קוד: ביאור:משלי ב1 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי ב1-2: "בְּנִי! אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ, לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ - תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה
"
ה
חכמה וה
תבונה הן שתי אחיות, אולם לכל אחת מהן יש אופי שונה:
חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ... עַד מָתַי פתיים תְּאֵהֲבוּ פֶתִי... כִּי מְשׁוּבַת פתיים תַּהַרְגֵם..." (פירוט).
כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ; אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה; אָז תָּבִין יִרְאַת ה'..." (פירוט).
הפסוקים שלנו מקשרים בין שני הקטעים: בני, אם תקח ברצינות את הדברים שאמרתי לך, ואת המצוות שאומר לך עכשיו תצפון אתך (= תשמור בסתר לבך), להקשיב לאזהרותיה של החכמה מהפרק הקודם - כדאי לך להטות ליבך לתבונה. במקום להגיע למצב, שהחכמה תצטרך לקרוא לך ולהזהיר אותך - עדיף שתקרא בעצמך לתבונה.
עד כאן המשל; ובנמשל, החכמה והתבונה הן שני כישורים נפשיים:
הקטע הקודם מתאר את אזהרותיה של החכמה - האזהרות הנמצאות בכל הרחובות - התוצאות השליליות של הפתיות. כל מי שמסתובב בחוץ, רואה את גורלם המר של הפתיים, ואמור להסיק מכאן מסקנות לגבי חשיבות הלימוד והאחריות.
הפסוקים שלנו מסבירים, שיש דרך אחרת ללמוד - אחרי ש
תקשיב לחכמה אזנך ותשמע על כשלונותיהם של הפתיים, עדיף ש
תטה לבך לתבונה, תתבונן פנימה ותפתח מראש את הכישורים האישיים שלך, כך לא תגיע למצב שתצטרך ללמוד מכשלונות.
חכמי המדרש פירשו את הפתיחה בכמה דרכים:
אמר הקב"ה לישראל: אימתי אתם נקראים בני? כשתקחו אמרי. למה הדבר דומה? למלך, שאמר לו בנו 'סיימני בתוך המדינה שאני בנך', א"ל אביו 'מבקש אתה שידעו הכל שאתה בני - לבוש פורפירא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל שאתה בני'. כך אמר הקב"ה לישראל: 'מבקשים אתם שתהיו מסוימין שאתם בני? עסקו בתורה ובמצות והכל רואים שאתם בני'; הדא, אימתי אתם בני - משתקחו אמרי." (ר' יהודה בר שלום, דברים רבה ז ט; וכן רש"י, מצודות).
שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיאה למי שמוצא, אלא בני אם תקח אמרי ומצותי תִּצְפֹּן אתך, אם יש לך זכות -
קח!... מהו " אם תקח אמרי"? - אם יהא לכם זכות, אתם מקבלים את תורתי, שמלאכי השרת נתאוו לה ולא נתתי אותה להם" (רב הונא בשם ר' אחא, ויקרא רבה כה א, דברים רבה ז ט); פירוש זה מתאים לרעיון שנזכר בהמשך, משלי ב4: "
אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (פירוט); רעיון דומה נמצא ב משלי ג18: "
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (פירוט), וב משלי י8: "
חֲכַם לֵב יִקַּח מצות, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט" (פירוט).
בני, אם תקח אמריי - אמר הקב"ה לישראל על הר סיני: אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשות אותה, אני מציל אתכם משלוש פורעניות: ממלחמת גוג ומגוג, ומחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם. ומצוותי תצפון איתך - אם זכיתם לצפון דברי תורה, אני משביע אתכם מטוב הצפון אשר צפנתי לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים לא כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך [פעלת לחסים בך נגד בני אדם]". אמר הקב"ה: אני אודיע לאומות העולם לעתיד לבוא כל אותה הטובה אשר אני מיטיב אתכם, על מנת שתקשיבו אזניכם לדברי תורה, הה"ד להקשיב לחכמה אזנך וגו', הא כיצד? כי אם לבינה תקרא" (מדרש משלי (בובר) ב א).
ומהו מִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ? אמר ר' אבא בר כהנא: אמר הקב"ה: אתם צופנים לי תורה ומצות בעולם הזה, ואני צופן לכם שכר טוב לעולם הבא, שנאמר (שם לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"." (דברים רבה ז ט)
גם הרלב"ג פירש, שהתבונה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה: "בני אם תקח - אמרה עוד החכמה, על צד המשל: בני! אם תקח אמריי שהוריתיך במה שקדם,
ותשמור אתך מצוותי, להקשיב לחכמה
אזנך וגו' -
להקשיב אזנך לחכמה - ללמוד אותה מהיודעים, עם מה שיישיר אותך לחשוק ולחקור בה מהשיג לה, ויראה מהחכמה בדברים עצמיים כמו שזכרנו, ואחר שתדע החכמה -
תטה לבך לדעת התבונה
" (רלב"ג).
מבנה הפרק - לקרוא לתבונה מכמה סיבות.
בפרק א, החכמה קוראת לאדם, ובפרק ב, האדם צריך לקרוא לתבונה שבתוכו; אולם הניגוד הזה שבין חכמה לתבונה אינו מתקיים בפרקים אחרים:אֱמֹר לַחָכְמָה 'אֲחֹתִי אָתְּ', וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא" - האדם צריך לפנות גם לחכמה, כמו לבינה.
הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ", גם התבונה קוראת, כמו החכמה.
ישנם פסוקים נוספים המלמדים ש
חכמה מקבלים דרך האזניים, ותבונה מקבלים דרך הלב.
לגבי הפתיחה, ראו עוד פתיחות של קטעים בספר משלי.