חנף = המנסה למצוא חן על-ידי ייפוי המציאות

מקורות ופירושים נוספים

1. פירושנו מתאים להגדרה של הרב חיים קנייבסקי: "כל המרמים את האנשים כדי למצוא חן בעיניהם נקראים חנפים" (מכתב ח,ט; הובא בספר "לרעך כמוך" כרך א עמ' 87). הנוסח שונה במקצת כדי להדגיש את הקשר בין המילה לבין ההגדרה - "מנסים למצוא חן על-ידי ייפוי ".

חכמים אחרים הגדירו את המושג באופן דומה, למשל: "הצדקת הרשע במעשיו או כיבודו, כדי למצוא חן בעיניו" (הרב דוד אריאב, "לרעך כמוך" א עמ' 83), "הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו, כדי שיחזור ויתן לו גם הוא דבר מה" (שם עמ' 85, בשם כלי יקר), "עשיית איסור כדי למצוא חן בעיני בני אדם" (שם עמ' 85, על-פי דעת בעלי התוספות על סוטה מא:).

והרב יונה גירונדי (שערי תשובה ג קפז-קצט)כתב שיש תשעה סוגי חנפים, מהחמור אל הקל:

• א. היודע שרעהו עשה מעשה רע, ואומר לו שהמעשה אינו רע: "אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עוול בכף חברו וכי החזיק בתרמית, או כי יחטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים, ויחליק לו לשון הרע לאמור "לא פעלת אוון"", ע"פ דברי חז"ל (סוטה מא א): "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שחינפו לו לאגריפס".
• ב. האומר על אדם רשע שהוא איש טוב, ואינו מזכיר את מעשיו הרעים: "אשר יהלל רשע לפני בני אדם, אם בפניו אם שלא בפניו, אף על פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא... כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכיר, ועל כל פשעיו יכסה, צדיק ייחשב אצל השומעים, ויתנו לו יקר, וירים ידו וגבר".
• ג. האומר לאדם רשע שהוא איש טוב בפניו בלבד: "המשבח את הרשע רק בפניו, אף חכמתו עמדה לו כי לא ישבחנו בפני בני אדם פן יהיה להם למוקש. גם זה החנף גדול עוונו, כי החליק אליו בעיניו, ולא ישוב מדרכו הרעה, ולא ידאג לעוונותיו, כי צדיק הוא בעיניו.", ע"פ הפסוק משלי יא9: "בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ, וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ".
• ד. המתיידד עם רשע: "המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק לא ירחיקהו, אבל כמו חבר יקרבהו".
• ה. האומר דברי שבח שקריים על אדם אחר על-מנת לעזור לו לזכות במשרה מסויימת, כאשר למעשה אינו ראוי למשרה זו: "איש כי יאמינו בני אדם בדבריו, וסמכו כל השומעים על מאמריו, ויתכוון לנשא אחד העם או גואלו הקרוב אליו באהבתו אותו, ויאמר עליו כי הוא איש חכם, והוא בן לא חכם, והיה לפוקה וצור מכשול, כי יסמכו על הוראותיו, ועל פיו יהיה כל ריב, ויעוות משפט, ואת העולם יחריב".
• ו. מי שיכול למחות על מעשה רע ואינו מוחה: "מי שיש בידו למחות, ואינו מוחה, ואין בפיו תוכחות, ועל מעשה החטאים לא ילטוש עין ולא ישגיח, ולא יהיה להם לאיש מוכיח",
• ז. מי שאינו יודע אם יקשיבו למחאתו או לא, ואינו מנסה בכל-זאת למחות: "הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בליבו "אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות", על כן יחשוך פיו. והנה, עוונו יישא, כי לא ניסה להוכיח ולהזהיר, אולי אם רוחם העיר, ייעורו משנת איוולתם, ולא תלין איתם משוגתם."
• ח. מי שיודע שלא יקשיבו למחאתו, ובכל-זאת נשאר לשבת ביניהם ושותק: "איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה... ויודע כי... אם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה. גם זה ייענש, כי לא יענה כסילים כאיוולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם, לתת גודל לתורה ולמצוות אשר בזו לעגו להם, ויקנא לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו."
• ט. הנותן כבוד לרשע: "המכבד את הרשעים מדרך שלום, אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך אשר יחשבו בני אדם כי יכבדנו מאשר יקר בעיניו נכבד, כי לא יחלוק לו כבוד זולתי בדרך שמכבדים בני האדם את העשירים, מדרך סלסול ולתקוות תועלת, בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם. ואף גם זאת, יש חטא ואשמה בדבר הזה, כי, אם הותר לכבד העשירים, לא כן הרשעים... אך החלק הזה הותר מדאגה מדבר, פן יזיק הרשע ויגרום הפסד, בזמן שיד הרשע תקיפה ושעתו חצופה... על כן הותר לכבדו, כדרך שמכבדים בני-האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה, בקימה והידור והדומה להם, אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם." ע"פ דברי חז"ל (סוטה מא ב): "מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה".

ראו גם ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה.

2. אולם, ישנם פסוקים שקשה לפרש לפי משמעות זו, למשל:

• במדבר לה33: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ"

לפיכך, יש מפרשים שפירשו, שבלשון המקרא יש לשורש חנף משמעות שונה מאשר בלשון חז"ל: "לא תחייבון" (אונקלוס), "ולא תרשיעו" (רש"י)"שורש חנף ענינו השחתה וקילקול, ותואר חנף ענינו בלשון מקרא איש נשחת ורע מעללים... ורק בדורות האחרונים נשתנה שימוש שורש חנף ואמרו יחניף בחלקות...  וגזניוס אומר כי "חנף" נגזר מלשון "טנף", וקרובים לזה דברי ר"ש פרחון שכתב... לשון טומאה... לשון טינוף. ומנחם בן סרוק פירש מחניף, יחייב" (שד"ל על במדבר לה, ודומה לזה דעת מקרא על איוב ח).

אולם, חז"ל בבירור חשבו שמשמעות השורש בלשון המקרא זהה למשמעותו בלשון התלמוד, שהרי הם הביאו פסוקים הכוללים את השורש "חנף" בלשון המקרא כראיה לטענות לגבי "חנופה" בלשון התלמוד: "תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה - נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס (שאמרו לו "אחינו אתה" למרות שהיה צאצא של הורדוס)... דרש ר' יהודה בר מערבא, ואיתימא ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: " לא יקרא עוד לנבל: 'נדיב' ולכילי לא יאמר: 'שוע' " - מכלל דבעולם הזה שרי. ר' שמעון בן לקיש אמר מהכא: "כראות פני אלהים ותרצני "... אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר וחנפי לב ישימו אף... ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוּבָּרִין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים... ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - נופל בגיהנם, שנאמר הוי האומרים לרע 'טוב', ולטוב 'רע'... לכן כאכל קש לשון אש, וחשש-להבה ירפה... ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו - סוף נופל... ביד בן בנו. שנאמר: ויאמר ירמיה לחנניה אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך... וכתיב ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה. ויתפש את ירמיהו הנביא... ואמר רבי אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה - מאוסה כנדה, שנאמר כי עדת חנף גלמוד... אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות - אין מקבלות פני שכינה... כת חניפים - דכתיב כי לא לפניו חנף יבא..."  (סוטה מא ב).

לכן יש מפרשים שניסו לפרש את כל הפסוקים לפי המשמעות המקובלת בלשון חז"ל; ראו הדם יחניף את הארץ.

3. וייתכן ששתי המשמעויות קשורות זו לזו: ייתכן שהמשמעות המקורית היתה משמעות 2 (השחתה וקלקול), ובתקופה מאוחרת יותר השתמשו במושג כדי לציין סוג מיוחד של השחתה וקלקול; וייתכן גם להיפך: "חנף - כן יקרא הרשע, על כי מחניף ליצרו וממלא פתויו" (מצודת ציון על איוב ח13).

רוב הפסוקים יכולים להתאים לשתי המשמעויות - משמעות 1 (מציאת חן על-ידי שקר) ומשמעות 2 (השחתה וקלקול):

• ישעיהו ט16: "כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע, וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה" -  1 הפסוק מדגיש את החטאים הקשורים לדיבור - צביעות, לשון הרע וניבול פה.   2 אנשים מושחתים גם במעשה (חנף ומרע) וגם בדיבור (דבר נבלה).
• ישעיהו י6: "בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ, לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז ולשימומִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת" - 1 גוי צבוע, רשע המציג עצמו כצדיק.  2 גוי רע ומושחת.
  
• ישעיהו לב6: "כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן, לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה, לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר" - 1 הנבל מתנהג בצביעות, מבטיח לעשות דברים טובים ואינו מקיים.   2 הנבל עושה מעשי רשע ושחיתות.
  
• ישעיהו לג14: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים..." - 1 העונש מאיים על החוטאים וגם על הצבועים שמצדיקים את החוטאים.   2 העונש מאיים על החוטאים בשוגג וגם על המושחתים במזיד.
  
• מיכה ד11: "וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, הָאֹמְרִים תֶּחֱנָף וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ" 1 הגויים טוענים שהעוצמה של ציון היא רק כלפי חוץ, ולמעשה היא חלשה כמו "נמר של נייר" (כמו שאומרים אויבינו גם היום).   2 הגויים מחכים שציון תישחת והם יוכלו ללכוד אותה.
• ואת הפסוקים הבאים נשאיר כשיעורי בית לקוראים:
• ישעיהו כד5: "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם"
• תהלים לה16: "בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ"
• איוב לו13: "וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף, לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם" (פירוט).