מה יכול הנדיב ללמוד מן הקמצן

קוד: ביאור:משלי יז7 בתנ"ך

סוג: תוכן1

מאת: אראל

אל: פירושים וסימנים משלי ב

משלי יז7: "לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר"

לא נאה אפילו לאדם נבל, גס והמוני, להבטיח בשפתיו יותר ממה שיעשה בפועל;

אף כי (קל וחומר), אין זה נאה לאדם נדיב, נעלה ונכבד, להבטיח בשפתיו דברי שקר שלא יעשה כלל.

הקבלות

הפסוק רב-משמעי - כמעט לכל מילה בו הוצעו כמה פירושים. ננסה להבין אותו בעזרת הקבלות לפסוקים אחרים.

נאוה = צורה מוארכת של נאה (מצודת ציון), כלומר, יפה; או מהשורש אוה, רצה.    תואר זה נזכר בכמה מקומות בתנ"ך, אולם רק בספר תהלים הוא קשור לדיבור (כמו בפסוק שלנו - שפת יתר), ב תהלים לג1: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בה', לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה", ופסוק דומה ב תהלים קמז1: אנשים ישרים מתאוים להלל את ה', וגם ה' רוצה בתהילתם והיא נאה בעיניו.    לעומת זאת, בספר משלי התואר נאוה מתאר את מה שרצוי לאחרים לעשות, כמו משלי יט10: "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג, אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים" (פירוט) - לא רצוי לתת תענוג לכסיל, משלי כו1: "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד" (פירוט) - לא רצוי לתת כבוד לכסיל.

נבל = אדם גס וחסר דרך-ארץ. תואר זה נזכר בכמה מקומות בתנ"ך, אולם רק במקום אחד הוא מנוגד אל נדיב (כמו בפסוק שלנו), ישעיהו לב5: "לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל - נָדִיב, וּלְכִילַי - לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ; כִּי נָבָל - נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן, לַעֲשׂוֹת חֹנֶף, וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה, לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב, וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר" (פירוט).

יתר = בדרך-כלל פירושו: יתרה, שארית, כמו מלכים א יא41: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחָכְמָתוֹ, הֲלוֹא הֵם כְּתֻבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה"; ייתכן שהכוונה לדברים הפחות חשובים, שלא היו ראויים להיכתב על הספר העיקרי. אם כך, שפת יתר = "לדבר הרבה" (הגאון מווילנה), יותר מדי דברים.   במקום אחד פירושו: יתרון, מעלה, כמו בראשית מט3: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז"; אם כך, שפת יתר = "דברי מעלה ויתרון" (מצודת דוד).   במקום אחד ייתכן שפירושו: גאוה, תהלים לא24: "אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל חֲסִידָיו, אֱמוּנִים נֹצֵר ה', וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה"; אם כך, שפת יתר = "דברי גאוה" (רש"י).   וראו עוד משלי יב26: "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" (פירוט).

לפי זה, ניתן לפרש את החצי הראשון של הפסוק, לא נאוה לנבל שפת יתר, בכמה דרכים -

1. הנבל אינו מתאוה לדבר על יתרונות של אחרים. בניגוד לישרים, המתאוים להלל ולשבח את ה' ואת בריותיו ("לישרים נאוה תהילה"), הנבל מתאוה לנבל את פיו כלפי אנשים ("נבלה ידבר"), ולבזות את ה' ("לדבר אל ה' תועה"), ולא לומר דברי שבח ותהילה ("יתר שאת ויתר עוז"): "לא נאה בעיני הנבל דברי מעלה ויתרון, ולא יחפוץ בהם" (מצודת דוד).

2. לא רצוי לשבח את הנבל ולדבר על היתרונות שלו (כמו ש"לא נאוה לכסיל כבוד"; "לא ייקרא עוד לנבל - נדיב").

3. ה' אינו מתאוה לדברי שבח ותהילה שאומר הנבל. זאת בניגוד לישרים, שה' מתאוה לדברי התהילה שלהם ("לישרים נאוה תהילה"). כך גם לגבי זבחים, משלי טו8: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (פירוט).

4. לא כדאי להתווכח ולדבר יותר מדי עם נבל, כי זה רק יגרום לו להגיד יותר דברי נבלה (הרב מוצפי, פירוש ראשון).

5. לא כדאי לנבל לדבר יותר מדי - כל דיבור רק מבייש אותו וחושף את נבלותו: "ראוי לו למעט את דיבורו במקום גדולים, פן יהיה לבוז אם ירצה להרבות את דבריו, מפני גריעותו, כי במה נחשב הוא... שאם יקפוץ לדבר, גורם לו ביזיון וקצף" (רמ"ד וואלי). ודאי שלא כדאי לו לומר "דברי גאוה" (רש"י), ולדבר על היתרונות של עצמו, שהרי דיבור כזה ייתפס כמגוחך בעיני כל שומעיו.

6. אפילו הנבל נזהר שלא לדבר יותר מדי - לא להבטיח יותר ממה שהוא מסוגל לקיים: "הנבל הוא היפך מן הנדיב... ואין דרכו להבטיח מתן וחסד; בכל זאת, אם מבטיח איזה דבר, לא לבד שלא נאוה שידבר שקר וצריך לשמור הבטחתו, כי גם צריך להיזהר לעשות כל מה שהבטיח בלא חיסרון, ואם דיבר שפת יתר, היינו יותר ממה שנותן, גנאי לו, כי הגם שהנבל אינו מתנדב, בכל-זאת לא יעבור הבטחתו" (מלבי"ם).

נדיב = אדם נעלה ונכבד, בין במעמדו החברתי ובין בהתנהגותו;   אף כי = קל וחומר, על אחת כמה וכמה;   

הביטוי אף כי רומז שיש קשר של הדרגה בין שני חצאי הפסוק; לפי זה, יש לפרש את החצי השני של הפסוק, אף כי לנדיב שפת שקר, בהתאם לפירוש החצי הראשון:

1. כמו שהנבל שונא לשבח את הזולת - כך הנדיב שונא לגנות את הזולת גם בדבר-אמת (לשון הרע), קל וחומר שהוא שונא לגנות אותם בשפת שקר (הוצאת שם רע). מכאן, שאפשר לעמוד על אופיו של אדם לפי סגנון הדיבור שלו - אם הוא אוהב לדבר על יתרונות, הוא נדיב, ואם הוא אוהב לדבר על חסרונות, הוא נבל.

2. כמו שלא כדאי לומר על הנבל דברי-שבח הנותנים לו כבוד שאינו ראוי לו, כך לא כדאי לומר על הנדיב דברי-גנאי הפוגעים בכבודו, קל וחומר כאשר מדובר בדברי שקר, שהרי, משלי יז15: "מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק - תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם" (פירוט).

3. כמו שה' אינו רוצה לשמוע דברי שבח מנבלים, כך ויותר מזה ה' מתעב לשמוע דברי שקר מאנשים נדיבים ונכבדים; הוא מצפה מהם ליותר.

4. כמו שלא ראוי לדבר יותר מדי עם נבל, כי זה מביא רק בושה וביזיון, כך ויותר מזה לא ראוי לדבר דברי שקר עם שר ונדיב, שהרי בסופו של דבר השקר יתגלה ויבזה את אומרו.

5. כמו שלנבל לא כדאי להרבות בדברים, כי הוא מבייש את עצמו, כך ויותר מזה לא כדאי לנדיב לשקר, כי חרפתו תהיה גדולה הרבה יותר: "שקר, אף מעט, גרוע יותר מדבר אמת, אף הרבה" (הגאון מווילנה); "הדברים קל וחומר, שהרי אם הנבל אינו רשאי להרבות דברים, אף על פי שיאמר האמת והצדק, כל שכן שצריך הנדיב להיזהר מדבר שווא ודבר כזב, אף על פי שהוא רשאי לדבר כל מה שירצה. והטעם הוא, שהכל מחשיבים את דבריו, ואם הם דברי שקר, הקולר תלוי בצווארו, לפי שמכשיל את הרבים, כי הוא גורם אליהם להחשיב את השקר, מאחר שמחשיבים את המקור שהשקר יוצא ממנו" (רמ"ד וואלי).

6. כמו שהנבל, שאינו אוהב להתנדב, אם בכל-זאת הבטיח משהו, יקיים מה שהבטיח - כך ויותר מזה צריך הנדיב להיזהר לקיים את כל הבטחותיו, כך שלא יהיו אלו הבטחות של שקר (מלבי"ם). מטרת הפסוק היא לעורר את הנדיבים ולהזכיר להם מי הם ומה מקומם בעולם: "אפילו נבל מקיים את מה שהבטיח - קל וחומר אתה, הנדיב!".

לא נאוה גם לנדיב שפת יתר - אם הנדיב מתפאר בנדבותיו, מאבד את שכרו, ונענש על גאוותנותו. לא נאוה לנבל (קמצן) שפת יתר - אם ייתן יותר מדי, זה יכביד עליו. לא נאוה לנדיב שפת שקר - להגיד "אין לי" או "אני לא יכול לתת" כאשר הוא יכול; אלא כל אחד ייתן מה שמתאים לו. (הרב מוצפי).