התורה והמצוה ידריכו אותך בכל מצבי החיים

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק ו    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   34   35   סיכום 
ו22 בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ;

 סגולות

- התורה שלמדת תנחה (תכוון ותדריך) אותך בכל עניין שתתהלך (תעסוק) בו;   היא תשמור על מחשבותיך כשתשכב לישון;   היא  תשוחח עמך כשתקיץ מהשינה.

 מצודות

בהתהלכך תנחה (תנהג) אותך בדרך הישר;   בשכבך תשמור עליך משודדי לילה;   והקיצות (התעוררת מהשינה) - היא תשיחך (תדבר עמך), כחבר טוב המדבר עם חבירו להשתעשע עמו.


 עצות

האם המזוזה, שאנו שמים על הדלת, היא מעין קמיע, השומר על הבית מצרות? האם אמירת תהילים היא סגולה להגנה מפני טילים? הפסוק שלנו, "בשכבך תשמור עליך", הוא הזדמנות טובה לברר.

מצוות מזוזה

בסוף הקטע המקביל בספר דברים נזכרה גם המזוזה, דברים ו7-9: "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".

ואכן, בתלמוד הירושלמי פירשו את פסוקנו על מצוות מזוזה: "ארטבן מלך פרס שלח לרבי אבן יקרה למתנה, ושאל ממנו כי גם הוא ישלח לו דבר יקר למזכרת, ושלח לו מזוזה, התפלא ארטבן על המתנה הקטנה הזאת, ושאל את פי רבי על זה, והשיב לו: אתה שלחת לי דבר יקר שעליי לשמרו, ואני שלחתי לך  דבר יקר שישמור אותך מכל רע, ככתוב בהתהלך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך" (ע"פ תלמוד ירושלמי, פאה פרק א הלכה א, תרגום ע"פ ביאור "דברי יעקב"; תרגום אחר ראו באתר פאר הסת"ם).

1. בשאילתות של רב אחאי גאון ישנה תוספת, המבהירה שהכוונה לשמירה חומרית: "מיד נכנס שד בביתו של ארטבן; ולא היה לו אלא בת אחת ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה. כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח - מיד ברחה אותה שדה; ונטל רבינו הקדוש מרגלית לעצמו" (להסבר מפורט ראו מאמר של הרב מרדכי הוכמן, אתר ישיבת בית אל).

2. אולם, הרמב"ם דחה בתוקף את הדעה, שהמזוזה מהווה שמירה חומרית: "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים, לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה, שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם" (הלכות מזוזה ה ד).

ואכן, על-פי הפשט, הפסוק שלנו בספר משלי אינו מבטיח שמירה חומרית, אלא שמירה רוחנית - שמירה מפני פיתויים - כפי שמפורט בהמשך הקטע (פסוק 24): "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע, מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה" (פירוט). המצוה והתורה שומרות על האדם בכך שהן מצילות אותו מפיתויים. לא מדובר בשמירה מיסטית של קמיע או סגולה המגנים מפני מחלות וצרות, אלא בשמירה טבעית הנובעת מכך שהאדם הולך בדרך הנכונה.

גם סגולת השמירה של המזוזה, כמו של שאר המצוות, מתבטאת בכך שהיא מזכירה לו את "ייחוד השם של הקדוש ברוך הוא, ואהבתו, ועבודתו", וכך עוזרת לו להתגבר על פיתויים.

ומסתבר שזו היתה גם כוונתו של רבי יהודה הנשיא: "בחילופי הדברים בין רבי לארטבן ישנה גם מחשבה מוסרית, שהנה, למושגו של ארטבן, העושר החומרי הוא הנותן לאדם האושר האנושי. וביודעו כי גם רבי היה עשיר מופלג, שלח לו מתנה יקרת המציאות, וחשב שרבי בוודאי לא ימצא דבר יקר כזה להחזיר לו. אבל רבינו הקדוש שלח לו דווקא דבר כזה, שעל ידו ייתן ביטוי למושג הנעלה, שעיקר שלימות האנושי טמון ברעיונות המסומלים במזוזה, כמו נצחיות הבורא, אחדותו והוויתו בעולם הבריאה והיצירה, ולא הרכוש החומרי, כי יותר מה שמרבה ברכוש אינו בטוח בחייו, כאמרם "מרבה נכסים מרבה דאגה", בו בזמן שמי שהולך בדרכי התורה, המסומלת במזוזה, הולך לבטח דרכו וניצול מכל מיני מזיקים, כך שבמחשבות הנעלות הטמונות במזוזה הביע הכרת תודתו למלך פרס בעד מתנתו" (הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב").

לימוד תורה

1. בדברי חכמי ישראל ישנן דעות שונות לגבי כוח השמירה של התורה. הרמב"ם, למשל, כתב לכאורה דבר והיפוכו בהלכה אחת: "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן - לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר (משלי ג22) ויהיו חיים לנפשך. אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים - הרי זה מותר" (הלכות עבודה זרה יא יב), ולא זכיתי להבין עומק דבריו (ראו דיון בשות מורשת ובפייסבוק).

ולגבי הפסוק שלנו, "בנוהג שבעולם, אדם לוקח חפץ, מיצר לשמרה; אבל התורה משמרת בעליה, שנאמר, בשכבך תשמור עליך" (ע"פ שמות רבה לג ו); ויש שהסיקו מכאן, שאנשים העוסקים בתורה לא צריכים להשתתף במשימות הקשורות לשמירה על העיר: "אמר רב יהודה: הכל לאיגלי גפא [הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר] ואפילו מיתמי, אבל רבנן – לא; מאי טעמא? רבנן לא צריכי נטירותא [תורתו משמרתו, כדכתיב בשכבך תשמור עליך ]" (תלמוד בבלי בבא מציעא קח. [רש"י])

וכן: "אמר רב יוסף: מצוה - בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה - בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא". "מתקיף לה רבה: אלא מעתה, דואג ואחיתופל, מי לא עסקי בתורה? אמאי לא הגינה עלייהו? אלא, אמר רבא: תורה - בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. מצוה - בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא" (תלמוד בבלי סוטה כא.), "מגנא - מן היסורין, ומצלא - מיצר הרע, שלא יכשילנו לחטא" (רש"י שם).

2. לענ"ד, הפסוק אינו מבטיח שמירה ניסית, מעל לטבע, על כל אדם היושב ולומד, אלא שמירה הנובעת מכך שהאדם מפיק מהתורה את ההנחיות הנכונות לכל מצב, "בהתהלכך תנחה אותך"; לאחר שקיימת את הנחיות התורה, תוכל לישון בשקט, "בשכבך תשמור עליך".

בין השאר, ישנן בתורה הנחיות הקשורות להתגוננות בדרך הטבע (ראו הכנות למלחמה בספר משלי); מי שלומד תורה ומקיים את ההנחיות הכתובות שם, זוכה לשמירה. אולם מי שרק לומד ואינו מקיים - מפסיד את הסגולה...

 הקבלות

בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך

ישנה הקבלה בין הקטע המתחיל בפסוק 20 לבין דברים ו (ראו טבלה בפסוק 20). בפרט, הפסוק שלנו מקביל למצוה "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ":

1. ניתן להסיק מההקבלה, שכמו שהפסוק בספר דברים הוא הנחיה מעשית, גם הפסוק שלנו הוא הנחיה מעשית: "המצוה והתורה צריכה להנחות אותך בכל מקום שאתה מתהלך בו, לשמור על מחשבותיך כאשר אתה שוכב, ולשוחח איתך כאשר אתה מקיץ מהשינה".

2. אולם, ישנם הבדלים בין הפסוקים:

  • בספר משלי נזכרו רק שלושה מצבים - בהתהלכך, בשכבך, והקיצות; בעוד שבספר דברים נזכר גם בשבתך בביתך.
  • הבדל חשוב יותר: בספר משלי נאמר שהתורה  בשכבך - תשמור עליך, בלשון הבטחה; ובספר דברים נאמר ודברת בם... בשכבך, בלשון הנחיה.

לפי זה המשמעות שונה - הפסוק שלנו אינו הנחיה מעשית אלא הבטחה: "אם תקשור את המצוה והתורה על ליבך וגרונך, כמו שאמרתי לך בפסוק הקודם, אז תזכה שהיא תנחה אותך בכל מקום שתתהלך בו, תשמור עליך כשתשכב, ותשוחח איתך כשתקיץ מהשינה".

תשמור עליך

סגולות השמירה של התורה והמצוה נזכרו גם בפרק הבא, וגם שם הכוונה לשמירה רוחנית - שמירה מפני פיתויים, משלי ז5: "לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה".

בפרק ב נאמר, שהמזימה והתבונה שומרות על האדם, ושם הכוונה לשמירה שכלית, ידיעת המזימות של הנוכלים על-מנת להיזהר מהם, משלי ב11: "מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (פירוט).

פחד בלילות

שלמה המלך סבל מפחד בלילות,  שיר השירים ג7-8: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל;   כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת".

הפסוק שלנו מביא את דברי דוד המלך אל שלמה בנו כשהיה צעיר: "אם תדבק בתורה, בשכבך תשמור עליך ולא תצטרך מאבטחים".

דאגה ושיחה

כתוב במשלי יב25: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" (פירוט), מקובל לפרש: כשאדם מרגיש דאגה - ישוחח עליה עם חבריו.   אולם לפי הפסוק שלנו אפשר לפרש: כשאדם מרגיש דאגה - ישוחח עליה עם התורה. מתוך התורה הוא יבין את משמעות הדאגה עבורו.  

כך קרה לאברהם אבינו, שהתמלא פחד, בראשית טו12: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו"; ה' שוחח איתו והסביר לו את משמעות הדאגה, בראשית טו13-14: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (ע"פ גליה).

 דקויות

בהתהלכך תנחה אותך - איזו הנחיה?

כשאדם הולך בדרך, מגיע לצומת, וצריך להחליט לאן לפנות, הוא לא פותח ספר תורה; הוא משתמש ב-GPS או ב-Waze או שואל אנשים ברחוב. אם כך, באיזה מובן התורה מנחה אותנו בדרכים?

- נראה שההנחיה של התורה היא לא בכבישים אלא בדרכי-החיים. במקרים רבים, אדם מתפתה לבחור באפשרות הנראית נעימה או נוחה יותר, כגון: כניעה לפיתוי יצרי או ממוני. אבל כשאדם יודע תורה, התורה מציבה לפניו תמרור "אין כניסה!" - "זו לא הדרך הנכונה! הדרך הזו תביא לך רק צרות!". התורה מנחה אותו להתאמץ ולחשוב עוד קצת, ולמצוא את הדרך הכשרה להשיג את מבוקשו (ע"פ הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ד תמוז ה'תשס"ט).

בשכבך תשמור עליך - איזו שמירה?

האם המזוזה, שאנו שמים על הדלת, היא מעין קמיע, השומר על הבית מצרות? האם אמירת תהילים היא סגולה להגנה מפני טילים? הפסוק שלנו הוא הזדמנות טובה לברר.

א. מצוות מזוזה

בסוף הקטע המקביל בספר דברים נזכרה גם המזוזה, דברים ו7-9: "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".    ואכן, בתלמוד הירושלמי פירשו את פסוקנו על מצוות מזוזה: "ארטבן מלך פרס שלח לרבי אבן יקרה למתנה, ושאל ממנו כי גם הוא ישלח לו דבר יקר למזכרת, ושלח לו מזוזה, התפלא ארטבן על המתנה הקטנה הזאת, ושאל את פי רבי על זה, והשיב לו: אתה שלחת לי דבר יקר שעליי לשמרו, ואני שלחתי לך  דבר יקר שישמור אותך מכל רע, ככתוב בהתהלך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך" (ע"פ תלמוד ירושלמי, פאה פרק א הלכה א, תרגום ע"פ ביאור "דברי יעקב"; תרגום אחר ראו באתר פאר הסת"ם).

1. בשאילתות של רב אחאי גאון ישנה תוספת, המבהירה שהכוונה לשמירה חומרית: "מיד נכנס שד בביתו של ארטבן; ולא היה לו אלא בת אחת ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה. כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח - מיד ברחה אותה שדה; ונטל רבינו הקדוש מרגלית לעצמו" (להסבר מפורט ראו מאמר של הרב מרדכי הוכמן, אתר ישיבת בית אל).

2. אולם, הרמב"ם דחה בתוקף את הדעה, שהמזוזה מהווה שמירה חומרית: "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים, לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה, שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם" (הלכות מזוזה ה ד).

ואכן, על-פי הפשט, הפסוק שלנו בספר משלי אינו מבטיח שמירה חומרית, אלא שמירה רוחנית - שמירה מפני פיתויים - כפי שמפורט בהמשך הקטע (פסוק 24): "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע, מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה" (פירוט). המצוה והתורה שומרות על האדם בכך שהן מצילות אותו מפיתויים. במיוחד בשכבך - כשאתה שוכב לישון - המחשבות שלך נודדות ועלולות לעורר בך יצרים; אבל כשאתה הולך לישון מתוך לימוד תורה - המחשבות שלך שמורות וטהורות. 

לא מדובר בשמירה מיסטית של קמיע או סגולה המגנים מפני מחלות וצרות, אלא בשמירה טבעית הנובעת מכך שהאדם הולך בדרך הנכונה.

גם סגולת השמירה של המזוזה, כמו של שאר המצוות, מתבטאת בכך שהיא מזכירה לו את "ייחוד השם של הקדוש ברוך הוא, ואהבתו, ועבודתו", וכך עוזרת לו להתגבר על פיתויים.

ומסתבר שזו היתה גם כוונתו של רבי יהודה הנשיא: "בחילופי הדברים בין רבי לארטבן ישנה גם מחשבה מוסרית, שהנה, למושגו של ארטבן, העושר החומרי הוא הנותן לאדם האושר האנושי. וביודעו כי גם רבי היה עשיר מופלג, שלח לו מתנה יקרת המציאות, וחשב שרבי בוודאי לא ימצא דבר יקר כזה להחזיר לו. אבל רבינו הקדוש שלח לו דווקא דבר כזה, שעל ידו ייתן ביטוי למושג הנעלה, שעיקר שלימות האנושי טמון ברעיונות המסומלים במזוזה, כמו נצחיות הבורא, אחדותו והוויתו בעולם הבריאה והיצירה, ולא הרכוש החומרי, כי יותר מה שמרבה ברכוש אינו בטוח בחייו, כאמרם "מרבה נכסים מרבה דאגה", בו בזמן שמי שהולך בדרכי התורה, המסומלת במזוזה, הולך לבטח דרכו וניצול מכל מיני מזיקים, כך שבמחשבות הנעלות הטמונות במזוזה הביע הכרת תודתו למלך פרס בעד מתנתו" (הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב").

ב.לימוד תורה

1. בדברי חכמי ישראל ישנן דעות שונות לגבי כוח השמירה של התורה. הרמב"ם, למשל, כתב לכאורה דבר והיפוכו בהלכה אחת: "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן - לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר (משלי ג22) ויהיו חיים לנפשך. אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים - הרי זה מותר" (הלכות עבודה זרה יא יב), ולא זכיתי להבין עומק דבריו (ראו דיון בשות מורשת ובפייסבוק).

ולגבי הפסוק שלנו, "בנוהג שבעולם, אדם לוקח חפץ, מיצר לשמרה; אבל התורה משמרת בעליה, שנאמר, בשכבך תשמור עליך" (ע"פ שמות רבה לג ו); ויש שהסיקו מכאן, שאנשים העוסקים בתורה לא צריכים להשתתף במשימות הקשורות לשמירה על העיר: "אמר רב יהודה: הכל לאיגלי גפא [הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר] ואפילו מיתמי, אבל רבנן – לא; מאי טעמא? רבנן לא צריכי נטירותא [תורתו משמרתו, כדכתיב בשכבך תשמור עליך ]" (תלמוד בבלי בבא מציעא קח. [רש"י])

וכן: "אמר רב יוסף: מצוה - בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה - בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא". "מתקיף לה רבה: אלא מעתה, דואג ואחיתופל, מי לא עסקי בתורה? אמאי לא הגינה עלייהו? אלא, אמר רבא: תורה - בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא; בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. מצוה - בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא" (תלמוד בבלי סוטה כא.), "מגנא - מן היסורין, ומצלא - מיצר הרע, שלא יכשילנו לחטא" (רש"י שם).

2. לענ"ד, הפסוק אינו מבטיח שמירה ניסית, מעל לטבע, על כל אדם היושב ולומד, אלא שמירה הנובעת מכך שהאדם מפיק מהתורה את ההנחיות הנכונות לכל מצב, "בהתהלכך תנחה אותך"; לאחר שקיימת את הנחיות התורה, תוכל לישון בשקט, "בשכבך תשמור עליך".

בין השאר, ישנן בתורה הנחיות הקשורות להתגוננות בדרך הטבע (ראו הכנות למלחמה בספר משלי); מי שלומד תורה ומקיים את ההנחיות הכתובות שם, זוכה לשמירה. אולם מי שרק לומד ואינו מקיים - מפסיד את הסגולה...

והקיצות היא תשיחך - איזו יקיצה?

הפסוק מתאר את האדם בשלושה מצבים, הליכה, שכיבה ויקיצה. שני המצבים הראשונים הם ברורים - אדם יכול להיות ער או ישן, פעיל או סביל. אבל מה משמעות המצב השלישי? 

1. בזמן היקיצה מן השינה, האדם "חלש" במיוחד מבחינה רוחנית: הוא רק התעורר, עוד לא התפלל, המחשבות שלו נודדות לכל הכיוונים ועלולות להגיע לפיתויים. אבל כשהאדם עוסק בתורה במשך היום, התורה "משוחחת" עמו ונמצאת במחשבותיו אפילו כשהוא מתעורר: "כי תורתו, לא די ששומרתו בעת השכיבה, אלא שמדברת עמו גם כן כשנעור משנתו, ואינה מנחת שום מקום אל היצר הרע לקפוץ בפיתויו ובהרהורים הרעים שלו, כי התורה היא הקודמת, וכל הקודם זכה, וזהו שאמר: והקיצות - היא תשיחך" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. הליכה שכיבה ויקיצה מתייחסות לא רק ליממה אחת (24 שעות), אלא לתקופה ממושכת בחיי האדם. הליכה היא תקופה שגרתית שבה האדם נע על מסלול-חיים קבוע - עבודה, לימודים וכד'. שכיבה היא חופשה ומנוחה, ויקיצה היא מצב שבו האדם מתעורר לשנות את מהלך חייו - שם קֳץ לסגנון-החיים הקודם, ומתחיל חיים חדשים. במצב כזה חשוב במיוחד שהאדם "ישוחח" ויתייעץ עם התורה, כך שיבנה את חייו על-פי עקרונות הנצח שלה (וראו גם רלב"ג ותיקוני זהר לה ב).

3. ועל-דרך הדרש, הליכה שכיבה ויקיצה הן משל לתקופה עוד יותר ארוכה - החיים כולם, המוות, והחיים שאחריהם: "בהתהלכך תנחה אותך - זה העולם הזה, בשכבך תשמור עליך - זו מיתה, והקיצות היא תשיחך - לעתיד לבא(רבי מנחם בר יוסי, בבלי סוטה כא.) "בהתהלכך - בחייך; בשכבך - בקבר; והקיצות - לתחיית המתים, לעמוד בדין; היא תשיחך - תליץ בעדך" (רש"י).

 פרק ו    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   34   35   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות