הזרוע והלחיים והקיבה - אמת או חובה

זה הוא דבר מוחשי, שאפשר להצביע עליו. מכאן למדו חז"ל, שהמצוה היא לתת את המתנות רק כשהן קיימות בעינן, אולם " המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור מלשלם "  (רב חסדא, בבלי חולין קל:): מי שהפריש את הזרוע והלחיים והקיבה, ואז אכל אותן או זרק אותן לים - אמנם עשה מעשה אסור, אבל לא מחייבים אותו לשלם לכהנים (ופירש רש"י: "דכתיב בהו זה - דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן, אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין "). והסיבה היא, שזה " ממון שאין לו תובעים" - אין כהן אחד מסויים שיכול לתבעו בדין, "שהוא יכול לומר לו: לכהן אחר אני נותנן ולא לך " (רש"י שם).

מצד שני, משפט הוא  חוק שבין אדם לחברו, ומכאן למדו חז"ל שמדובר בחובה ממונית - שאפשר לתבוע בבית-דין: "מלמד שהמתנות יוצאות בדיינים " (ספרי), "מלמד שהמתנות דין " (בבלי חולין קל:). איך זה מסתדר - איך יש "דין" אם אין תובעים? כמה תשובות:

1. אי אפשר לתבוע מהבעלים לתת את המתנות לכהן מסויים, אבל הדיינים יכולים לתבוע שייתן את המתנות לכהנים הראויים לכך - ולא לעמי הארץ: "שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ ".

2. מדובר על כהן שהבהמה היתה מונחת אצלו, וכבר זכה במתנות מן ההפקר עוד לפני שהופרשו. במקרה מיוחד זה, המתנות שייכות לכהן מסויים והוא יכול לתבוע את הבעלים בדין; אבל בדרך-כלל לא.

וההלכה היא, שכל עוד המתנות בעינן - מותר להוציאן מהשוחט ולחלקן לכהנים: "כהן טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות מיכן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותם לכהנים אחרים ואם קבע בית מטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן " ( רמב"ם הלכות ביכורים ט ט).   אבל אם המתנות כבר אבדו - אי אפשר לתבוע תשלומים עליהן: "עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע " ( שם יד).

וראו גם: חופש בחירה במתנות כהונה.

חכמי התלמוד דרשו, שהכהנים זכו באיברים אלה בזכות מעשה הקנאות של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (בבלי חולין קלד:, וכן רש"י. וראו במדבר כה13: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פירוט)).

• זרוע - כנגד ידו של פינחס, במדבר כה7: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ".
• לחיים - כנגד פיו של פינחס, תהלים קו30: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
• קיבה - כנגד קיבתה של האשה הנדקרת, במדבר כה8: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ראו המגפה המואבית-מדיינית).

וכן ההלכה, שמבשר קדשים נותנים לכהנים רק את החזה ואת השוק, ומבשר חולין - רק את הזרוע הלחיים והקיבה (ספרי, משנה חולין י א, בבלי חולין קל.).  

אולם עדיין לא הבנתי, מדוע יש הבדל בין בשר קדשים לבשר חולין - מדוע לא נקבע שבכל מקרה נותנים לכהן את אותם חלקים?