שש הנה שנא ה', ושבע תועבת נפשו

קוד: ביאור:משלי ו16 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא

פרק ו פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 סיכום

ו16 שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה', וְשֶׁבַע תועבות[תּוֹעֲבַת] נַפְשׁוֹ.

סגולות

- את שש ההתנהגויות ההנה (הקודמות) ה' שונא.

ואת שבע ההתנהגויות (הבאות) הוא מתעב: -

מצודות

שש הנה שנא ה', והשביעית היא תועבת נפשו, רוצה לומר: שנואה מכולן:

עצות

הפסוק מלמד שיש לשנוא את התכונות הרעות, ולא את האנשים הרעים:

שש הן תכונותיו של האדם הנזכר בקטע הקודם, משלי ו12-15: "אָדָם בְּלִיַּעַל, אִישׁ אָוֶן..." (פירוט):

א. הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה
ב. קֹרֵץ בעינו
ג. מֹלֵל בְּרַגְלָו
ד. מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו
ה. תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ - חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת
ו. מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ

הפסוק שלנו מדגיש, שה' שונא את שש ההתנהגויות ההנה, שנזכרו למעלה; ולא את האיש, האחד, שמבצע אותן (ע"פ המאירי, ובעקבותיו "דעת מקרא").

שבע הן ההתנהגויות שנזכרות בקטע הבא, משלי ו 17-19:

א. עֵינַיִם רָמוֹת
ב. לְשׁוֹן שָׁקֶר
ג. וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי
ד. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן
ה. רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה
ו. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר
ז. וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים

ההתנהגויות הללו דומות מאד לקטע הקודם: שתי הראשונות מקבילות ("עיקשות פה" - "לשון שקר", "עיניים רמות" - "קורץ בעיניו"); שלוש האמצעיות מקבילות ("מולל ברגליו" - "רגליים ממהרות לרוץ לרעה", "מורה באצבעותיו" - "ידיים שופכות דם נקי", "תהפוכות בליבו חורש רע" - "לב חורש מחשבות אוון"), האחרונות מקבילות ("בכל עת מדינים ישלח" - "משלח מדנים בין אחים"), והשישית נוספת - "יפיח כזבים עד שקר". שוב, ללמדנו שעיקר השנאה מופנה כלפי ההתנהגויות ולא כלפי האדם.

הקבלות

האם צריך לשנוא אנשים רעים? או רק את התכונות הרעות שלהם? בתנ"ך מצאנו תשובות שונות.

ספר משלי מדגיש שיש לשנוא את התכונות הרעות. כך בפסוק שלנו (ראו "דקויות"), וכך גם במשלי ח12-13: "אֲנִי, חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי עָרְמָה... יִרְאַת ה', שְׂנֹאת רָע, גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" - החכמה מביאה את האדם ליראת ה', וכן לשנאת התכונות הרעות - גאוה, דרך רעה ופי תהפוכות, ובמשלי יג5: "דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק, וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר" - הצדיק אינו שונא את השקרנים אלא את דברי השקר (פירוט); וייתכן שזה גם הפירוש של משלי כו28: "לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו, וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה".

כמה פסוקים מתייחסים לתכונות שהאדם צריך לשנוא בתוך עצמו, כלומר להתרחק מתכונות אלו, משלי כח16: "נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת, [שֹׂנֵא]י בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים" - המנהיג צריך לשנוא את רדיפת הבצע (פירוט), משלי יא15: "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ" - יש לשנוא את הפעולה של תקיעת כף לצורך ערבות (פירוט).

רק פסוק אחד מדבר על שנאה לאדם, משלי יד17: "קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת, וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא"; אך שם לא נאמר שצריך לשנוא את אנשי המזימות, אלא רק שהם באופן טבעי שנואים על כולם (פירוט). ספר משלי אף מציע לתת אוכל לשונא, משלי כה21: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם" (פירוט); בעקבות המצווה בשמות כג5: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ - וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".

כל שאר השנאות במשלי הן שליליות: הכסילים שונאים דעת (א22), השנאה מעוררת מדנים (י12) ועוד.

גם ספר תהלים מדבר על שנאה לתכונות רעות, כגון בתהלים מה8, צז10, קא3, קיט104, קיט113, קיט128, קיט163.

אולם יש בו גם שנאה לאנשים רעים, כגון בתהלים ה6: "שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן", תהלים ה7: "אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה'" (פירוט), תהלים יא5: "ה' צַדִּיק יִבְחָן, וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ", תהלים כו5: "שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים, וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב", תהלים לא7: "שָׂנֵאתִי הַשֹּׁמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא, וַאֲנִי אֶל ה' בָּטָחְתִּי", תהלים קלט21-22: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".

נראה שיש הבדל בין שני הספרים:

ספר משלי מדבר מצד השכל, ומצד השכל יש להפריד בין האדם לבין המעשה, לשנוא רק את המעשה הרע ולא את האדם, וכמו בפסוק שהבאנו למעלה "אני, חכמה... שנאת רע".
אבל ספר תהלים מדבר מצד הרגש, ומצד הרגש אי אפשר להפריד, אנחנו רואים אדם שעושה מעשה רע ובאופן טבעי מתעוררת שנאה כלפיו.

שבע תועבות נזכרו גם במשלי כו25: "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבּוֹת בְּלִבּוֹ" (פירוט).

דקויות

למה דווקא 6 ו7?

1. במקומות רבים בתנ"ך ישנו ביטוי המורכב ממספרים מדורגים, כמו בעמוס א3: "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ", באיוב ה19: "בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע", ועוד. המפרשים נחלקו, בכל פסוק בפני עצמו, האם המספרים הם מדוייקים, או שזו רק דרך פיוטית לציין כמות גדולה. בפרט, המספר 7 (שֶׁבַע) מציין במקרים רבים כמות גדולה כלשהי (וייתכן שיש קשר בין משמעות זאת של המספר לבין השורש שׂבע, המציין אכילה מרובה, והשורש שׁפע, המציין ריבוי; ראו במאמר "שבע = שפע").

- אולם בפסוק שלנו משמעות זו אינה מתאימה: מה הטעם לומר שה' שונא הרבה דברים?!

2. המספרים מתייחסים כולם לקטע הבא (פסוקים 17-19), והכוונה: "את שש התנהגויות הראשונות שנזכרו בקטע ה' שונא, ואת השביעית הוא מתעב במיוחד". לפי זה, ההבחנה בין "שש" ל"שבע" באה ללמדנו על החומרה המיוחדת של העבירה השביעית - יצירת סכסוכים בין אחים (סוף פסוק 19) - שהיא אף מתועבת יותר משש הראשונות. "ה' שונא אנשים שמתגאים, משקרים וכו', אבל הוא ממש מתעב אנשים שמסכסכים בין אחים": "ר' מאיר ורבנן: ר' מאיר אומר: שש ושבע הרי י"ג; ורבנן אמרי: שבע מקיימין. ושבע דכתיב, זו שביעית, שקשה כנגד כולם, ואיזה זה: משלח מדנים בין אחים" (ויקרא רבה טז א, ודומה לזה פירשו מלבי"ם ומצודת דוד בפסוקנו).

ומדוע שילוח מדנים חמור כל-כך, אף יותר משפיכות-דמים (שנזכרה בפסוק 17)? - כי תכלית קיומו של האדם בעולם היא לגלות את הייחוד והאחדות שבעולם - איך כל העולם כולו נברא ומונהג ע"י ה' אחד. והמשלח מדנים בין אחים (מלשון איחוי ואיחוד) פוגע בעקרון זה (ע"פ גליה).

3. המספרים מתייחסים לקטע הקודם (פסוקים 12-15), שבו נזכרו שש התנהגויות רעות, ולקטע הבא (פסוקים 17-19), שבו נזכרו שבע התנהגויות רעות, ושיעור הכתוב הוא: "את ה-6 הקודמות ה' שונא, ואת ה-7 הבאות הוא מתעב" (ע"פ המאירי ודעת מקרא). המספרים מדגישים שהשנאה היא כלפי ההתנהגויות (שהן שש ושבע), ולא כלפי האדם (שהוא אחד). ה' שונא את שש ההתנהגויות ההנה, שנזכרו למעלה, ואת שבע ההתנהגויות שנזכרו למטה, אבל לא את האיש, האחד, המבצע אותן.

4. ועל-דרך הדרש, המספרים רומזים לשמות כ8-9: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ". פסוקנו מדבר על אדם העושה ההיפך - במשך ששת ימי השבוע הוא מתבטל, ודווקא בשבת עובד (ע"פ גליה). ועוד: כשהאדם שש הנה שנא ה' - מתנהג בששת ימי החול בדרכים שה' שונא (המתוארות בפסוקים הקודמים והבאים), אז גם שבע תועבת נפשו - גם עבודת ה' שלו ביום השביעי מתועבת על ה', כמו בישעיהו א13: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (כנגד איש אָוֶן בפסוק 12).