קוד: ביאור:שמות כא14 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות כא14: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה - מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת
"
המושג זדון מציין עשיית רע בכוונה תחילה, אבל גם גאווה ובטחון עצמי מופרז. המושג ערמה מציין כישרון להטעות.
אם כך, ניתן להסיק מהפסוק שלושה תנאים שצריכים להתקיים כדי להטיל עונש מוות על רוצח:
התנאי השני - גאווה - אופייני מאד לרוצחים אידיאולוגיים. הרי כל המטרה שלהם היא להראות לחברים שלהם שהם הצליחו לרצוח, ולכן הם גאים במעשה ורוצים גם לפרסם את הגאווה שלהם בתקשורת.
מצד שני, אנשים כאלה הם גם האנשים שיש הכי הרבה סיכוי שישוחררו במסגרת עיסקת שבויים כלשהי, שהרי החברים שלהם יעשו הכל כדי לחטוף מישהו ולכפות על הממשלה לשחרר אותם.
הוצאה להורג של רוצחים כאלה, כמו שכתוב בתורה, תמנע את שיחרורם. עדיין יהיו עסקאות של חילופי שבויים, אבל מכיוון שהרוצחים כבר לא יהיו בחיים, המו"מ יהיה רק על שבויים שלא הורשעו ברצח. זה יהיה מו"מ קל וקצר יותר, כך שגם השבויים שלנו ירויחו.
וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק
בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
. ויגד
לשְׁלֹמֹה לאמר 'הנה אדניהו יָרֵא את המלך שְׁלֹמֹה והנה
אחז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לאמר
ישבע לי כיום המלך שְׁלֹמֹה אם ימית את עבדו בחרב'". במקרה זה, שלמה אכן נשבע לו שלא יהרוג אותו.
וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל
ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". אולם במקרה זה, שלמה דן את יואב על שתי רציחות שביצע בימי דוד - רצח אבנר בן נר ורצח עמשא בן יתר. ובהתאם לפסוק שלנו, הוא לקח אותו מעם המזבח, והרגו. "
אמר הקב"ה: אפילו בורח ונכנס במזבח שלי - הרגו אותו, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו וגו'. ומי היה זה שברח למזבח
ונהרג? יואב..." (במדבר רבה כג יג).
מעם מזבחי - (סנהדרין צה) אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה - תקחנו למות" (רש"י).לפי שני הפירושים, הפסוק בא להדגיש את הסלידה של ה' מרצח: ה' לא מוכן בשום אופן שאנשים ישתמשו בעבודת ה' כדי להתיר רצח, או אפילו כדי להינצל מעונש על רצח.
וכי יזיד - למה נאמר? לפי שנאמר מכה איש וגו', שומע אני אפילו רופא שהמית ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו והשוגג? תלמוד לומר וכי יזיד, ולא שוגג. להרגו בערמה - ולא שליח בית-דין והרופא והרודה בנו ותלמידו, שאע"פ שהם מזידין, אין מערימין" (רש"י).
"נח. וכי יזיד איש למה נאמר פרשה זו. לפי שהוא אומר ואיש כי יכה.כל נפש אדם וגו' יכול (אף) [בין] המזיד והשוגג (ואחרים), והמרפא שהמית והמכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו במשמע. תלמוד לומר וכי יזיד ([להוציא את השוגג ]).
איש להוציא את הקטן. איש להביא את האחרים. רעהו להביא את הקטן. רעהו להוציא את אחרים.
איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינן מסיר לשמים.
(להרגו בערמה) להוציא חרש שוטה. (וקטן שאינן מערימין).
להרגו בערמה להוציא מרפא שהמית והמכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו. ואף על פי שהן מזידין אינן מערימין
" (מכילתא).
"נט. מעם מזבחי וגו' - בא הכתוב ללמדך על רציחה שתדחה את
העבודה.
שהיה בדין, ומה אם שבת שעבודה דוחתה, אין רציחה דוחתה. עבודה שהיא דוחה
את השבת, אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה. תלמוד לומר מעם מזבחי תקחנו למות,
בא הכתוב ללמד על רציחה שתדחה את העבודה ((אינו [ותהא רציחה]) דוחה את
השבת. שהיה בדין, ומה אם עבודה שהיא דוחה את השבת הרי רציחה דוחתה, שבת
שעבודה דוחתה, דין הוא שתהא רציחה דוחתה. לא, אם אמרת בעבודה שקבורת מת
מצוה דוחתה, לפיכך רציחה דוחתה. תאמר בשבת שאין קבורת מת מצוה דוחתה,
לפיכך לא תהא רציחה דוחתה.
אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל, הרי הוא אומר לא תבערו אש וגו' (שם
לה) שרפה היתה בכלל ויצאת ללמד. מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בבית דין
אינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות ב"ד לא ידחו את השבת. (ותהא קבורת מת
מצוה דוחה את השבת. והדין נותן, ומה אם עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מצוה
דוחתה, שבת שעבודה דוחתה דין הוא שתהא קבורת מצוה דוחתה). לא, אם אמרת
בעבודה שרציחה דוחתה לפיכך קבורת מצוה דוחתה, תאמר בשבת שאין רציחה דוחתה
לפיכך לא תהא קבורת מצוה דוחתה. (לכך נאמר) לא תלין נבלתו על העץ וגו'
(דברים כא) בו ביום שנהרג בו ביום יקבר. רציחה דוחה את העבודה (ואין פקוח)
נפש דוחה את העבודה. (שהיה בדין,) [ודין הוא] ומה אם שבת שאין רציחה דוחתה
פקוח נפש דוחתה, עבודה שרציחה דוחתה אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את
העבודה. (ר' שמעון בן מנסיא אומר, ויהא פקוח נפש דוחה את השבת. והדין נותן,
אם רציחה דוחה את העבודה שהיא דוחה את השבת [ וכו ']). מעם מזבחי תקחנו
למות למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות. מעם מזבחי תקחנו למות נמצינו
למדין שסנהדרין בצד המזבח (אף על פי שאין
ראיה לדבר זכר לדבר וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א')
וגו').
" (מכילתא).
נח. וכי יזיד איש. כבר ידענו זה ממה שאמר מכה איש ומת, וממה שאמר בפרשת אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם. ומשיב שבא,ללמדנו דינים חדשים, ששם אומר ואיש כי יכה שממעט קטן, אם כן מיותר מה שאמר פה שנית כי יזיד איש ומרבה אחרים.
וזה ההבדל בין איש ובין אדם. שאדם מוציא אחרים, ומדלא אמר שם אדם, ידעינן משם איש לרבות אחרים כמו שאמרתי בפירוש ויקרא (ויקרא י). [וצ"ל יכול אף השוגג וההורג אחרים והחרש והשוטה שהמיתו. ומה שאמר רעהו להביא את הקטן, צריך למחוק]. וממה שאמרו על רעהו מוציא האחרים [ ואיסי סבירא ליה שדינם מסור לשמים] וממה שאמרו כי יזיד מוציא חש"ו שמעשיהם שוגגים [וצ"ל כי יזיד להוציא חש"ו כן גרסת הגר"א ], וממה שאמרו להרגו בערמה מוציא מרפא כו ', כי המערים הוא מוסיף על המזיד. שכל מערים הוא מזיד ואין כל מזיד מערים. והמרפא והמכה ברשות בית דין, הוא מזיד ואינו מערים. שהמערים הוא המכוין להרוג ולעשות זה בערמה ותחבולה שלא ישמר ממנה, והמרפא אין זה כונתם ומעשיהם
נט. מעם מזבחי תקחנו למות. סדר הכתוב שהמכה איש יומת. ומפרש ואם לא צדה אשים לו מקום ערי מקלט ומחנה לויה שבמדבר לנוס שמה. אבל וכי יזיד איש לא לבד שלא יועיל לו מחנה לויה. שאף המזבח שהוא מחנה שכינה לא יועיל לו. אבל בכל זה הוא דברי מותר ומה משמיענו. הלא ידענו שהמזיד לא יועילו לו ערי מקלט, ולמה יעלה בדעתנו שהמזבח קולטו. ובהכרח שמדבר אם עומד על המזבח ועבודה בידו שאז יש לומר שלא ידחה את העבודה דהא אינה דוחה את השבת דקיל מעבודה, שנדחה מפני עבודה.
ושואל שמנין שאינו דוחה את השבת. הלא יש לומר ושידחה שבת קל וחומר מעבודה. ומשיב שמצאנו קבורת מת מצוה שדוחה עבודה מולאחותו, ואינו דוחה שבת. ועל זה משיב שיש לומר שהוא הדין קבורת מת מצוה ידחה שבת. על זה מביא קרא דאין רציחה דוחה שבת, ועיקר הלמוד מן בכל מושבותיכם, כמה שאמר במכלתא ויקהל וביבמות (דף ז) ובסנהדרין (דף ל"ח). ועתה חזר הדין שגם קבורת מת מצוה, אעל פי שדוחה לעבודה, אינה דוחה שבת. וכיון שקבורת מת מצוה אינה דוחה שבת, ידעינן עוד ראיה שאין רציחה דוחה שבת ממה שאמר לא תלין נבלתו על העץ. ואם כן איך יכול להרגו בשבת, דהא לא יוכל לקברו בוום ההוא. [זה פירוש המכלתא על פי נוסח הגר"א ] ודברים אלה מובאים בגמ ' במקומות הנ"ל ע"ש.
ס. מעם מזבחי תקחנו למות. כבר התבאר שפירש אפילו כהן ועבודה בידו. וזה שלא כדעת הגמרא יומא (דף פה) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. וכן כתב המשנה למלך [פ"ה מהלכות רוצח הי"ב] שהמכלתא וסוגית הגמרא שהביאו בריתא זו, חולקת וסוברת שאף מעל מזבחי. וממה שאמר מעם מזבחי תקחנו למות, דייק רק למות אבל לא לגלות. וכיון שהמכלתא מפרש מעם מזבחי היינו מעל מזבחי בשעובד עבודה, אם כן גם מה שדייק למות ולא לגלות מיירי בשעובד עבודה. וזה מוצא למקור הדין שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' רוצח), שההורג בשגגה אין המזבח קולטו אלא אם היא כהן ועבודה בידו, ורק גגו של מזבח בית העולמים.
והנה הרשב"א בתשובה (ס' תקכ"ד) הקשה על מה שנאמר במכות (דף יב) בשם רב שיואב טעה שאין קולט אלא גגו של מזבח של בית העולמים, ורק כהן ועבודה בידו שהם ג' טעויות. ומדוע לא חשיב ד' טעויות שאין קולט אלא שוגג והוא היה מזיד. ומזה משמע שלא כפסק הרמב"ם שרק שוגג קולט אם עבודה בידו. ולדעת יואב חשב את עצמו לשוגג, דמה שהרג את אבנר גואל הדם היה, ועשהאל רודף היה ועמוא מורד במלכות היה, כמה שאמרו בסנהדרין (ד). ובירושלמי (פ"ב דמכות), אמר רבי יוחנן שרב לא אמר זה, כי יואב לא טעה רק לסנהדרין ברח שלא יהרגנו המלך ויירשנו, דהרוגי מלך נכסיהן למלך.
ומזה מוצא מקור הדין למה שאמר הרמב"ם (שם ה' י"ד) שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו מדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל. שזה הוציא ממה שאמר שלסנהדרין ברח מבואר שניצל שם מדין המלכית. ונהרג על ידי בניהו שהיה ראשט הסנהדרין כמה שאמרו בברכות (דף ד) ובסנהדרין (דף טז) בניהו בן יהוידע זה סנהדרין. ומשמע שנהרג בדין כי עשהאל התרה בו.
וכן ממה שאמר תקחנו למות מדייק לא ללקות ולא לדון אם עדיין לא נגמר דינו כי שמא יצא זכאי. ומזה למד שסנהדרין בצד המזבח שאם לא כן, איך יקחוהו למות. הא אם נגמר דינו חובשין אותו. ודוחק לומר שמדבר במציאות רחוק אם ברח, ועל כורחך ששם יושבים הסנהדרין וגומרים דינו בעודו על המזבח ואחר שנגמר דינו לוקחים אותו למות. ועל זה הביא זכר לדבר מיואב ששם כך היה המעשה שהוא ברח קודם שנגמר דינו ושם גמרו דינו כמה שאמר רבי יוחנן שברח לדין הסנהדרין.