מותר לפתי למתוח ביקורת על חכמים

קוד: ביאור:משלי ט8 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי ט8: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ".

לפני זמן מה כתבתי מאמר שמתח ביקורת עניינית וממוקדת על התנהגות מסויימת של מגזר מסויים בעם ישראל. זכיתי לתגובות נזעמות (לא דווקא מבני אותו המגזר) לדוגמה " אתה חצוף! מי אתה שתוכיח אותם? מי אתה שתבוא ותאמר כי דרך חייך טובה יותר? מה ההתנשאות הזו 'להוכיח' אותם, אתה טוב יותר? ".

לעניות דעתי, התגובה אינה נכונה. אמנם, בימינו אין אדם שיודע להוכיח כראוי (תלמוד בבלי, ערכין טז:), אולם בספר משלי, פרק ט, החכמה קוראת אל הפתיים וחסרי-הלב, משלי ט4: "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה, חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ". היא אומרת להם, בין השאר:

אל תוכח לץ פן ישנאך = אין טעם למתוח ביקורת על הלץ כי הוא לא יקשיב אלא רק ישנא את המבקר (ראו בפסוק הקודם); אולם -

הוכח לחכם ויאהבך = כדאי לך להוכיח את החכם, כי הוא יאהב אותך. מכאן, שגם לאדם פתי וחסר לב מותר למתוח ביקורת על החכם! הפתי והחסר-לב בוודאי אינם יודעים למתוח ביקורת כראוי, ובכל זאת, החכם (=היודע ללמוד) יודע להפיק מכל דבר-ביקורת מסקנות בונות ומועילות, ולכן הוא אוהב כל אדם שמותח עליו ביקורת.

מכיוון שחשבתי שבני אותו המגזר הם חכמים ויודעים תורה, חשבתי לתומי שהם יקבלו את התוכחה באהבה.

לעיון נוסף

דוגמה מופלאה לחכם שאהב לקבל ביקורת נמצאת בתלמוד: "אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (בבלי ערכין טז:). רבי יוחנן בן נורי היה בן כיתתו של רבי עקיבא, שניהם היו תלמידיו של רבן גמליאל ביבנה, ורבי יוחנן כנראה היה מתלונן לפני רבן גמליאל על פגמים שונים שראה ברבי עקיבא, וכתוצאה מכך רבן גמליאל היה מלקה אותו, ובכל-זאת רבי עקיבא הוסיף לאהוב את רבי יוחנן, ושמח שהוא עוזר לו להשתפר.

ובימינו, בתגובה לביקורת קשה של אחד הגולשים באתר מורשת, ענה הרב יובל שרלו: "אני מודה לך מאוד על כך שבחנת את דבריי, והצעת את שאלותיך עליהן. כך ראוי שיהיה, ואינך צריך להתנצל. גם פוסק הלכה... מחויב לא להורות בתורה שלא כהלכה, ולבאר אם הוא נשאל מפני מה הוא פסק בדרך מסוימת."

ראו: הסבר החצי הראשון של הפסוק - אל תוכח לץ; פסוקים נוספים על אהבת ביקורת.

לפי התורה, יש למתוח ביקורת על עמיתים, אנשים הקרובים אלינו באורח חייהם ובהשקפת עולמם,  ויקרא יט17: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (פירוט). הפסוק שלנו מרחיב וקובע שמותר למתוח ביקורת על חכמים גם אם הם לא עמיתים שלנו, כי החכמים אוהבים ללמוד ולקבל ביקורת מכל אדם.

פירושים נוספים על כל הקטע

דיון על הזכות המוסרית למתוח ביקורת / עצור כאן חושבים

רמי ניר, 31.01.2008: מן הראוי לחלץ מסקנה אופרטיבית מבוססת: בני אותו המגזר אינם חכמים, ובוודאי אינם יודעים תורה. הם לצים, וחסרי לב. כלומר, חסר להם תנאי הכרחי כדי לזהות את האמת. לכן, אלהים יתייחס אליהם כפי שהתייחס אל אנשי סדום. יש מוסר בציטוט (משלי ט8): "אל תוכח לץ פן ישנאך".

אראל: המסקנה לא מבוססת, כי:
א. זאת שענתה לי אינה בהכרח מבני אותו מגזר - ייתכן שהיא ממגזר אחר, ומתוך רצון להגן על אחיה מפני הביקורת, אמרה מה שאמרה. הטעות שלה היא, שלא הבינה שביקורת היא דבר חיובי, ואין צורך להגן על אנשים מפני ביקורת.
ב. גם אם היא שייכת למגזר זה, אין להסיק מדבריה על כלל הציבור שהיא שייכת אליו. אני בטוח שיש בציבור זה גם אנשים המקבלים ביקורת באהבה.

המשך הדיון

תגובות