קוד: ביאור:שיר השירים א6 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שיר השירים א6: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים; כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי
"
תראוני = תסתכלו עליי בעויינות וזלזול.
שחרחרת = רוב המפרשים פירשו שהכוונה לעור שהשחים בשמש, שנחשב באותו זמן פחות יפה כי הוא היה מזוהה עם מעמד הפועלים העובדים בשמש; אך אפשר גם לפרש שהוא נחשב יפה כמו בימינו, אלא שנערות בעלות עור שחום נחשבו בדרך-כלל לבטלניות המשתזפות בשמש באפס מעשה, ולכן זלזלו בהן (ראו שחור זה יפה?).
מה ההבדל בין " שחרחורת " לבין " שחורה "? - יש אומרים שכפל האותיות משמעו חיזוק, והכוונה "שחורה מאד", ביחס לנשים האחרות שעורן לבן (דעת מקרא), ויש אומרים שכפל האותיות משמעו החלשה, והכוונה "שחורה מעט", שהרי עור שזוף-שמש אינו נעשה שחור ממש (אבן עזרא). ראו גם הכפלת אותיות השורש.
שזף = הסתכל במשך זמן רב; לפי זה, שזפתני השמש = השמש הסתכלה על עורי במשך זמן רב, כשעבדתי בכרמים. אך מחדשי השפה העברית בדורנו הבינו, כנראה בטעות, שהפועל שזף משמעו השחים, וכתוצאה מכך התקבלה משמעות חדשה לגמרי לשורש שזף בלשון ימינו (ראו מילים נוספות שמשמעותן השתנתה).
בפרק הבא הכלה אומרת (שיר השירים ב1): "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים
". יש אומרים שהכלה משווה את עצמה לפרחים לבנים, כדי להדגיש שגון עורה הטבעי הוא לבן (פירוט).
בני אמי = יש שלמדו מכאן, ש"מדובר בנערה יתומה מאב, שאמה נישאה בשנית. ניתן להסיק זאת על-ידי בחינת הכינוי בני אמי, המלמד כי אין אלה בני אביה... דמות אביה נעדרת לחלוטין מן המגילה, והיא אכן מדברת בכל עת על בית אמה ועל חדר הורתה, אך לא על בית אביה...
"
(הרב יובל שרלו, "אחריך נרוצה" עמ' 41); אך ייתכן גם שמדובר בבת לאב עשיר שיש לו כמה נשים, והדגש "
בני אמי " הוא, כי בדרך-כלל אחים מאותה אם הם קרובים יותר מאחים-למחצה, אך הרעיה אומרת שבמקרה שלה, אפילו בני אמה פוגעים בה ומכריחים אותה לשמור על כרמים, היא לגמרי לבד ואין מי שיעזור לה לשמור על זכויותיה
(דעת מקרא).
נִחרו בי = חרה אפם בי, כעסו עליי והענישו אותי בשמירה על הכרמים שלהם.
נטירה =
נצירה = שמירה פעילה, השגחה וטיפוח.
שמוני נטרה את הכרמים = הכריחו אותי להשגיח ולטפח את הכרמים שלהם. "עיקר נטירת הכרמים היא בימי הבציר, בחודשים תמוז-אלול, והם ימי חום קשים
"
(דעת מקרא).
נראה כי מדובר בנערה יתומה מאב, שאמה נישאה בשנית... העובדה שיש לה כרם משלה נובעת ממות אביה ומירושתה אותו. אם אכן הכרם נפל בחלקה מירושת אביה, אולי ניתן ללמוד כי היתה בת יחידה, ומשום כך ירשה אותו, דבר המורה על יחס מיוחד שזכתה לו קודם מותו..." (שרלו, שם).
גם בהמשך הפרק ישנה הקבלה בין גופה של הכלה לבין הכרמים:
שיר השירים א13:
"צרור המר דודי לי, בין שדי ילין.
"
אשכל הכפר דודי לי, בכרמי עין גדי
הכלה משווה את החתן לשני סוגים של בושם -
מור ו
כופר; בפסוק הראשון הוא נמצא בין שדיה, ובפסוק השני הוא נמצא בכרמים
(ע"פ דעת מקרא).
כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאֶתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ".
נראה שבסוף המגילה האחות למדה לעמוד על זכויותיה, האחים שיחררו אותה מחובתה לשמור על הכרמים, וכתוצאה מכך היא יכולה לטפל בכרם שלה, בין אם מדובר בכרם ממש ובין אם מדובר בגוף (פירוט).