תיקון הכינויים הציבוריים בעתיד

קוד: ביאור:ישעיהו לב5 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ישעיהו לב5: "לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל 'נָדִיב', וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר 'שׁוֹעַ'"

הנביא ישעיהו מנבא על החלפת השלטון במלך צדיק ושרים העושים משפט (פירוט). בהמשך נבואה זו, הוא מייחס חשיבות רבה לכינויים שאנשים ישתמשו בהם באותה תקופה.

1. בימי ישעיהו, כנראה, התקשורת לא היתה לגמרי חופשית. הנבלים והנוכלים היו בעמדות כוח, ואנשים חששו לדבר נגדם, ונאלצו לדבר בעדם כדי למצוא חן בעיניהם. לכן קראו ל נבל (= אדם גס וחסר דרך-ארץ) בשם נדיב (= אדם נעלה ונכבד), ול כילי (נוכל) קראו שוע (מושיע, אדם חשוב).

ישעיהו מנבא, שבעתיד המצב ישתנה - אנשים לא יחששו מהרשעים, ויקראו לכל אדם בשם הראוי לו:

ישעיהו לב6: "כִּי נָבָל - נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן, לַעֲשׂוֹת חֹנֶף, וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה, לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב, וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר": בשם "נבל" יקראו לאדם המדבר דברי נבלה, מתכנן תוכניות של אוון (= שקר ומרמה, שימוש לרעה בכוח), עושה מעשי חנופה (= מנסה למצוא חן על-ידי ייפוי המציאות), וכו'.

ישעיהו לב7: "וְכֵלַי - כֵּלָיו רָעִים, הוּא זִמּוֹת יָעָץ, לְחַבֵּל ענוִים [עֲנִיִּים] בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט": בשם "כלי" יקראו לאדם המשתמש בכלים רעים, מתכנן זימות (= מחשבות רעות או מעשי זנות) וכו' (פירוט).

ישעיהו לב8: "וְנָדִיב - נְדִיבוֹת יָעָץ וְהוּא עַל נְדִיבוֹת יָקוּם" ובשם "נדיב" יקראו רק למי שיועץ, יוזם ומתכנן מעשי נדיבות, וגם קם ומבצע את תוכניותיו. 

2. וייתכן שהכתוב מתייחס לתופעה של נבלים הגוזלים ועושקים את העניים, ואז נותנים להם חלק קטן מהכסף שעשקו מהם, וכתוצאה מכך נחשבים ל" נדיבים ". לדוגמה: איל-הון בונה מפעל שמזהם את הסביבה וגורם לאנשים רבים להיות חולים, ואז תורם חלק קטן מרווחי המפעל כדי להקים מחלקה בבית-חולים; המחלקה נקראת על-שמו ומנציחה את "נדיבותו" כביכול.

הנביא מנבא, שבעתיד יקראו לאדם כזה "נבל", שהרי הוא "הריק נפש רעב, ומשקה צמא החסיר"; "נדיב" ייקרא רק אדם שנהג בנדיבות-לב מההתחלה, משלב העצה והתיכנון ועד שלב הביצוע - "ונדיב נדיבות יעץ, והוא על נדיבות יקום".

מקורות ופירושים נוספים

מקראות גדולות:

""" שוע" - ל' אדון שהכל שועין ופונין אליו " (רש"י)


" לא יקרא ", לא תהיה חנופה עוד לאמר לרע טוב ולטוב רע, כי זה מורה פחיתת הדור, והנה הנבל הוא הרע בנגלהו ובמצפונו, לשמים ולבריות, אבל הכילי הוא הנוכל בערמה ורעתו צפון בלב אבל ישמרהו מגלותו, וכן הנדיב גדול מן השוע, אומר כי תחת שעד עתה היו חונפים לקרוא לנבל נדיב, מעתה לא לבד " שלא יקרא לנבל נדיב ", כי גם " לכילי " שאינו רע כ"כ כמו הנבל לא לבד שלא יקרא לו נדיב, אף גם " לא יאמר לו שוע " שהיא מדרגה קטנה מן הנדיב:

ביאור המילות

ושוע לא נמצא רק הפך הדל, ולא נכר שוע לפני דל, לא כן נדיב הוא שוע ולו רוח נדיבה, והכילי אינו שוע. אבל הנבל לערך הנדיב, כערך שני הקצוות המתנגדים במדות, (משלי יז ז'): "(מלבי"ם)

"" לא יקרא" - לא ימצא בהם חונף לקרוא לנבל בשם נדיב ועל כילי לא יאמר שהוא שוע

מצודת ציון

" לנבל" - כן נקרא אדם פחות ונבזה

" נדיב" - אדם ישר ובעל מתן

" שוע" - ענינו כמו נדיב וכן היערוך שועך לא בצר (איוב לו)" (מצודות)

"" נבלה ידבר" - מדבר ל' הוה הוא " יעשה און" - יקבץ מחשבות און כמו (דברי' ח) עשה לי החיל הזה " לעשות חונף" - חושב מחשבות איך יוכל לעשות חנופה חונף שם דבר לכך טעמו למעלה ונקוד פתח " ומשקה צמא יחסיר" - לפי פשוטו שגוזלין העניים ותרגומו פתגמי אורייתא דאינון כמיא לצחייא מדמן לבטלא " (רש"י)

" כי נבל ", חושב פחיתת הנבל בשני ענינים,

  • א) שהוא רע בנגלהו ובמצפונו, כי בנגלהו " נבלה ידבר " בפרהסיא בלא בושה, ובמצפונו " ולבו יעשה און ", שיגמור מעשה האון גם בלבבו ומצפונו.
  • ב) שרעתו מתפשטת על שלשה ענינים שבהם תלוי שלמות האדם,
  • א) באמונות,
  • ב) במעשים שבין אדם למקום,
  • ג) במעשים שבין אדם לחברו, נגד המעשה בין אדם למקום אומר " לעשות חנף ", המצות שעושה הם בחנופה להתגאות בהם או מפני תועלת אחרת לא לשם ה', נגד האמונות אומר " לדבר אל ה' תועה " שאמונתו כוזבת ומוטעת, ונגד המעשים בין אדם לחברו, "להריק נפש רעב " ולגזול את של חברו: "(מלבי"ם)

"" ומשקה צמא יחסיר" - ר"ל ולמען יחסיר המשקה מן הצמא כי חפצו לקחת ממונו בעושק וזה חוזר למעלה לומר אם כל אלה המדות הרעות נמצאו בנבל איך א"כ ראוי לקראו נדיב שהוא ההפך

" להריק" - ר"ל יחשב כזאת למען לעשוק תאכל הרעב וכאלו יריק נפשו ממנו ולא ירא מה' בחושבו שאינו משגיח

" נבלה ידבר" - בכל עת מדבר דברים מגונים וכעורים ומחשבות לבו לקבץ און לחשוב מחשבות לעשות חנופה ולדבר על ה' דברי תועה הפך האמת כי יאמר שאינו משגיח

מצודת ציון

" נבלה" - דברי כעור וגנות וכן לבלתי עשות עמכם נבלה (שם מב)

" יעשה" - ענין קבוץ וכן ישראל עושה חיל (במדבר כד)

" און" - דברי רשע

" אל ה'" - על ה'

" תועה" - ענינו הפך האמת והוא שאול מהתועה בדרך שהולך בהפך

" להריק" - מלשון רקות

" (מצודות)

"" על נדיבות יקום" - בשביל נדיבותיו תהיה לו תקומה " (רש"י)

"" ונדיב ", הוא בהפך, "כי נדיבות יעץ ", עצת לבו ומצפונו הוא מלא נדיבות לותר משלו.

" והוא על נדיבות יקום ", מבאר במ"ש החוקר כי גדר הנדיב שלא תהיה הנדיבות ענין מקרי בלתי נדרש לעצמו רק בעבור איזה תכלית חוץ מן הנדיבות בעבור אהבת עצמו, לשם ותפארת או בעבור ענין אחר מדומה, עד שהוא עצמו הוא תכלית הנדיבות, והנדיבות רק אמצעי אליו להגיע אל ידו אל הדבר הטוב בעיניו, באופן שהנדיבות קיים ונצב עליו, והוא היסוד אליו, רק שצריך שתהיה הנדיבות ענין עצמי נדרש לעצמו, יבוז בעבורו אהבת עצמו וכל תועליות וערבות המדומים, כולם לא יהיו רק אמצעים אל הנדיבות שהיא התכלית להם והיסוד אשר עליו ישענו באופן שהוא עצמו על נדיבות יקום, לא שהנדיבות יקום עליו:  "(מלבי"ם)

"" ונדיב" - אבל הנדיב מתייעץ בנפשו לעשות נדיבות והוא עומד על נדיבות רצה לומר לא בלבד יחשוב אלא עומד הוא על נדיבות ולא יעבור ממנו ואם כן אינו דומה לנבל וכילי לא במחשבה ולא במעשה ואיך א"כ יהיו נקראים בשם נדיב ושוע

מצודת ציון

" נדיבות" - נתינת המתן

" יקום" - ענין עמידה והוא הפוך ההעברה

" (מצודות)

נבל - נדיב

נבל ונדיב נזכרו כהפכים גם ב משלי יז7: "לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר" (פירוט).

"העושה טובת חנם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו" (רמב"ן על דברים לב ו).

ייתכן שהפסוק רומז לנבל הכרמלי, שמואל א כה25: "אֶל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אַל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא - נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ".

"מותר להחניף לרשעים בעולם הזה שנאמר: לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה שרי" (ר' יהודה בר מערבא או ר' שמעון בן פזי, בבלי סוטה מא ב).

תגובות