דבר פחות, אמור יותר

מאת: אראל

→טו 1— משלי טו 2 — טו 3←

משלי טו2 : "לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת."

 סגולות

כאשר החכמים אומרים את דעתם, הלשון שלהם מיטיבה, משפרת ומייפה את ניסוח הדברים;   אולם כאשר הכסילים אומרים את דברי האיוולת שלהם, הפה שלהם נפתח כמו מעיין נובע ושופך דברי שטות בלי מעצור.

 מצודות

לשון חכמים תיטיב (תתקן) את הדעת, כי אף אמרי דעת ידבר בתיקון נמרץ ובמלות קצרות;   אבל פי כסילים, אף דברי אולת ירבו באמרים כמעיין הנובע.


 עצות

החכמים מיטיבים - משפרים את דבריהם, והכסילים מביעים - שופכים את דבריהם כמעיין הנובע. המסר של הפסוק הוא, שגם כשאומרים דברי חכמה, ראוי להגיד אותם בקיצור האפשרי. כמו הפתגם השוודי: "Talk less, say more".

הפסוק מכוון לאנשים המוסיפים לדבריהם מילים וביטויים שאינם תורמים מאומה לנושא השיחה, כמו:

  • "אין צורך לומר ש..." (- אז למה אתה אומר?),
  • "זה ברור ללא כל צל צלו של ספק" (לא מספיק "צל" אחד?),
  • "הדעה שלך נובעת משטיפת מוח שעשו לך" (העיקר זה אם היא נכונה או לא - מה זה משנה ממה היא נובעת?),
  • "אתה מדבר שטויות, אתה הופך את השקר לאמת ואת האמת לשקר, אתה מטעה את הציבור, אתה צריך להבחין בין דברים שאתה יודע לבין דברים שאתה לא יודע..." (הבנתי שאתה לא מסכים איתי, מה הטעם לחזור על עובדה זו במילים שונות? יהיה יותר יעיל אם תנמק מדוע לדעתך אני טועה),
  • "דע לך, ידידי היקר, ש..." (אם תגיע לעיקר - אני אדע יותר מהר), ועוד.
  • "הימנעו, אם אפשר, ממילים ומביטויים ריקים, שהם, ללא ספק, מחלה לשונית נפוצה, ובעצם אין בהם צורך" (רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית).

הכישרון לקצר, להגיד רק את המילים החשובות והתורמות להבנת העניין, הוא כישרונם של החכמים - המומחים ללימוד והוראה. הם יודעים שכדי ללמד צריך לקצר, כדברי חז"ל: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה". כשהמורה מלמד בדרך קצרה, קל יותר לתלמידים להתרכז ולזכור את דבריו; ואכן, המשנה, כמו התורה, כתובה בשפה קצרה ותמציתית ביותר, לכל מילה יש משמעות - לשון חכמים תיטיב דעת.

אך הכסילים שונאים ללמוד, הם רוצים רק "לשפוך" את המחשבות הפרטיות שלהם, גם אם הן שטחיות וטפשיות - ופי כסילים יביע איוולת.

במשך הדורות, חכמת הקיצור התפתחה והגיעה לשיא במדעים המדוייקים, שם מנסחים תופעות מורכבות בנוסחאות מתמטיות קצרות ביותר, לקיים מה שנאמר: "לשון חכמים - תיטיב דעת".

גם בשאר המדעים, מקובל לכתוב תקציר בתחילת כל מאמר. וגם מומחים בכתיבה עסקית ממליצים להקפיד על קיצור.

גם בויכוחים ישנה חשיבות לקיצור. אנשים שרוצים לשכנע, נוטים להביא הרבה נימוקים - גם נימוקים טובים וגם נימוקים פחות טובים - מתוך מחשבה שריבוי הנימוקים יגדיל את רמת השיכנוע. אולם, גם המחקרים הפסיכולוגיים וגם הניסיון היומיומי מלמדים שגישה זו אינה נכונה: אם מביאים הרבה נימוקים טובים, ונימוק אחד לא טוב - הצד השני ייתפס לנימוק הפחות טוב ויתקוף אותו, וכל ה"עוקץ" של הנימוקים הטובים יילך לאיבוד.

 הקבלות

מתי צריך לקצר בדברים ומתי עדיף להאריך?

כשמותחים ביקורת על הזולת, צריך לקצר כדי להקטין למינימום את התנגדות השומע, משלי י19: "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל" (פירוט).

כשאומרים דברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב, עדיף להאריך, משלי כז9: "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ" (פירוט).

לאחר שאבשלום מרד בדוד אביו (שמואל ב יז), הוא התייעץ עם שני יועצים: אחיתופל הגילוני נתן לו עצה קצרה (פסוקים 1-3), וחושי הארכי נתן לו עצה ארוכה (פסוקים 7-13). אבשלום ואנשיו נפלו בפח שטמן להם חושי, שהיה למעשה סוכן סמוי של דוד, וקיבלו את עצתו הרעה. אילו היו קוראים את הפסוק שלנו, היו מבינים שדווקא העצה הקצרה יותר היא החכמה... (ע"פ: פגישת אליהו ועובדיהו - אריכות דברים מול קיצור דברים / חגי הופר).

 דקויות

הפסוק מציג שני ניגודים בין החכמים (= האוהבים ללמוד והיודעים ללמד) לבין הכסילים (= השונאים ללמוד).

ניגוד אחד הוא ברור: החכמים אומרים דברי דעת, והכסילים אומרים דברי איוולת. אך יש ניגוד נוסף:

  • החכמים מיטיבים את דברי הדעת שלהם,
  • והכסילים מביעים את דברי האיוולת שלהם.

איך מיטיבים דעת?

1. היטיב = תיקן, שיפר וייפה, כמו במלכים ב ט30: "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ...": "כי החכמים - לא יספיק להם הודיעם את דרך הדעת לאמור 'זה דרך הדעת לכו בה',  אכן, לשונם תייפה הדעת ותגדיל טעמים ותאדיר מליצות, עד היות הדעת מקובלת באזני השומעים, ויערב עליהם העניין בגודל נכוחותיהם" (ר' יונה), "שהחכמים נזהרים בדבריהם, וכל דבריהם בטוב טעם ודעת... מרביצים דברי חכמה ברבים בלשון יפה, כדי שיהיו טובים וערבים לשומעיהם, שכבר אמרו רז"ל: כל האומר דברי תורה ואינם ערבים לשומעיהם - נוח לו שלא אמרן... כי יש מדבר עניינים יקרים ונחמדים בלשון נפתל ועיקש כל כך, עד שהשומעים מתלוצצים על דבריו כאילו היו דברי איוולת... ונוח לו שלא אמרן. וזהו שאמר: ופי כסילים יביע איוולת, כי הסדר הכעור של הכסילים ייחשב להם כאילו יביעו דברי איוולת, אעפ"י שהם דברי חכמה, כי החכם שאינו יודע לסדר את דבריו, גם הוא נקרא כסיל כמו הכסיל עצמו..." (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. היטיב = הסיר את הפסולת, כמו בשמות ל7: "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת": החכמים מסירים מדבריהם את המילים המיותרות, ומעבירים את דעתם בקיצור נמרץ.   ולעומתם, הכסילים מביעים - שופכים כמו מעיין נובע - את דברי האיוולת שלהם.   מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים (מצודות).    המסר כאן מכוון למורה: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה".

3. היטיב = הפיק דבר טוב: לשון החכמים מפיקה תמיד דברי-דעת טובים. אם מקשיבים לחכמים, שמים לב לסגנון הדיבור שלהם ולמילים המדוייקות שהם משתמשים בהן, אפשר תמיד ללמוד מהם דברים טובים (ע"פ פרופ' אד גרינשטיין).    המסר כאן מכוון לתלמיד, להקשיב היטב לחכם, כי "אפילו שיחת-חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

4. ועל-דרך הסוד, היטיב = האיר, כמו בשמות ל7: "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת": "שהחכמים, בלשונם, על-ידי עסק התורה, מתקנים את הדעת העליון, שמסלקים ממנו אחיזתם ויניקתם של החיצונים הממשיכים. ולכן, אותם השלמים הקדמונים היו רגילים לומר: פתח פיך ויאירו דבריך. כלומר, יאירו דבריך בדעת העליון, ויהיו מסלקים ממנו את החושך של הקליפה.   אבל, דבריהם של הכסילים אינם גורמין שום תיקון אל הקדושה, ואדרבא, נובעים אל הקליפה, שהיא סוד האיוולת..." (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

 לעיון נוסף

המאמר המקורי

פסוקים נוספים על כשרון הדיבור של החכמים, ראו במאמר חכמים, נבונים ואיברי גופם.

פסוקים נוספים על כשרון הפטפוט של הכסילים:

  • משלי יח2: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (פירוט).
  • קהלת ה2: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים".
  • ואולי גם משלי יב23: "אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת" (פירוט).
פסוקים נוספים על כסילים ואיוולת.

עוד כללי כתיבה / עצור כאן חושבים.

→טו 1— משלי טו 2 — טו 3←

תגובות