מאת: אראל
ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |
פרק ו פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 סיכום |
- הנואף מוצא רק נגע (מחלה) וקלון (בוז).
(ב) החרפה שהוא גורם למשפחה שהוא פוגע בה לא תימחה, אי אפשר לתקן אותה -
- מן השמים ימצא נגע, כי על-ידי גילוי עריות הנגעים באים; ומן הבריות ימצא קלון, וחרפתו לא תמחה (לא תהיה נשכחת).
קין קיבל אות המציין קלון, בראשית ד15: "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' 'לָכֵן, כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם'; וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ
".
ישנן כמה הקבלות בין פסוק זה לבין הפסוקים במשלי (ע"פ גליה):
הנואף עלול להרוס חיים של משפחה שלמה, ולכן מוטל עליו אות קלון כמו על קין רוצח אחיו.
נגע הוא מחלה - כנראה מחלת מין. בניגוד לגנב, הגונב כדי למלא נפשו, הנואף משחית נפשו ומסכן את עצמו במחלות. החטא מתחיל בנגיעה, משלי ו29: "לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ
" (פירוט), ומסתיים בנגע.
קלון הוא היפך כבוד; בניגוד לגנב, שלא יבוזו לו, הנואף גורם לעצמו קלון ובוז.
קלון וחרפה הן מילים נרדפות, אולם הקלון מתייחס לבוז שסופג הנואף עצמו, והחרפה מתייחסת לבושה שהנואף מביא על המשפחות שלו ושלה - הרס היחסים בין האיש לאשתו והולדת ממזרים.
בניגוד לגניבה, שאותה אפשר לתקן ע"י תשלום פיצויים, הניאוף גורם לנזק בלתי הפיך - חרפה שאי-אפשר למחות.
ולכן גם עוונו של הנואף לא יימחה מלפני ה', "כי בעוונות שבין אדם למקום בלבד... שייך
" ישעיהו מג25: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי
", "אבל בעוונות שהם גם בין אדם לחבירו... אם אין מחילה למטה אי אפשר שתהיה מחיה למעלה
" (ע"פ רמ"ד ואלי).
ועל-דרך התשובה, החרפה מציינת את הזיכרון והרושם של החטא, שנחקק בנפש החוטא, ולא נמחה משם עד שהאדם חופר בנפשו ועוקר את החטא לגמרי, ואז הופך הנגע לעונג חדש בעבודת ה' (ע"פ גליה).
פרק ו פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 סיכום |
ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |