא האלוהים, באם, שהיא גן עדן, בילד, הוא אדם, ושני פלגי-האני שלו בדמות האישה והנחש. האיסור על אכילת פרי עץ הדעת ומניעת עץ החיים הינם שני האיסורים היסודיים של המאווה האדיפאלי: שלא לאהוב את האם במובן המיני הבוגר ושלא להתאוות לכוחו ולמעמדו של האב. בכלל, דברי הנחש "והייתם כאלוהים" ודברי החשש של האלוהים שמא יצליח האדם להידמות לו גם בסגולות חיי הנצח, הינם אישור ברור לטענת פרויד, כי שיא מאווייו של הילד היא להידמות לאביו. לפנינו אפוא שוב אותו תסביך שפרויד הגדירו כ"גרעין הנאורוזות" וכ"צומת" שממנה מתפתחים איש-איש בדרכו הן החולה והן התקין, ושהיא מקור הדת, האמנות, החברה והתרבות כולה" (עמ' 394).

בהמשך הוא דן בדת המכחישה את המיניות וכן את הנרקיסיות, אלא שבצורה מוגזמת: "ביד אחת היא מדכאת בחריפות כל אנוכיות ומחדירה באדם תחושת אפסות, בושה, נחיתות, וסלידה עצמית, ואילו ביד השנייה היא מציבה לפניו אידיאל גרנדיוזי המכיל את כל מה שאסור שיהיה בו עצמו" (עמ' 406). אכן, ביקורת קשה.

 

פרק י"ו – הנה אדם, הנה אל: זהו פרק הסיכום. כאן מבקר המחבר קשות את דוד, למשל על כך שהרג את שבעת צאצאי שאול כדי להכריתו, כלומר אין הוא מקבל את נימוק התנ"ך לכך. לעומתו הוא מציע את המודל של יעקב הפייסני, שלא הרג אדם מימיו ושנוזף בבניו לאחר הטבח שעשו. הוא מקשר זאת לבסוף אף למצב הפוליטי העכשווי וקורא להפסיק לדכא עם אחר ותחת זאת לחיות בשלום.

 

כמה הערות לסיכום:

ראשית, התסביך האדיפלי עולה שוב ושוב בספר ולעיתים הדבר עשוי להיראות מוגזם, על אף שהמחבר מתייחס לזאת ומסביר את הנחיצות של הדבר. זה נכון, ובכל זאת במקרים רבים הוא פוקח עיניים ומעניין. זה מזכיר לי בדיחה על שלושה יהודים (במקור חמישה) והירידה לאורך הגוף במה שהם חשבו שהוא המרכז: משה חשב שהמוח המרכז, ישוע אמר שהלב הוא המרכז ופרויד כבר ירד מתחת לחגורה... (במקור מרקס מעמיד את הכסף במרכז ואיינשטיין אומר שהכול יחסי...).

 

שנית, לספר טענות נוספות. הדבר שאני בעיקר זכרתי מהקריאה הראשונה הוא ההתייחסות לשושלת דוד והמשיח. ואולם, כאן כדאי לומר שאפשר להתייחס לתופעה אף מצדדים נוספים: כך שמעתי נוצרי הטוען: בנות לוט, תמר, רות, רחב [לפי הב"ח], נעמה – אימהות השושלת, והמשותף להן הוא שכולן נשים זרות, גויות. מה הדבר בא לומר לנו? שהמשיח יהיה שייך לכל העמים! זה מעניין, ולכך אולי אפשר להוסיף את בת-שבע, שהרי היא אשת חיתי, ובדברי הימים היא נקראת בת-שוע, כאשת יהודה הכנענית. ועוד יכול לבוא כאן הסבר פמיניסטי: בנות לוט, תמר, רות, רחב [לפי הב"ח שוב] ובת-שבע [לפי מדרש אחד] – משותף להן גם שכולן נשים אסרטיביות, שבפעולה יזומה הקימו זרע. על כן ניתן לראות פה מסר הרואה בחיוב אסרטיביות נשית.

 

שלישית, הערה למוציאים לאור בעיקר: הספר יצא בהוצאה לא מוכרת ונראה שאף די נשכח, על אף שהוא ספר מרתק, מדוע? נראה לי שיש שמרנות רבה בקרב המוציאים לאור ואולי אף בקרב הקוראים מבני עמנו. משמיעים לנו שוב את אותם הדברים ובאותו האופן, ולדעתי כדאי לרענן קצת את המחשבה הזו.

 

רביעית, רק אחזור ואדגיש: בספר ישנם מאות רעיונות ותובנות ואני הבאתי רק כמה עיקרים מביניהם וגם כן לא בצורה מפורטת וראויה דיה. אל תספקו בזאת וקנו וקראו את הספר.

 

על כן, לסיום: אני מאוד ממליץ על הספר הזה, לכל מי שניחן באומץ מחשבתי.

.

משיח של גילוי עריות/ ביקורת מאת חגי הופר

אמרו חז"ל: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג ב, עמ' 213 בספר שלהלן).

הספר "משיח של גילוי עריות" מאת אלי שי (ידיעות, 2002) עוסק במשיח השקר שבתאי צבי, אף כי כותרת המשנה מכוונת ליותר מזה: "היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית".

שבתאי צבי יצא מתוך עולם הקבלה.

בעבר כתבתי על ספרו של חוקר הקבלה משה אידל "קבלה וארוס" (שוקן 2010): "אידל מרחיב את הדיבור על הנוסחה הקבלית שנכנסה לסידורים רבים, המדברת על "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – הקב"ה והשכינה, מעין רוח הקודש שלו, מתפרשים כזוג המקיים ביניהם יחסים... למעשה, גלומה פה אף תפיסה חמורה יותר, האומרת כי על-ידי מעשי בני אדם, כלומר קיום מצוות, אנו עוזרים או מכשילים את היחסים בשמיים".

והנה, ש"צ לקח זאת צעד אחד הלאה. לשיטתו, הוא "מתיר איסורים", כך שמה שנאסר קודם-לכן בתורה הוא עתה מצווה, זאת כחלק מבשורתו המשיחית. בין היתר, ואפשר לומר שאף בעיקר, מדובר כאן בחטאים מיניים, כגון ניאוף והומוסקסואליות. חלק מהרעיונות האלה מצויים כבר ביהדות המסורתית וחלק בקבלה, למשל איסוף ניצוצות הקודש במקומות הטומאה, או "גאולה דרך הביבים", עליה כתב גם הפרופ' שלמה גיורא שוהם. עוד, הרעיון אמר, כי יש לחזור למצב גנעדני ולטעום מעץ החיים במקום מעץ הדעת.

להשלמת התמונה ההיסטורית אציין, כי ש"צ הוכר על-ידי נביא השקר נתן העזתי בראשית דרכו המשיחית ובסופה נאסר על-ידי השלטונות ובחר להתאסלם במקום להיות מוצא להורג. ואם בתחילה נהו אחריו כמות גדולה של יהודים, כולל הרבנים, עתה הם זנחו את אמונתם בו, אף כי עדיין נשארה קבוצה נאמנה, שהמשיכה להאמין שהתאסלמותו היא חלק מהליך הגאולה. היא המשיכה בכת הדונמה ובהמשך הופיע גם משיח שבתאי נוסף, יעקב פרנק. הוא נשא אישה, פרוצה כנראה, הנקראת שרה האשכנזייה, וקודם היו עוד שתים, אך כנראה לא קיים יחסים מיניים איתן (כולל עם שרה). השבר בעולם היהודי היה גדול וגרם, בין היתר, לחשדנות כלפי הרמח"ל, כאשר פנה אף הוא לכתיבה קבלית.

עד כאן הדברים ידועים. מה שהספר בא לטעון הוא, כי ש"צ חווה התעללות מינית בילדותו, בהיותו כבן 6, וכי הוא "נכווה בעור התורף" (עמ' 19), כלומר באיבר המין (על פי "מראה אברהם החסיד" לנתן העזתי, עמ' 85-86), כשזה מה שגרם לסטייתו המינית, המגובה ביומרתו המשיחית. עוד נכתב כי "אליבא דאמת היה בהסתר אשה" (עמ' 16, בחלק הספרותי של הספר). בין היתר, נטפו ממנו ריחות בשמים, כמו שמתואר בהמשך הספר. מכאן – "במרכז המחקר הנוכחי ניצבת האינטואיציה הבסיסית, לפיה הסוד המשיחי והמיסטי אוצרים בחובם את הרז המיני האסור" (עמ' 12).

הספר מנסה להוכיח זאת לגבי ש"צ. עד כה הייתה ידועה רק סברתו של גרשום שלום, שש"צ היה חולה פסיכוטי במאניה-דפרסיה. ואולם, לדעת המחבר, תקופתו לא הייתה בשלה כנראה לחשיפה מלאה של הרובד המיני. ויש לציין שתופעות דומות קיימות גם בנצרות ובאסלאם. מעניין הקשר בין תורות סוד ובין החיים המיניים הסודיים והמסתוריים מטבעם, בעיקר בצד הסטייתי שלהם.

ואולם, בחלק האחרון שלו הוא מונה פושעים מיניים רבים מבני דורנו השייכים למגזר הדתי, חלקם רבנים, כרב קופולוביץ', ראש ישיבת נתיב מאיר, חלקם מקובלים, ואף הרב המזמר קרליבך נמנה כאן. מעניין כי רבים מהפשעים נעשו במקומות דתיים כבית הכנסת, וזה מזכיר את בחינת "מים גנובים ימתקו" שאפיינה אף את התנועה השבתאית. אך מעבר לזה הקשר בין הדברים די קלוש, לטעמי. יש הבדל בין פשע מיני של אדם דתי ובין פשע מיני הקשור לתנועה משיחית. ואולם, במקרים של אנשים דומיננטיים כקרליבך ההשוואה היא בכל-זאת מעניינת.

לסיכום, יש עניין מסוים בתובנות שהספר מספר, והוא באמת עורר עניין עם צאתו, עד כמה שאני זוכר. ואולם, נקודה לרעתו היא, שהוא כתוב בצורה ארכנית מאוד – כ-500 עמ' בכתב צפוף, דבר המקשה על קריאתו (אודה ואתוודה כי רק את החלקים הראשון והאחרון קראתי בשלמות, השאר – עם קפיצות משמעותיות. הנידון לא עד כדי כך מעניין אותי שאקדיש שעות כה ארוכות לעיון בפרטי מעלליו). גם כותרת המשנה מעט יומרנית ולא פורעת את חובה, והיה עדיף למקדה בש"צ עצמו בלבד. ובכל אופן, הוא מציג בצורה יפה את התנועה השבתאית כמקום המסוכן אליו יכולה להוביל תורת הקבלה.

.

[ומשהו קליל:]

אהבה זה כל הספר/ ביקורת מאת חגי הופר

"אהבה זה כל הספר" (כנרת זמורה ביתן, 2014) הוא ספר חדש מאת חיים שפירא, שכתב בין היתר את "על הדברים החשובים באמת" ו"קהלת – הפילוסוף המקראי" (ושקראתי את כל ספריו). ספר זה דומה להם בכך שהוא מהווה הגות קלילה, המתבססת בעיקר על ציטוטים ומובאות. הפעם הגדיל המחבר לעשות והביא שלושה סיפורים שלמים, שניים מאת צ'כוב ואחד מאת טולסטוי. ובכל זאת, ואולי משום כך, מדובר בספר חביב וקריא מאוד, שקראתי כמעט ברצף אחד. גם אם אין בו רעיונות מקוריים, אלא הרוב המוחלט הוא משל אחרים, עדיין המחבר הוא בעל השכלה רחבה ומהנה לשאוב ממנו אתת הידע שרכש.

אציג כמה רעיונות מהספר שדיברו אליי במיוחד ואעיר עליהם:

בעמ' 32 נאמר: "אצל אפלטון האידאה (האהבה) היא המקור, והדברים החושניים והמוחשיים הם כמו הצל שהיא מטילה... ואילו לפי פרויד, אהבה היא העידון של תאוות הבשרים (או של התשוקה המינית)". זהו הבדל בסיסי. עוד אומר אפלטון מפי דיוטימה בדיאלוג "המשתה", כי באהבה אנו מחפשים את שחסר לנו. ואילו לפי אריסטופנס, שיוצג בהמשך הספר, היינו פעם מחוברים, כך שאנו מחפשים את "החצי השני" שלנו, גישה רומנטית-אידיאית קצת מוגזמת, אך בעלת קיום כלשהו בנפש.

בעמ' 108 הוא מצטט את שפינוזה שאמר: "אהבה היא שמחה בלוויית רעיון של סיבה חיצונית". נשמע פשוט, אך בעצם מתוארת כאן אהבה נשגבת של הדבר כשלעצמו, עצם קיומו, בעוד שאצל רוב האנשים מושג האהבה מתקשר גם למעשים, ליחס ולתועלת שהם מפיקים מהאהבה. אולי זה ההבדל בדברי חז"ל בין "אהבה התלויה בדבר" ובין זו שאינה תלויה בדבר.

אעיר כאן, שמתח זה בין שני קטבים הוא זה היוצר עניין בכתיבה, והוא נעדר מציטוטים חביבים אך נטולי הקשר הפזורים בספר. ונראה שהמחבר יודע זאת, שהרי בספר אחר הוא העיר יפה, כי אמת עמוקה היא קביעה שגם ההפך שלה הוא נכון.

בעמ' 117 הוא מציין כי אושו אמר, שבחברה המערבית כל אהבה היא lovehate, יחסי אהבה-שנאה. יש בזה אמת רבה. למשל, כמה אנו מכירים את הבעלים המתלוננים על נשותיהם. אז מה האופציה האחרת? אולי – אני אומר - לפתח אהבה כמו זו של שפינוזה או של אפלטון...

בעמ' 121 הוא מביא את הרעיון של סטנדל – החמישי בשורה של שבעה שלבים – בדבר ה"קריסטליזציה", כלומר, יצירת אידיאליזציה של האהובה. זה דבר ידוע, ובכל אופן נחמד להכיר אותו בהקשרו.

בעמ' 124 מופיע הציטוט הבא: "אישה חכמה לעולם אינה מתמסרת לגבר בפגישה שתוכננה מראש. זו חייבת להיות חוויה בלתי צפויה" – סטנדל. אם זה נכון, אתרי ההיכרויות באינטרנט בצרות, אך זו כנראה הסיבה שרבים אינם ששים לפנות למקור זה.

בעמ' 132 מתחיל הסיפור הבאמת-נהדר של צ'כוב "נשמה טובה", המתאר אישה המחליפה אהבות (בעל כורחה) ומזדהה לחלוטין עם כל אחד מאהוביה. שפירא משווה זאת לסיפור של אכו מהמיתולוגיה היוונית, שמכאן אכו במשמעות הד, ובכלל לתופעה הפסיכולוגית של הידמות. ואני תמה האם אינו שם לב שגם ספרו-הוא הוא רצף של הזדהויות כאלה? אני בטוח שכן, הוא שם לב. אגב, אפשר למצוא בזה גם מאפיין פוסטמודרני של ציטוט קדמונים, משום שהכול כבר נאמר ו"אין כל חדש תחת השמש".

עוד המחבר שואל מה הפמיניזם יאמר על הסיפור? לדעתי הוא יאמר שהוא מתאר אישה כנועה ונעדרת אישיות, בצורה שלא הולמת את הערכים החדשים. ואולם, אסתכן ואשאל, אולי הוא בכל זאת תופש משהו מהותי? קרוב לזה - אם להשתמש במונחים מתחום הקולנוע, יש האומרים, כי מבחינת האישה סיפור האהבה הוא הסיפור המרכזי, בעוד שמבחינת הגבר הוא רק סיפור-המשנה (כך קורה ברוב הסרטים). אך אולי בעולם הפמיניסטי גם דבר זה משתנה. זו רק נגיעה בנושא שהספר לא עוסק בו כלל.

בהמשך הספר שפירא מתאר ממושכות את ספרו הענקי של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". באופן מעניין הוא מציין, כי הגיבור, סוואן, משמש כאקו של אהובתו אודט, היפוך מגדרי של סיפורו של צ'כוב. הנה אם כן מדובר באפיון כללי של האהבה, השייך לשני המינים.

 

לסיכום, כאמור, ספר חביב מאוד, שאין כל סיבה מדוע שלא יהפך, כקודמיו, לרב-מכר (גם מבחינת המחיר הוא שווה לכל נפש – 59 ₪). כל-כך הרבה כתבו על אהבה, המחיזו אותה והסריטו אותה, אך תמיד כיף לשמוע עוד משהו אודותיה.

 

.

[קטע מספר והרחבה:]

האם תיתכן אהבה שאינה תלויה בדבר?

כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן: (משנה אבות ה, טז').

הייתי בהרצאה בליל שבועות הזה (התשע"ד) ובה התייחסות למשנה זו ולשאלה האם תיתכן אהבה שאינה תלויה בדבר?

בהקשר זה הוא פרדוקס האהבה של פסקל:

 

“What is the self?

A man goes to the window to see the people passing by; if I pass by, can I say he went there to see me? No, for he is not thinking of me in particular. But what about a person who loves someone for the sake of her beauty; does he love her? No, for smallpox, which will destroy beauty without destroying the person, will put an end to his love for her.

And if someone loves me for my judgement or my memory, do they love me? me, myself? No, for I could lose these qualities without losing my self. Where then is this self, if it is neither in the body nor the soul? And how can one love the body or the soul except for the sake of such qualities, which are not what makes up the self, since they are perishable? Would we love the substance of a person's soul, in the abstract, whatever qualities might be in it? That is not possible, and it would be wrong. Therefore we never love anyone, but only qualities.

Let us then stop scoffing at those who win honour through their appointments and offices, for we never love anyone except for borrowed qualities.”

― Blaise Pascal, Pensées

http://www.goodreads.com/quotes/395197-what-is-the-self-a-man-goes-to-the-window

 

תרגום חופשי:

"מהו העצמי?

גבר הולך לחלון כדי לראות את האנשים שעברו; אם אני עובר, אני יכול לומר שהוא הלך לשם כדי לראות אותי? לא, כי הוא לא חושב עליי בפרט. אבל מה עם אדם שאוהב מישהי בגלל יופייה; האם הוא אוהב אותה? לא, אבעבועות שחורות, שיהרסו את היופי מבלי להרוס את האדם, ישימו קץ לאהבתו אליה.

ואם מישהו אוהב אותי בגלל שיקול הדעת שלי או זכרוני, האם הוא אוהב אותי? לי, בעצמי? לא, כי אני עלול לאבד את התכונות האלה בלי לאבד את עצמי. אז איפה הוא עצמי הזה, אם הוא לא בגוף ולא בנפש? ואיך אפשר לאהוב את הגוף או הנפש, למעט למען איכויות כאלה, שהם לא מה שעושה את העצמי, שכן הם מתכלים? האם אנחנו אוהבים את החומר של נפשו של אדם, באופן המופשט, לא משנה אילו איכויות יכולות להיות בה? זה לא אפשרי, וזה יהיה לא בסדר. לכן אנחנו אף פעם לא אוהבים אף אחד, אלא רק איכויות.

תן לנו אז להפסיק ללגלג על אלה שזוכים בכבוד באמצעות המינויים שלהם ומשרדיהם, שכן אנו לא אוהבים אף אחד, פרט לאיכויות שאולות. "

- בלז פסקל, הגיונות

 

האם באמת אנו אוהבים את זולתנו רק בגלל תכונות שיש בו? והאם באמת כל דבר אחר הוא "לא בסדר"?

האמת היא שישנה אף האהבה לכלל האנושות, או לבני האדם בכלל (לפי הבחנתה היפה של המשוררת ויסלבה שימבורסקה), ואין כל רע באהבה זו, שהרי כל בני האדם הם יצירי האל וזקוקים לאהבה וחמלה ("ארחמך ה'" בתהילים מפורש – אוהבך, וכן "רחימו" בארמית זו אהבה, "בדחילו ורחימו" – ביראה ובאהבה). כולם ברואים בצלם, או אף אפשר לומר, כי לכולם נשמה, להבדיל מנפש, החצובה ממרומים. זו התשובה הנוצרית המסורתית, המטיפה לאהבה כללית, גם של החוטא (ואכן, לאהבת הצדיק בלבד ישנה בעיה, שכן ברגע שהוא ימעד ויחטא תתחיל לשנוא אותו, והרי אין אדם שלא יחטא. זו, אם כן, אהבה לא יציבה).

התשובה היהודית, לעומת זאת, היא שונה. אמנם גם היהדות מדברת על נשמה ועל בריאה בצלם, אבל הפירוש שונה. וכך אמרו אדם על הבריאה בצלם (ובעבר התייחסתי לציטוט זה בשלילה):

 

"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי בָּעוֹלָם,

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת,

מַעֲלִים עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא.

וְכָל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת,

שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ.

וְשֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַמִּינִים, רָשוּיּוֹת הַרְבֵּה בַּשָּׁמַיִם.

לְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ מֵאָה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לְזֶה,

מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבֵעַ אֶת כָּל הָאָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל

אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ.

לְפִיכָךְ לכָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹמַר: בִּשְבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם."

(משנה סנהדרין ד, ה').

 

כלומר, לפי זה דווקא הייחודיות, שהיא צלם אלוהים שבאדם, היא זו היוצרת האהבה. האדם כפרט, הנאהב בבלעדיות. אנו אוהבים את מכלול תכונותיו הבלעדיות, שלא ניתן לשכפל. גם שימבורסקה שהזכרתי סברה כי "אהבה דורשת בלעדיות". וכה היא כתבה בשירה "אהבה מאושרת" (או "אהבת אמת"):

 

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה טִבְעִי,
הַאִם זֶה רְצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל - 
מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַעוֹלָם מִשְּׁנֵי בְּנֵי-אָדָם,
שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגְבָּהִים זֶה אֶל זֶה שֶׁלֹּא בִּזְכוּת,
זוּג אַקְרָאִי מִמִּילְיוֹן, אַךְ מְשֻׁכְנָעִים
שֶׁכָּךְ נִגְזַר - כִּפְרָס עַל מַה? עַל לֹא-כְלוּם;
הָאוֹר נוֹפֵל מִשּׁוּם מָקוֹם - 
לָמָּה דַּוְקָא עַל אֵלֶּה, וְלֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלְבּוֹן לַצֶּדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקְרוֹנוֹת שֶׁקֻּיְּמוּ בְּקַפְּדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפְּסָגוֹת? מֵפֵר וּמַפִּיל.

הִסְתַּכְּלוּ בַּמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ:
לוּ לְפָחוֹת הִסְתַּתְּרוּ קְצָת,
מִתְחַזִּים לִמְדֻכָּאִים וּמְעוֹדְדִים בְּכָךְ אֶת יְדִידֵיהֶם!
שִׁמְעוּ, אֵיךְ הֵם צוֹחֲקִים - בְּאֹפֶן מַעֲלִיב.
בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים - מוּבֶנֶת לְמַרְאִית-עַיִן
וְטִקְסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמְּחֻיָּבֻיּוֹת הַמְּחֻכָּמוֹת זֶה כְּלַפֵּי זֶה - 
הַדָּבָר נִרְאֶה כִּמְזִמָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת!

קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדְּבָרִים מַגִּיעִים,
לוּ נִתַּן הָיָה לְחַקּוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְמֹךְ הַדָּתוֹת, הַשִּׁירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתַר בַּזִּכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לְטִמְיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר תָּחוּם בִּגְבוּלוֹת.

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי?
הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ
כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים.
יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ.
לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת.
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת. 

http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=712

.

גברים ממאדים ונשים מנוגה/ ביקורת מאת חגי הופר

הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" מאת ד"ר ג'ון גריי (אור עם, 1994) היה לרב מכר היסטרי ויצאו לו המשכים רבים מאת המחבר, כך שהוא לא זקוק להמלצה שלי. אבל אפרט את תוכנו (הציטוטים הם בעיקר מתוך קטעים מודגשים):

 

בפרק הראשון מוצגת התזה המרכזית: גברים הם ממאדים ונשים מנוגה, הם באים, לצורך המשל, מכוכבי לכת נפרדים ולכן רצונותיהם והתנהגויותיהם שונות בתכלית. לדעתי, כנראה זה גם מה שיוצר את המשיכה בין המינים; ידועה השאלה האם אנו נמשכים לדומה או לשונה. פרופ' איילה מלאך ענתה על כך – אנו נמשכים לדומה (נושאי עניין משותפים, מצב סוציו-אקונומי דומה וכיוב'), אך עם תכונה אחת בולטת אשר בה אנו שונים. וכך גם המצב פיזיולוגית – מתאר גופינו דומה, כולנו בני אדם (עם ידיים, רגליים וכו'), אך יש גם שוני יסודי ידוע. אם כך, אנו נמשכים לדומה אשר הוא גם שונה. לכן בהמשך אנסה לתאר גם את הדמיון שבתוך השוני.

 

בפרק השני מדובר על "התיקונצ'יק" ו"השיפוצניקית". הגברים מציעים פתרונות, בעוד האישה רוצה הקשבה ואמפתיה. ואילו הנשים מנסות לתקן את הגבר, בעוד הוא רוצה שהאישה תקבלו כמות-שהוא. ומדוע זה כך? משום ש"גבר מגדיר את "האני" שלו דרך יכולתו להגיע להישגים" (עמ' 22) ומאוד חשובה לו האוטונומיה שלו, הנפגעת על-ידי ניסיונות התיקון. לכן גם הגברים מתעניינים יותר ב"חפצים" ובטכנולוגיה. ואילו "האישה מגדירה את האני שלה דרך רגשותיה ודרך איכות מערכות היחסים שלה" (עמ' 24), לכן חשובה לה ההקשבה האמפתית. בשני המקרים, אני חושב, הנכון הוא להימנע ממתן עצות כאשר אינך מתבקש לכך.

 

בפרק השלישי נאמר כי "הגברים הולכים ל"מערותיהם" והנשים מדברות" (עמ' 35). כלומר, במצבי לחץ, "לשיפור הרגשתם הולכים אנשי מאדים אל "מערותיהם" על מנת לפתור שם את בעיותיהם בבדידות מוחלטת" (עמ' 36), שהרי הם ממוקדי-פתרון ורוצים להצליח בכוחות עצמם. לעומת זאת, "לשיפור הרגשתן מתכנסות נשות נוגה יחדיו ובפתיחות מוחלטת משוחחות על בעיותיהן", שהרי הן ממוקדות-הקשבה.האישה שנתקלת בתגובה הזו של הגבר עשויה לחשוב שלא אכפת לו ממנה, כי הוא אינו משתף אותה, אך אין זה נכון. מנגד, הגבר שנתקל בתגובת האישה המדוברת עשוי לחשוב שהוא המואשם בבעיות, אך אין זה נכון. הוא אף עשוי להיפגע שעצותיו לא מתקבלות, או להיות מתוסכל אם אין לו מה לעשות בנידון. וכן, בדומה לגבר המסיח דעתו לפעמים מבעייתו ופונה לעיסוקים אחרים, "כדי לשכוח רגשות שמכאיבים לה, עשויה האישה לפתח מעורבות רגשית בבעיותיהם של אחרים" (עמ' 42).

 

בפרק הרביעי מדובר על הנעת השני לפעולה, ובו נאמר – "ניתן להניע גברים ולאפשר להם לפעול, כאשר נותנים להם את ההרגשה שזקוקים להם. ניתן להניע נשים ולאפשר להן לפעול, כאשר נותנים להן את ההרגשה שמוקירים אותן" (עמ' 48). הגברים ממאדים מחזיקים במקור בהשקפה של "אני מנצח – אתה מפסיד", אך זו השתנתה ליחסי מנצח-מנצח עם המפגש בנשות נוגה. כך, "כשניתנת לגבר ההזדמנות להוכיח את יכולתו, הוא נותן ביטוי ל"אני" הטוב שבו. רק כשהוא חש שהוא אינו מצליח, שב הוא ונסוג אל מנהגיו האנוכיים הישנים" (עמ' 50). לעומת זאת, האישה מטבעה נוטה להעניק, אך עם מפגשה בגבר היא למדה כי היא ראוי לאהבה גם בלי התאמצות-יתר מצידה. כלומר, "בדיוק באותו האופן שנשים פוחדות לקבל, פוחדים הגברים לתת" (עמ' 60). אולם בשני המקרים, כפי שניתן להבחין, אנו מקבלים הנעה מבחוץ.

 

בפרק החמישי נאמר "הם מדברים בשתי שפות שונות" (עמ' 63). אף כי אלו אותן מילים – וזה המכנה המשותף – הרי השימוש שונה. "לצורך מתן ביטוי מלא לרגשותיהן, מתיימרות הנשים להיות משוררות, והן עושות שימוש במגוון של סופרלטיבים, גוזמאות, מטפורות והכללות" (עמ' 64). למשל, נשים אומרות דברים כגון: "אנחנו לא יוצאים בכלל", וגברים משיבים בדברים כגון: "זה לא נכון. יצאנו בשבוע שעבר" (שם), אך כוונתה היא שנורא מתחשק לה לצאת. הגברים לעומת זאת שותקים, או ממעטים במילים. ו"כאשר הגבר שותק, האישה מסוגלת לדמיין לעצמה את הגרוע ביותר" (עמ' 72), אך עליה להבין, כי כשם שהיא 'חושבת בקול', כל חושב בשקט בינו ובין עצמו. ואף אזהרה מנוסחת יפה: "לעולם אל תלכנה ל"מערתו" של הגבר, פן תיכווינה מאש הדרקון!" (עמ' 75), אלא יש להמתין ליציאתו ובינתיים לעשות משהו מהנה. כשהוא מדבר, הגבר אומר, למשל: "אני בסדר", והאישה נוטה להגיב ב: "אני יודעת שמשהו לא בסדר. מה זה?" (עמ' 76), אך עליה להבין שכוונתו היא בסך-הכול, שהוא מסוגל להתמודד עם הבעיה בעצמו, ולא שאינו מכיר בבעיה או בה.

 

בפרק השישי נאמר כי "הגברים דומים לגומיות" (עמ' 94): "כאשר גבר אוהב אישה, הוא זקוק מידי פעם לפרק זמן של התרחקות – בטרם יוכל לשוב ולהתקרב מחדש" (שם), מכיוון ש – "גבר מחליף באופן אוטומטי את הצורך שלו באינטימיות בצורך שלו באוטונומיה" (עמ' 97), כי – "הגבר מאבד במידה מסוימת את הקשר עם עצמו דרך הקשר שלו עם בת זוגו" (עמ' 99). כלומר, הוא צריך 'ספייס', מרחב. על האישה להבין זאת ולא להילחץ, וכשהוא חוזר – זה הזמן לדיבורים, למרות שנשים רבות טועות ונמנעות מכך כדי לא להרחיקו שוב. אבל אין להעניש אותו על התרחקותו, שהיא דבר טבעי.

 

בפרק השביעי, לעומת זאת, נאמר כי "הנשים דומות לגלים" (עמ' 113): "הערכתה העצמית של האישה עולה ויורדת כדוגמת תנודות הגלים. כשהיא נוגעת התחתית מגיע זמנה לחשבון נפש" (עמ' 114). הגבר צריך להיות רגיש לתהליך זה, אך גם לזכור כי האישה צריכה להגיע לתחתית ה"באר" שלה, וכי "כאשר הגבר מצליח להעניק תמיכה לאישה, היא עלולה להיעשות נסערת אף יותר" (עמ' 116, האומנם?). האישה מצידה גם צריכה לאפשר לעצמה את התהליך, שהרי "דיכוי רגשות שליליים גורר בעקבותיו, אוטומטית, דיכוי רגשות חיוביים גם כן, והאהבה גוועת" (עמ' 121). עוד נכתב כי זמן ממוצע של הדבר אורך כ-28 ימים, כמו המחזור החודשי, אך לא בהכרח עם חפיפה אליו.

כלומר, בשני המקרים אין מצב סטטי, אלא תנודות של התרחקות-התקרבות, עלייה-ירידה.

 

בפרק השמיני מדובר על "גילוי צרכינו הרגשיים הנבדלים" (עמ' 132): משותף לשני המינים, שהם נותנים את האהבה אותה היו רוצים לקבל, אך בעצם הצרכים הם שונים. "הגברים זקוקים בראש ובראשונה לזכות ב: אמון, קבלה, הערכה, הערצה, אישור ועידוד. נשים זקוקות בראש וראשונה לאכפתיות, הבנה, כבוד, מסירות, הצדקה, והפחת אמון מחדש" (עמ' 133). זהו "צורך ראשוני", אף כי כמובן ששני המינים צריכים את כל ה-12. ויש להעמיד אותם בהתאמה דרישה מול דרישה. אוסיף, כי מבחינת המאחד, הצרכים די דומים והם מעין וריאנטים האחד של השני, למשל הבנה מולל קבלה. 

 

בפרק התשיעי נידון הנושא "כיצד ניתן למנוע ויכוחים" (עמ' 150): שהרי "בדיוק כפי שהתקשורת היא היסוד החשוב ביותר בקיום מערכות יחסים, כן עלולים הוויכוחים להיות היסוד ההרסני ביותר שלהן" (שם). זה בסדר ובלתי נמנע שיהיו חילוקי דעות, אך ניתן להתדיין בפתיחות במקום להתווכח, שהרי "רוב הזוגות פותחים בוויכוח על עניין מסוים, ומקץ חמש דקות הם רבים על הדרך שבה מתנהל הוויכוח" (עמ' 152). זה המשותף, אך יש "ארבע דרכים של התחמקות מפגיעה ברגשותינו" (עמ' 153) המתחילים במ"ם בהם יש היבדלות: מלחמה ומנוסה למאדים, המעמיד פנים והמתקפל לנוגה. הביטוי "אני מצטער" – שפירושו שונה במאדים ובנוגה – יכול לחולל פלאים, וכמו כן יש לקבל את הלגיטימיות של רגשות האישה. הנשים, לעומת זאת, צריכות להביע את דעתן באופן ישרה ולא מתפתלת.

 

בפרק העשירי מדובר על "צבירת נקודות זכות אצל בן המין השני" (עמ' 177), ובו נאמר, כי בניגוד למה שהגבר חושב, "כאשר אישה "רושמת" נקודות, אצלה כל מתנת אהבה – קטנה כגדולה – שווה נקודת זכות אחת. כל מתנה שוות ערך לרעותה" (שם), לכן חשובים מאוד הדברים הקטנים, והמחבר מציע 101 דוגמאות לכאלה, כגון (מודגש): "חבק אותה ארבע פעמים ביום" (עמ' 182). לגבר קשה להבין זאת, מכיוון שהוא מכוון להצלחות גדולות. (וזה מזכיר לי את אמירתו של הרמב"ם, שעדיף לחלק 1000 ₪ ל-1000 עניים מאשר לתת הכול לעני אחד, כי כך אתה מתרגל לנתינה). עוד המחבר נותן 5 סיבות "מדוע הגברים מעניקים פחות" (עמ' 192): אנשי מאדים דוגלים בהגינות, נשות נוגה דוגלות באהבה שאיננה תלויה בדבר, אנשי המאדים נותנים רק כשמבקשים אותם לתת, נשות נוגה אומרות "כן" גם כשנוטה מאזן הנקודות, ואנשי מאדים "רושמים" נקודות עונשין. זה חלק שמוטה לטובת האישה, ובכלל יש להעמיד בשאלה את כל שיטת ה"נקודות" הזו, הלא-אידיאלית, אך הקיימת בכל-זאת, לדעתי. לעומת זאת, "אין הגבר דורש דבר פרט לאהבה... הגבר דורש, כמובן, שהאישה תהיה שותפה שווה בחלוקת התפקידים בחיי היום יום, אולם אם אין הוא זוכה להערכה, אזי תרומתה חסרת משמעות ונטולת חשיבות לחלוטין מבחינתו" (עמ' 198). אני חושב שהראינו שגם האישה רוצה בעיקר אהבה ומבחינה זו הרי הם שווים. בכל אופן, הגבר מנקד לפי מידת האהבה. המחבר נותן מספר דוגמאות כיצד יכולות נשים לזכות בנקודות, ורובן מנוסחות על דרך השלילה, כמצוות "לא תעשה", כגון: "הוא שוגה במשהו, והיא איננה אומרת לו, "אמרתי לך" וגם איננה נותנת לו עצות – 10-20 נק'" (עמ' 200). ואולם, הטוב ביותר הוא להיות תומכת, בעיקר ברגעי חולשתו.

 

בפרק ה-11 מדובר על "כיצד לתקשר כאשר יש לנו רגשות בעייתיים" (עמ' 207), ובו המלצה לכתוב מכתב, שהרי "בין אם תכתבו את המכתב במטרה לשתף את בן/בת הזוג ברגשותיכם, ובין אם במטרה לשפר את הרגשתכם בלבד, עצם העלאת הרגשות על הכתב מהווה מכשיר חיוני לשיפור המצב במצבים קשים" (עמ' 208). במיוחד מומלץ לכתוב מכתב אהבה, שיתחיל ברגשות השליליים (המחבר מזכיר כעס, עצב, פחד/חשש וחרטה), אך יסתיים באהבה. בנוסף, מומלץ לכתוב מכתב תגובה, כך ילמד הצד השני מהם צרכי בן/בת הזוג. לשם כך, כמובן, יש לקרוא בפניו/בפניה את המכתב, שלכך תועלות רבות. יש לבטא את כל האמת, ובנוסף לפרט את כל מנעד הרגשות שהוזכר, שהרי לעיתים תכופות אנו מכסים ברגש אחד על השני ומסתירים אותו. המנגנון פועל בבני שני המינים, אף כי אצל כל אחד בצורה שונה. צורה אחרת להתחמקות מהתמודדות עם רגשותינו השליליים היא ההתמכרות, אך זו ברגיל רק מחזקת אותם.

 

בפרק ה-12 הנושא הוא "כיצד לבקש תמיכה ולקבלה" (עמ' 243) והוא מופנה בעיקר, אך לא רק, לנשים, מכיוון שהן מתקשות בכך, לטענת המחבר, היות ו"הססמה שלהן בנוגה היא, "האוהב לעולם אינו ממתין שיבקשוהו"" (שם). ואולם יש להקפיד על חמישה כללים: עיתוי מתאים, גישה לא תובענית, קיצור נמרץ, דיבור ישר ולעניין, ובחירה נכונה של מילים, למשל – לומר "מוכן" ולא "יכול", כי ודאי שאני יכול להוריד את הפח, למשל, השאלה היא האם אני מוכן. השלב השני: "למדי והתאמני לבקש לקבל יותר מהרגיל (אפילו כאשר ידוע לך שהוא יסרב)" (עמ' 259), כי "נכונותם של הגברים להיענות לבקשות גדולה הרבה יותר, כאשר יש להם החופש, שלא להיענות להן" (שם). השלב השלישי: "דרכי בקשה דעתניות (אסרטיביות)" (עמ' 264), למשל על-ידי שתיקה. ויש לדעת כי "כאשר גבר רוטן, זהו סימן טוב. זהו סימן, שהוא שוקל בדעתו, אם להיענות לבקשה או להעדיף את צרכיו הוא" (עמ' 264).

 

בפרק ה-13 מדובר על "שמירה על הקסם שבאהבה" (עמ' 271). לעיתים יש תנודות במצב הרוח, או רגשות מהעבר, שעולים דווקא בגלל האהבה, ואז פורצים ריבים, אשר רק 10% מהם מקורם באמת בהווה. הבנת הדבר היא כבר דרך לפתרון. לפי "תגובת ההיענות המושהית" (עמ' 278), דווקא כאשר אנו מקבלים את מה שרצינו בו ונמנע מאיתנו, אז מתפרצים רגשות הכעס והתסכול שלנו. לכן גם אנשים בריאים עשויים להזדקק לייעוץ. לבסוף משווה המחבר את האהבה לעונות השנה, מפריחת האביב להתפכחות הקיץ, לסיפוק הסתיו, למנוחה, הרהורים והתחדשות החורף, וחזרה לאביב.

 

לבסוף, רוב התובנות האלה נראות לעיתים מובנות מאליהן ואף טריוויאליות, אך בכל אופן ניסוחן הבהיר הוא מעיר עיניים. שנית, יש לזכור, שלא בכל המקרים המצב בין המינים הוא כפי המתואר וכי – כפי שהראה יונג – בכל גבר ישנה אישה ובכל אישה ישנו גבר, השאלה היא באיזה מינון. שלישית, תואר המצב, אך לא הובאה התייחסות לסיבה הגורמת שלו, האם ההבדל הוא מהותי (ואז – מדוע זה כך?) או נסיבתי. גם השאלה עד כמה המצב תלוי-תרבות לא טופלה.

 

ובהקבלה ליהדות: גם חז"ל סברו כי "נשים עם בפני עצמן הן" (שבת סב, א), ואף החלוקה למאדים ונוגה מצויה: רמב"ם, מורה נבוכים ג, לז: "והוא גם הטעם באומרו לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה⁵⁰, תמצאהו בספר "טומטום": מצווה שילבש האיש בגד אשה צבוע בשעה שעומד לכוכב נוגה, ותלבש האשה שריון וכלי נשק ⁵¹בעת שעומדת ל מאדים." לחז"ל מאמרים רבים על האישה, חלקם בעייתיים מאוד, אך נראה שבין הידועים ביותר ואחד שרלוונטי לעניינינו הוא המאמר: "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מט, ב). גם ספרנו סובר כך, אלא שהוא ממשיך ומפרט הרבה יותר.

עם זאת, באותו עניין מצוי גם המאמר הבעייתי: "אל תרבה שיחה עם האשה" (משנה אבות א, ה), שאף ממשיך בדיוק והבהרה:  "באשתו אמרו, קל וחמר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים, כל זמןיב שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם". ספרנו זה סובר בדיוק להיפך.

.

 התאהבות/ ביקורת מאת חגי הופר

"התאהבות – איך אנו בוחרים במי להתאהב" מאת פרופ' איילה מלאך-פיינס (מודן, סדרת פסיכה, 2002) מוקדש להוכחת טענתו העיקרית, כי ההתאהבות אינה מקרית, אלא כפופה לכמה וכמה קריטריונים ניתנים לצפייה.

מבוא:

"דגם נוסף שזכה לפרסום רב הוא "הגדם המשולש של האהבה" שהציע רוברט סטרנברג. סטרנברג מאמין כי הצליח לזהות את שלושת המרכיבים הבסיסיים של האהבה, בעזרתם הוא יכול להסביר את כל אופני הביטוי השונים שלה. המרכיבים הם: אינטימיות, תשוקה ומחויבות. מערכת-יחסים שבה ישנה אינטימיות בלבד היא "חיבה". תשוקה בלבד היא "התאהבות". מחויבות בלבד היא "אהבה ריקה". לדעתו של סטרנברג, "אהבה רומנטית" מאופיינת בנוכחותם של תשוקה ואינטימיות ובחסרונה של מחויבות. לעומת זאת, ב"אהבה מושלמת" נמצאים כל שלושת המרכיבים הללו.

בספר זה נבחנים הקשרים בין "התאהבות", "אהבה רומנטית" ו"אהבה מושלמת" – על פי השמות שהעניק להן סטרנברג – מתוך הנחה שקיים ביניהן קשר נוסף שאינו קיים בהנחתו, וכן שקיימים בהן דברים נוספים מלבד שלושת המרכיבים אותם ציין" (עמ' 23).

כמו כן, ישנם סוגים שונים של אהבות ומכולם ספר זה מתמקד ב"אהבה ארוטית" (עמ' 24).

 

חלק 1 – בחירות מודעות – העלאת ההסתברות להתאהבות

פרק א' – קירבה גיאוגרפית – השדכן הסמוי:

"עצות האהבה הטובה: אל תאהב את

הרחוקות, קח לך מן הקרובות,

כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום.

(יהודה עמיחי, "עצות האהבה הטובה")" (עמ' 31).

"כמה מחקרים  "קלאסיים" מלמדים כי ככל שהמרחק הגיאוגרפי המפריד בין בני-זוג פוטנציאליים קטן, כך גדלה ההסתברות שהקשר ייגמר בנישואים" (עמ' 33).

"הקירבה הפיזית נמצאה כמנבא טוב יותר של ידידות מאשר דמיון בגיל, דת, מצב משפחתי, רקע אתני, רמת חינוך, שייכות לארגונים שונים ואפילו פעילות מועדפת בשעות הפנאי" (עמ' 35).

בנוסף לזה, "רוברט זאיונס הראה שחשיפה חוזרת לכל דבר כמעט, החל מאותיות סיניות וכלה בפניהם של אנשים זרים, מגביר את משיכתנו אליו" (עמ' 36).

לכן, "השפעתה של חשיפה חוזרת יכולה להסביר גם [בנוסף על קרבה גיאוגרפית – ח. ה.] את שכיחותם הגבוהה של רומנים במסגרת העבודה" (עמ' 38).

אני זוכר פרק של "סיינפלד" בו ג'ורג' שוכח בכוונה משהו בבית של הדייט שלו, כדי שלאחר שהיא תדחה אותו תהיה לו סיבה לבקר אותה בביתה, ואחרי שתראה אותו שוב ותתרגל אליו היא גם תחבב אותו יותר ותסכים לצאת איתו שוב... זה עבד לו!

בנוסף, "פרידה רומנטית... מחזקת את הניצוץ הרומנטי בקשר. על פי משוואה חברתית אחרת: "רחוק מן העין רחוק מהלב"... ריחוק פיזי מחזק ריחוק נפשי" (עמ' 40). אלא שהראשונה היא פרידה קצרה והשני הוא ריחוק ממושך, והכול שאלה של הרגל.

 

פרק ב' – אדרנלין הוא שיקוי האהבה:

"ניתוח הראיונות, שבהם דיברו גברים ונשים צעירים על הקשרים הרומנטיים המשמעותיים ביותר שלהם, מגלה כי בערך ברבע ממערכות היחסים החל הקשר בתקופה של עוררות רגשית. בחלק מהמקרים הרגישות המוגברת היתה כתוצאה מאובדן כואב, כמו מות ההורה או סיום קשר משמעותי. במקרים אחרים התרחשה עוררות כתוצאה מחוויה חיובית מרגשת, כמו תחילת פרק חדש בחיים או נסיעה לחו"ל. לפעמים היא היתה תוצאה של אירוע טראומטי, תאונה למשל" (עמ' 45).

בעבר טענתי שאפשר שהתאהבות דוד באביגיל בתנ"ך הייתה מאותו הסוג, התאהבות מתוך עוררות רגשית. [1] כמו כן, הניסוי הידוע ביותר כאן הוא נסיינית שנתנה שאלון על גשר רעוע וביקשה שיתקשרו אליה להמשך מילויו, כאשר ההיענות הייתה גבוהה בהרבה מקבוצת הביקורת, מסיבות רומנטיות.

בנוסף, "מכשולים מחזקים את האהבה" (עמ' 55): "ממצא אחרון זה תומך חלקית בחוכמה העממית על פיה כדאי לנשים, אך לא לגברים, להיות "קשות להשגה"" (עמ' 58).

 

פרק ג' – אופי ויופי:

"מה מושך יותר, אופי או יופי? ניתוח הראיונות הרומנטיים מראה כי למעלה מ-90% מהמרואיינים הזכירו תכונות אופי כשניסו להסביר מדוע נמשכו אל בני-זוגם. כ-70%, הפעם יותר גברים מנשים, ציינו משיכה להיבט כלשהו בהופעתו החיצונית של בני-הזוג כהסבר. כלומר – אופי מושך יותר מיופי (לכל הפחות אם אנחנו סומכים על דיווחיהם של אנשים)" (עמ' 63).

ההערה האחרונה שבסוגריים חשובה, כי כשחוברו למכונת אמת יותר נשים הודו בחשיבות ההופעה החיצונית.

בנוסף, "ככלל, אנחנו תופסים אנשים יפים כנחשקים יותר בתור בני-זוג למין, רומנטיקה ונישואים" (עמ' 67) ויש לנו יותר ציפיות מהם.

מה יפה בעינינו? – "היופי אינו בעיני המתבונן: כולנו אוהבים נשים שפניהן עדינות, עיניהן גדולות ופיהן אינו מרוחק מדי מסנטרן... אטקוף מצטטת מחקרים רבים המלמדים על כך שאנחנו אוהבים את הממוצע; לא יופי ממוצע, אלא צורה ממוצעת" (עמ' 69).

מדוע אנחנו אוהבים אנשים יפים? ניתנים מספר הסברים, למן הנאה אסתטית פשוטה ועד ההסבר האבולוציוני. אך בין לבין מוזכרות גם הציפיות הנוספות ועל כך נכתב: "האם אנשים יפים אכן מוכשרים, מוצלחים וטובים יותר מהשאר? בקווים כלליים התשובה היא: לא!" (עמ' 73). אלא שמיד מסופקים נתונים המורים על ההפך מזה: אנשים יפים נוטים להיות פופולריים יותר ובעלי כישורים חברתיים רבים יותר... אנשים יפים נוטים לעבוד בעבודות טובות יותר, להרוויח יותר כסף, ובאופן כללי לדווח על סיפוק רב יותר בחייהם בהשוואה לאנשים לא-מושכים" (שם). ועדיין יש "מחיר" ליופי, למשל אי הידיעה האם מתחברים אליך בגלל יופייך או אופייך.

בנוסף, "יש עדויות רבות לכך שאנחנו בוחרים בני-זוג הדומים לנו ברמת המשיכה שלהם", כלומר מתפשרים.

על אף האמור קודם, נאמר עתה על "הסובייקטיביות של היופי": "למרות שקיימים גברים ונשים שיופיים הוא מהסוג שאין עליו עוררין, אפילו כאלה יפים יותר בעיני אנשים מסוימים מאשר בעיני אחרים... "היופי הוא בעיני המתבונן": לא רק שאדם מושך בעינינו יכול להיות מאוד לא-מושך בעיניו של אחר, אלא שהמשיכה שלנו עצמה עשויה להשתנות בהשפעת גורמים שאינם קשורים להופעה חיצונית" (עמ' 76). זו כבר סתירה שנייה שאני מוצא בספר, אף שכאן ניתן אולי לסנגר ולומר שהמחברת פשוט מציגה תמונה מורכבת, בלי להדגיש את הניגוד.

והנקודה היהודית: "למרות העדויות שאינן תומכות במסקנה על פיה "שקר החן והבל היופי", כדאי מאוד שאנשים המתייאשים לנוכח הדעות הקדומות בעניין היופי יתעודדו מן העובדה שיופי וחן אינם מבטיחים הצלחה במציאת בני-זוג או בנישואין" (שם). כאן ראוי להדגיש, כי הפסוק המובא אינו מתאר מציאות קיימת, אלא כזו שהוא רוצה שישאפו אליה, מגמת התנהגות. שאלה בפני עצמה היא עד כמה יש הפרש ביחס ליופי בין החברה הדתית ובין זו החילונית.

עניין נוסף הוא מציאותה של "נבואה המגשימה את עצמה" (עמ' 83). בניסוי לא אתי במיוחד חיזרו אחרי נערה לא מושכת עד שבטחונה גבר והיא הפכה למחוזרת באמת.

ומהם תכונותיו של האוהב? "הפסיכולג ההתפתחותי הנודע, אריק אריקסון, טען כי עלינו לפתח זהות עצמית חזקה לפני שנוכל לפתח מערכות-יחסים אינטימיות באמת" (עמ' 87), וכן – "אברם מסלאו תיאר את הצורך במימוש עצמי כפסגת צורכי האדם. הוא האמין כי השגת הגשמה עצמית היא הבסיס ליכולת לתת ולקבל אהבה" (עמ' 88), אף כי – "אנשים המגשימים את עצמם נהנים יותר מקשרים רומנטיים, אך זקוקים להם פחות מאנשים שלא הגשימו את עצמם" (שם). לסיכום, "כפי שכתב אובדיוס, המשורר הרומי בן המאה הראשונה לספירה, ב"אמנות האהבה": "אם ברצונך להיות נאהב, היה ראוי לאהבה" (עמ' 90).

 

פרק ד' – משיכה כלפי הדומה (וכלפי השונה) – אנו אוהבים את ההשתקפות של עצמנו:

המוטו: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו – מסכת בבא קמא, דף צ"ב" (עמ' 91).

"כמו נרקיס, רבים מאיתנו נמשכים להשתקפות עצמנו, כלומר לאנשים הדומים לנו... ניתוח ראיונות המשיכה הרומנטית מלמד כי בחמישית מהמקרים בקירוב שיחק הדמיון תפקיד במשיכה הראשונית" (עמ' 92-93).

מדוע קיים דמיון בהופעה החיצונית של בני-זוג? שלושה הסברים מוצעים: הוגנות, אנו מקבלים את מי ש"מגיע לנו"; חשיפה לבני משפחה הדומים לנו וחיבובם; או ש"בני-זוג נוטים להפוך דומים יותר בהופעתם החיצונית לאורך השנים" (עמ' 99), בעקבות מנהגי חיים דומים. (אבי נוהג לומר כך).

מדוע אנו נמשכים לאנשים הדומים לנו בעמדותיהם? כאן מוצעים מספר הסברים, החל מסיפוק תחושה נעימה שאנו צודקים, דרך – "אם אנחנו אוהבים את עצמנו, סביר להניח שנאהב את האנשים הדומים לנו", וכלה בסבירות של אנשים אלה, המסתובבים באותם חוגים, להימצא בסביבתנו.

ודמיון באישיות? "עם זאת, העדויות המחקריות על אודות הקשר בין דמיון באישיות ובין משיכה רומנטית מועטות וחלשות יותר בהשוואה לעדויות על הקשר בין דמיון בעמדות ובין משיכה.

נראה כי בעוד הדמיון בעמדות משמש כמסננת חשובה בשלב ההיכרות ובראשית התפתחותו של קשר רומנטי, דמיון באישיות הופך לחשוב יותר בהמשך התפתחות הקשר. ואכן, מחקרים מלמדים כי זוגות בעלי אישיות דומה מדווחים על רמות גבוהות יותר של אושר וסיפוק מחיי הנישואים בהשוואה לזוגות בעלי אישיות שונה" (עמ' 103-104). הסיבות למשיכה כאן דומות בעיקרן לסעיף הקודם.

בנוסף, קיים "דמיון בבגרות הנפשית" (עמ' 105), כלומר ברמת הדיפרנציאציה, מובחנות מבית ההורים, לפי מינוחו של מארי בוון. ולדעת הרוויל הנדריקס ההתחברות באה מדמיון בפציעה הפסיכולוגית שאנו "תקועים" בה.

דמיון גנטי: ישנה טענה אבולוציונית הגורסת כי "אנחנו נמשכים מינית לאנשים שדמיונם הגנטי אליו אופטימלי" (עמ' 106), כלומר לא לשונים מאוד (גזע שונה) ולא לדומים לנו מאוד (בני משפחתנו). דבר זה אף נבדק בניסוי.

ומה בדבר המשיכה אל השונה? "קיימות עדויות קליניות רבות, כמו גם עדויות אנקדוטיות, לכך שניגודים נמשכים זה לזה. גברים חלשים נמשכים לנשים חזקות, נשים רגשניות נמשכות לגברים שכלתנים, וגברים תוקפנים נמשכים לנשים רכות ועדינות" (עמ' 108). הסברים: אם מישהו אוהב אותי למרות שאינו מסכים עימי סימן שהוא באמת אוהב אותי, ולחלופין – כך לומדים משהו חדש. ועדיין, המשיכה אל הדומה דומיננטית יותר. ויש יועצי נישואים הרואים באמונה ב"ניגודים משלימים" מיתוס מסוכן (ואכן, להערכתי, הדוגמאות שהובאו לעיל כולן בעייתיות יותר או פחות). אך עדיין הניגוד נתפש כמשלים ועל כך נכתב: "ואכן, נראה כי אנחנו נמשכים לבני-זוג הדומים לנו באופן כללי (ברקע, עמדות, בתחומי עניין), אך משלימים אותנו בהיבט משמעותי שבו הם מנוגדים לנו" (עמ' 109-110). שמעתי את ד"ר יורם יובל בתכנית טלוויזיה אחת אומר ומדגיש נקודה זו. לי זה מזכיר, לפחות כאילוסטרציה, גם את הרמה הגופנית (לפחות בקשר ההטרוסקסואלי הנפוץ) – דמיון כללי אנושי עם שוני מהותי מיני.

 

פרק ה' – סיפוק צרכים והדדיות – אנו נמשכים לאנשים שנמשכים אלינו:

מוטו: "אהבה יולדת אהבה – תיאודור רתקה, "התנועה"" (עמ' 113).

"מחקרים שבחנו מי מתאהב במי זיהו את חשיבותו של מילוי הצרכים ואת ההשפעה המשכרת בידיעה שמישהו נמשך אליכם" (עמ' 114).

"לאחרונה היו אפילו שטענו כי אידיאולוגיית השוק פלשה לתחום היחסים הרומנטיים ושינתה "מין" ו"אהבה" באמצעות הפיכת האינטימיות לסחורה עוברת לסוחר" (עמ' 116). בעיניי קשר כזה הוא בעייתי, אף שמשהו מזה קיים אולי בכל קשר באופן סמוי יותר. בכלל, אהבה היא רגש, לא הגיון. ובאותו אופן – "דייל קרנגי, בספרו רב המכר "איך לרכוש חברים ולהשפיע על אנשים?", הופך את הקשר בין סיפוק צרכים ובין אהבה להמלצה: "אם ברצונך שמישהו יאהב אותך, דאג לספק אצל אותו אדם צורך חשוב המשותף לכולנו, הצורך לחוש מוערך ואהוב. היה נעים..."" (עמ' 118).

באופן דומה, "אנו אוהבים לחוש נאהבים" (עמ' 122) ונוטים להשיב אהבה. אך צריך לומר כי קיימת גם אהבה חד-סטרית (ואולי יותר – לא רק - בגישושים של ימי הנעורים?). וכפי שהמחברת כותבת, יש גם לאהוב יותר מדי.

"מילוי צרכים לעומת משיכה הדדית: למי מהם תפקיד מרכזי יותר באהבה?" – בסיפורים ארוכים, "ניתוח סיפורי ההתאהבות שלהם חשף כי המשתנה שהוזכר בכמעט בכל אחד מהסיפורים היה ההדדיות באהבה... מילוי צרכים כגורם משיכה, לעומת זאת, הוזכר בפחות מרבע הסיפורים" (עמ' 125-126). בקצרים סיפוק הצרכים הוזכר בעשירית מהסיפורים. אחד ההסברים למיעוט הופעת מאפיין זה היא שלא נעים להכיר בו.

אוסיף הערה שמתאימה הן לסעיף זה והן לזה שלפניו: בשבועות האחרון שמעתי הרצאה מפי ד"ר יאיר כספי, העוסק בפסיכולוגיה יהודית, והוא טען כי בקשר חשוב שלכל אחד "יהיה אלוהים", לאו-דווקא הדתי, ושגם לא יהיה אליל. אלא שלאלוהים שמות רבים, לפי פניו השונים, וכל אחד מתחבר לפן אחר שלו, למשל זה לדין וזו לרחמים וכד'. החוכמה היא למצוא השלמה בתפישת האלוהים של בן-הזוג.

 

פרק ו' – תהליך ההתאהבות:

"ניתוח הראיונות הרומנטיים מגלה כי בשליש מהמקרים, ההתאהבות מתוארת כתהליך הדרגתי. רק ב-11% מהמקרים ההתאהבות מתוארת כהתאהבות ממבט ראשון" (עמ' 131).

שלבים בהתפתחות האהבה: לפי אחת מהתיאוריות הדו-שלביות, תחילה מתבצע "סינון ראשוני" של הלא מתאימים ורק לאחר מכן בחירה. לפי תיאוריה דו-שלבית אחרת – "בשלב הראשון, הדמיון בערכים הוא החשוב ביותר. בשלב השני, השלמה בצרכים היא החשובה" (עמ' 134). ועוד, "על פי תיאוריה מפורסמת המציגה שלושה שלבים של אהבה, הבחירה הרומנטית מתבצעת בשלבים: גירוי, ערך, תפקיד" (שם), כשהגירוי הוא הרושם הראשוני, הערך הוא דמיון בערכים והתפקיד הוא התפקוד של כל אחד, באופן שיכול להקביל למילוי הצרכים. ולפי תיאוריה ארבעה-שלבית השלבים הם: גישוש, משא ומתן, מחויבות ומיסוד. לפי אחרת: דמיון נוח המוביל להעמקה. ולפי אחרת, של אבנר זיו: משיכה, איבחון – בחינת מידת ההתאמה, גילוי עצמי – של תחושות עמוקות, ציפיות הדדיות וסיפוק צרכים.

"כל זה מביא אותי לטענה כי התאהבות היא תוצאה של תהליך סינון דמוי משפך. אין בתהליך זה שלבים מוגדרים, אלא מעין "מסננות אהבה" הממוקמות בנקודות שונות במשפך" (עמ' 138). ויש עוד תיאוריה של פרנצ'סקו אלברוני, המחלק את התהליך לשני שלבים: התאהבות ואהבה, כמו פרח ופרי. ולי נראה ששתי הטענות האחרונות הם חוכמות עממיות ידועות. והמחברת גם מזכירה כאן את הפן הסובייקטיבי שבאהבה, שהרי לכל אחד נראה שאהבתו היא אחת ויחידה ומיוחדת במינה (ואולי זה באמת כך במובן מסוים...).

ההבדל בין המינים בתהליך ההתאהבות: "אצל גברים רבים המשיכה הראשונית היתה למראה החיצוני המפתה של האישה, בעוד אצל נשים רבות לא נמצאה משיכה בתחילת ההתאהבות. ההתאהבות קרתה בתגובה להתפתחות קשר של ידידות ולתמיכתו של הגבר" (עמ' 140). גם זו חוכמה ידועה. וכן, "ניתן לסכם ולומר כי אצל גברים המשיכה גורמת לקשר, בעוד שאצל נשים הקשר גורם למשיכה" (עמ' 141). סיבת ההבדל היא אולי סטריאוטיפים מיניים (אולם מה הסיבה שלהם עצמם?). ההסבר האבולוציוני יובא בפרק הבא, אך מצוין כי בכל מקרה אופני החיזור אינם אוניברסאליים. וכן, "המסקנה (שראוי לקבלה בזהירות הראויה) היא שנשים עשויות יותר להשתמש במין כדי להשיג אהבה, בעוד גברים עשויים יותר להשתמש באהבה כדי להשיג מין" (עמ' 142).

 

פרק ז' – המצליח והיפה – על ההבדלים בין המינים בבחירת בני-זוג:

האם יש הבדלים בין גורמי ההתאהבות אצל גברים ונשים? – "המשתנה היחידי שבו נמצא הבדל משמעותי היה בהשפעת ההופעה החיצונית. רוב הגברים, לעומת פחות ממחצית הנשים, הזכירו יופי כאחד הגורמים המכריעים ביותר במשיכה שחשו" (עמ' 148). לעומת זאת, במחקר של אלן פיינגולד – "ממצא מעניין הוא שההבדל בדיווח בשאלונים היה גדול מאשר ההבדל בהתנהגות עצמה. במילים אחרות, גברים מושפעים פחות מיופיין של נשים מכפי שהם מצהירים, ונשים מושפעות יותר מהופעתם החיצונית של גברים מכפי שהן מוכנות להודות" (עמ' 149). אך מחקרו מצא גם שנשים נמשכות למעמד ושאפתנות. בראש רשימת התכונות הרצויות היו גם, ללא הבדל בין המינים, חוש הומור טוב, רגישות ואישיות נעימה.

כמו כן, נמצא כי לגברים חשובה הופעה סקסית ולנשים תקשורת, וכי "הסתבר כי בהשוואה לגברים, נשים העדיפו או התעקשו לקיים יחסי מין במסגרת של יחסים בהם קיימת מעורבות רגשית ואפשרות לנישואים" (עמ' 151), (לא הומצא פה הגלגל). כך גם גברים מבוגרים מעדיפים צעירות ונשים מעדיפות גברים מבוגרים מהם מעט. נשים מעדיפות גבוהים מהן וגברים נמוכות מהם. ובהתאמה, נשים נוטות להתחתן "כלפי מעלה" וגברים "כלפי מטה". נשים אוהבות דומיננטיים (אבל לא אנוכיים) וגברים לא.

הסיבות להבדל: "על פי התיאוריה האבולוציונית... אצל גברים מכתיבה האבולוציה העדפה לסימנים המעידים על יכולת הפריון של האישה (צעירה ויפה); אצל נשים מכתיבה האבולוציה העדפה לסימנים המעידים על יכולת השגת משאבים (משכורת ומעמד)" (עמ' 153). כמו כן, לאישה "השקעה הורית" גדולה יותר, היא זו הנושאת את ההיריון ומספר צאצאיה האפשריים מוגבל, שלא כמו אצל הגבר, לכן היא נוטה לבדוק בקפידה את בן הזוג. ואכן נשים תופשות נאמנות כתכונה מושכת. את הבגידה שבכל זאת קיימת מסבירה התיאוריה בדבר שתי "אסטרטגיות רבייה" – הזאב (cad) והאב (dad). כמו כן, מחקר הראה, כי סטוצים גברים יעשו עם מעט מאוד מסננים, ולא כך בנישואים, (כמובן). בהצעת מין מיידי, 75% מהגברים הביעו הסכמה לעומת 0% מהנשים. אך ישנה גם ביקורת לגישה האבולוציונית, למשל כנגד תפישת "הנקבה הביישנית", כשהמחקר מורה אחרת, מה גם שהדבר סותר עובדת "אבולוציונית" אחרת – שהאישה מנופפת במיניותה, ועוד.

תיאוריית התפקיד החברתי: טוען כי ההבדלים אינם אמיתיים, אלא תוצאה של נורמה חברתית ותהליך סוציאליזציה, חיברות, בהתאם. הסטריאוטיפים נוצרים כדי לארגן מידע. הבעיה שבכך אנו נוטים גם לטעות, למשל לחטוא בכללות גסות. אלא ש"מעצם טבעם, הסטריאוטיפים מנציחים את עצמם" (עמ' 161). והפרדוקס הוא שאחר-כך מתלוננים על זה. אך האם לסטריאוטיפים מיניים יש אחיזה במציאות? "נראה שהתשובה לשאלה זו היא "לא!" קרול מרטין הראתה כי כאשר סטודנטים נשאלים על התכונות המאפיינות גברים ונשים, הם מתארים סטריאוטיפים מיניים. אך כשהם מתבקשים לתאר את עצמם, ההבדלים נעלמים כמעט לחלוטין" (עמ' 163). למעשה, גברים ונשים מעדיפים בני זוג בעלי תכונות מעורבות, אנדרוגיניים.

התיאוריה הפסיכואנליטית: היא מקבלת את ההבדלים כקיימים, "תיאורטיקניות אלה סוברות שההבדלים בין המינים באהבה הרומנטית הם תוצאה של חוויות ילדות שונות שילדים וילדות עוברים ושל תפקידים התפתחותיים שונים שעימם עליהם להתמודד" (עמ' 167). כולם מחוברים בתחילה לאם, אך הבן נפרד ממנה ומידמה לאב והבת מידמה לה. "כשגברים מתאהבים הם מוצאים מחדש את הקשר עם אישה" (עמ' 168). לגברים מתפתח קונפליקט בין כמיהה לפחד מהיבלעות, ולנשים תפקיד ההתקשרות קל, "אך תפקיד הגדרת העצמי קשה להן" (עמ' 169). אצל גברים הקשר הרגשי לאם מודחק ולכן בקשר הרומנטי מודגש היחס המיני.

תיאוריית ההבניה החברתי: לפיה "הבדלים אינדיבידואליים חשובים יותר מהבדלים בין המינים" (עמ' 171). אדם שונה מאדם ותרבות שונה מתרבות. האהבה מובנית חברתית. "ואכן, כשבוחנים את התכונות המושכות ביותר אצל בני-זוג, לא נמצא הבדל בין המינים. גם חוקרי אבולוציה מדווחים במחקריהם שגברים ונשים כאחד מציינים בראש רשימת התכונות הרצויות בבני-זוג "טוב לב" ו"התחשבות"" (עמ' 172). כמו כן, "לנשים יש עניין רב במין" (שם) ובחברות מערביות הן אף מיישמות אותו. "מערכת-יחסים אינטר סובייקטיבית היא האנטיתזה, ההפך הגמור, של מערכת יחסים סטריאוטיפית" (עמ' 173). והבעיה היא כי "דרך החשיבה המערבית מדגישה דואליות וניגודים... עודף הפישוט מסתיר את העובדה שהדומה עולה על השונה" (עמ' 174).

האם אפשרי שילוב בין התיאוריות השונות? המחברת מציינת "צורך בתיאוריה אינטגרטיבית של משיכה רומנטית" (עמ' 175), אך יש הסבורים שזו אינה אפשרית. אלא שלדעת המחברת היא אפשרית והכרחית, אלא שהסבר כזה לא מוצע.

 

החלק השני עוסק ב"בחירות לא מודעות" (עמ' 179), ומתמקד בפן הסובייקטיבי של הקשר, על סמך טיפולים אישיים. אך מכיוון שהארכתי עד כאן הרבה אקצר כאן. אציין רק את הכותרות: מוכנות לאהבה, הבת המתאהבת ב"אביה" והבן המתאהב ב"אמו" – משנתו של פרויד, המודל הרומנטי המופנם וארבעה סיפורים.

 

החלק השלישי הקצר עוסק ב"אהבה כחוויה מתקנת" והפרק היחידי בו נקרא "כיצד להפוך בעיות בקשר להזדמנות לצמיחה".

 

אם לסכם בקצרה, זהו ספר יסודי ומעמיק, המומלץ מאוד לקריאה – למי שלא מסתפק בסיכום שלי. לעיתים התובנות אמנם מובנות מאיליהן, ובכמה מקומות ציינתי זאת, אך במקרים אחרים לא. אוסיף כי סכמטיזציה של הרגש האישי העמוק הזה עשויה אולי להרתיע, אולם תועלתה בצידה.

 

נ.ב. זו היא לי קריאה שנייה בספר.

---

[1] כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a25_2.html