קוד: ביאור:שמות יב3 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות יב3: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת
"
דברו אל כל עדת ישראל ואמרו להם, שביום העשירי לחודש הזה (חודש האביב), יקח לו כל איש ראש משפחה - שה לבית האבות (המשפחה) שלו, שה אחד לכל בית.
עשור בלשון ימינו מציין 10 שנים, אבל בלשון המקרא גם 10 ימים. ה' מדבר עם משה ואהרן ב-1 לחודש - ראש חודש ניסן, ואומר להם להגיד לבני-ישראל, שב-10 לחודש יקחו שֶׂה שאותו יקריבו בחג הפסח - ב-14 לחודש.
ולמה צריך לקחת את השה 4 ימים מראש? כמה סיבות:
1. סיבה הלכתית: "למדך הכתוב שהוא טעון בקור ארבעה ימים, ולכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים
"
(ר' בחיי): קרבן צריך להיות תמים ללא כל מום, אבל יש מומים שאינם מתגלים מייד. ולכן השה "טעון בִּקּוּר" - צריך לבקר ולבדוק אותו במשך ארבעה ימים כדי לוודא שאין בו מום.
2. סיבה פוליטית: השֶׂה היה אֵל מצרי, כמו שנראה מ
שמות ח22: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!
". לקיחת שה ושחיטתו מבטאת התנתקות והתנערות מהדת ומהתרבות המצרית. כך דרשו חז"ל על
שמות יב21: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח
" (פירוט): "משכו ידיכם מעבודת כוכבים,
וקחו לכם צאן,
ושחטו אלהיהם של מצרים, ועשו
הפסח
"
(שמות רבה טז ב).
אחת המטרות של מכות מצרים היתה להכות את אלילי מצרים כדי שהמצרים יכירו ביחידות ה'. מטרה זו נזכרה בפרט במכת בכורות,
שמות יב12: "וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה,
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'
". אולם במכות הקודמות ה' עשה הכל בעצמו. כאן, במכה האחרונה, רגע לפני שבני-ישראל יוצאים ממצרים, ה' רצה לתת להם להשתתף במהלך ולהכות בעצמם את אחד מאלילי מצרים.
ולמה דווקא בעשור לחודש? כדי שזה לא ייראה כמו סתם סעודה משפחתית, אלא כהפגנה גלויה נגד תרבות מצרים. שכל המצרים יראו שבני-ישראל הולכים לשחוט את אלהיהם. עד עכשיו בני-ישראל פחדו מהמצרים ונמנעו מפגיעה באליליהם (שמות ח22, למעלה). עכשיו, בני-ישראל צריכים להתגבר על הפחד. הם צריכים לצאת לחירות רוחנית לפני שהם יוצאים לחירות גשמית.
גם בתוך עם-ישראל היו אמונות תפלות שהיה צריך "לנער" מהם. הם האמינו במזלות והורוסקופים, והיו עלולים לחשוב שיצאו בכוח המזל של חודש האביב - מזל טלה. "בעבור כי מזל טָלֶה - בחדש ניסן כוחו גדול, כי הוא מזל הצומח. לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכוח מזל יצאנו, משם אלא בגזרת עליון
"
(רמב"ן).
בית אבות בלשון ימינו הוא מציין מושב זקנים ב"לשון נקיה"
(ניסן נצר, "עברית של שבת" על שמות יב3, עמ' 63). אולם בלשון המקרא
בית אבות הוא כינוי למשפחה מורחבת. הביטוי נזכר לראשונה ב
שמות ו14: "אֵלֶּה רָאשֵׁי
בֵית אֲבֹתָם: בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי; אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן
"; הוא מסמל את ההקפדה של בני-ישראל על שמירת התא המשפחתי, גם בתוך ארץ מצרים שהיתה ידועה בגילוי עריות
(ראו ויקרא יח, כ).
שה לבית אבות הכוונה שכל משפחה מורחבת צריכה לקנות שֶׂה אחד. אם כך, מדוע נאמר גם
שה לבית? כמה תשובות:
1. בלשון המקרא גם
בית הוא משל למשפחה, ויש כאן ביטוי כפול שמטרתו להדגיש, שכל משפחה ומשפחה צריכה לקחת שה. כפילויות מעין זו נמצאות גם ב
שמות טז21: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ
" - בכל בוקר ובוקר;
ויקרא כד8: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד
" - בכל שבת ושבת; ועוד.
2. שני הביטויים מתארים שני מצבים שונים: "שה לבית אבות - למשפחה אחת. הרי שהיו מרובין, יכול שה אחד לכולן? תלמוד לומר:
שה לבית
"
(רש"י, וכן
מכילתא ואבן-עזרא). ולענ"ד יש לפרש להיפך: אם המשפחה גדולה - יש לקחת שה אחד למשפחה; אולם אם המשפחה קטנה מדי, ויש כמה משפחות קטנות באותו בית - יש לקחת שה אחד לכל הבית. והפסוק הבא ממשיך ואומר, שאם גם הבית קטן מדי - יש לקחת שה אחד יחד עם השכנים;
ובפסוק הבא נסביר מדוע זה חשוב.
3. שתי המשמעויות של המילה
בית - משפחה ומקום-מגורים - מאפיינות אדם בן חורין:
אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ".
כשעבד יוצא לחופשי, הוא מקבל מחדש את הבית על שתי משמעויותיו,
ויקרא כה10: "וּקְרָאתֶם
דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם
אִישׁ אֶל
אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל
מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ
" (פירוט); וראו גם:
דרור = חופש המגורים. ולכן גם בפסוק שלנו נזכרה המילה
בית בשתי משמעויותיה (ע"פ
הרב יעקב מדן, "בנה ביתך", דף קשר 119 ה'תשמ"ח).
שה נזכר גם במצוות פדיון פטר חמור,
שמות יג13: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה
בְשֶׂה
" (פירוט).
פסוקים נוספים שאפשר לראות בהם "שחיטה" של מזלות - במאמר שחיטת המזלות.