דרך קצרה שהיא ארוכה

קוד: ביאור:שמות יג17 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

שמות יג17: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא; כִּי אָמַר אֱלֹהִים 'פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה'".

כאשר פרעה שילח (שיחרר) את עם ישראל ממצרים, אלהים לא נחה (הוביל) אותם אל ארץ כנען בדרך הקרובה (הקצרה), דרך ארץ פלשתים;   כי אלהים ידע שעם ישראל עדיין לא השתחרר נפשית מהתלות במצרים, ובעתיד בכל פעם שהם יראו מלחמה הם יינחמו (יתחרטו שיצאו ממצרים) וישובו להיות בני-חסות של מצרים -

דקויות

נָחָם = נָחָה אותם, מלשון הנחיה והנהגה (רש"י), כמו ב משלי ו22: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" (פירוט).

מדוע ה' לא הנחה את עם ישראל דרך ארץ פלשתים? בפסוק לכאורה יש שתי תשובות:

• כי קרוב הוא;
• כי אמר אלהים 'פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה'.

הסיבה השניה ברורה, אבל הסיבה הראשונה לא ברורה - האם העובדה שהדרך קרובה היא סיבה לא ללכת בה? כמה תשובות.

1. הקירבה היא אכן סיבה לא ללכת בדרך. "כִּי קָרוֹב הוּא - ונוח לשוב באותו הדרך למצרים" (רש"י, וכן אבן עזרא).   כשאדם יודע שאין לו דרך חזרה, הוא משקיע יותר בדרך קדימה.   הדבר נכון בתחומים רבים בחיים, ובפרט במלחמות. כך אמר כבר האסטרטג הסיני הנודע סון טסו "הצב את אנשיך בעמדה שאין ממנה נסיגה, וכך יילחמו בחירוף נפש" (מתוך אתר Eureka). וכך עשה המצביא הספרדי הֶרְנָן קוֹרְטֶס שיצא במאה ה-16 לכבוש את מקסיקו מידי האימפריה האצטקית.  כששמע את חייליו מדברים על נסיגה, הוא שרף את ספינותיו ואמר לחייליו שמהקרב הזה הם יצאו כמנצחים או בארון מתים. הוא ידע, שכל עוד יש לו ולחייליו אפשרות לסגת, הם לא יתנו הכל כדי לנצח. רק חוסר ברירה יגרום להם להילחם בכל הכוח. זה הצליח, והם נצחו (מתוך אתר Eureka).

• אמנם, לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב את הפסוק בסדר אחר, "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי אמר אלהים 'כי קרוב הוא, פן ינחם העם'" (רמב"ן).

2. יש לקרוא את הפסוק עם סוגריים:  "וְלֹא (נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי (קָרוֹב הוּא))".    "כי קרוב הוא" מסביר מדוע היינו חושבים שכדאי ללכת דרך ארץ פלשתים.   כשפותחים סוגריים, המילה "כי" הופכת ל"למרות": "וְלֹא (נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים) למרות ש -(קָרוֹב הוּא)".   למרות הקירבה, ה' בחר להנהיג את ישראל בדרך אחרת.  "וטעם המלחמה, שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלשתים, ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום, וישובו למצרים. אבל בדרך המדבר, לא יראו מלחמה עד היותם בארצם, בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם, ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא." (רמב"ן).

• אולם, זמן קצר אחר-כך, כשה' לקח את בני-ישראל דרך ים סוף, הם ראו את המצרים באים לקראתם,  שמות יד11-12: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?! הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר 'חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר'!'".  אם כך, מה עזר הסיבוב דרך ים סוף - בכל מקרה הם ראו מלחמה ורצו לשוב למצרים?!

3. נראה שהביטוי ושב מצרימה אינו מתייחס דווקא לדור הנוכחי ההולך במדבר, העלול להסתובב ולרצות לחזור לארץ מצרים. הוא מתייחס בעיקר לדורות הבאים.  ה' הוציא את ישראל ממצרים כדי שיצאו לחירות לאומית ורוחנית, אולם היה חשש שהמלחמות שייתקלו בהן בארץ כנען בדורות הבאים עלולות לגרום להם לחפש את חסות מצרים, כפי שאכן קרה מאות שנים לאחר מכן,  ישעיהו לא1: "הוֹי, הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ, וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד; וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ".  ה' רצה להבטיח, שלפחות בדורות הראשונים לחירות ישראל זה לא יקרה. לכן לקח את בני ישראל במסלול שגרם למצרים לטבוע בים. המטרה היתה שבני-ישראל יראו את מצרים "מת על שפת הים" ויבינו שאין להם ממי לבקש עזרה צבאית - רק להישען על ה'.    רעיון דומה נמצא ב דברים יז16: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד": אסור למלך להרבות סוסים, כי הדבר עלול לגרום לו לכרות ברית צבאית עם מצרים ולסכן את העצמאות הרוחנית של ישראל.

ולכן הפסוק מתחיל במילים ויהי בשלח פרעה את העם: פרעה אמנם שילח (שיחרר) את עם ישראל ממצרים, אבל בני-ישראל עוד לא שילחו את פרעה מנפשם - הם עדיין מרגישים כבני-חסות שלו.