קוד: ביאור:משלי י6 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס"
הפסוק מתאר את היחס הראוי לצדיקים ולרשעים הנמצאים בינינו:
ברכות לראש צדיק = יש לברך את הצדיקים הנמצאים בינינו; כשמברכים מישהו, נהוג לשים יד על ראשו, כסמל לכך שהברכות יכסו את כולו מלמעלה עד למטה, ולכן "ברכות
לראש צדיק
".
ופי רשעים יכסה חמס = אין לברך את הרשעים אך גם אין צורך לקלל אותם -
הפה שלהם, המפיץ דברי שקר ושנאה, כבר
מכסה אותם
בחמס (= קלקול והשחתה); או: הרשעה שלהם מכסה את פיהם בחמס: "ותשבר כד על המבוע - זו כריסו של אדם [שנפטר], לאחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו: "הא לך, מה שגזלת וחמסת ונתת בי".
"
(רבי חייא בר נחמיה, קהלת רבה יב; ראו חפץ חיים, שפת תמים פרק ד).
2. אך יש מפרשים שהפסוק מתאר את הנהגתו של ה': ה' מוריד ברכות מהשמים על ראשו של הצדיק, אבל אינו מוריד קללות על הרשע, כי אין צורך בכך - החמס עצמו, שהרשע עושה בדברי פיו ושקריו, מכסה ומחסל אותו (ע"פ רש"י, ר' יונה גירונדי).
זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב":
לראש צדיק), והפסוק הבא מתאר את ברכותיהם של בני האדם (ר' יונה גירונדי).
מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס". אך משמעות הביטוי פי רשעים יכסה חמס היא שונה: כאן החמס מכסה את פיהם של הרשעים, ושם פיהם של הרשעים מכסה בחמס את כל העולם.
פי רשעים נזכר גם בפסוקים נוספים:
כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר"
שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן, וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת" (פירוט)
בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת, וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס" (פירוט)
לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת, וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת" (פירוט)
עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט, וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן" (פירוט)
ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס
ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב
צורה.
שני פסוקים מחוברים ע"י המילים: ברכות-ברכה, צדיק, רשעים
ותוכן.
פסוק ו: מלכי-צדק ברך את אברהם, מלך סדום לא ברך
פסוק ז: הקב"ה ברך את אברהם, ושמו של מלך סדום נרקב
" מדרש".
(ו) ברכות לראש צדיק: מלכי - צדק מלך שלם העתיר ברכות על ראשו של אברהם הצדיק, אשר שב עתיר שלל מנצחונו על נמרוד, שלל שנבזז מערי סדום.
ופי רשעים יכסה חמס: מלך סדום ה"רשע", לא רק שלא ברך את אברהם אבינו אלא ביקש לחמוס את שלל הביזה לעצמו, וכיסה את כוונתו בדיבורי פה מיתממים, "כשכש בזנבו".
(ז) זכר צדיק לברכה: זכר מעשהו הגדול של אברהם אבינו, שענה למלך סדום: (יד כב, כג,) הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י-הוה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם, בא לפני הקב"ה ומיד ברכו: (טו א) אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.
ושם רשעים ירקב: אבל שמו של מלך סדום קולל ונרקב, לאחר שהוזכר פעם אחת בלבד בראש הפרשה: (יד ב) בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם.
"רמז".
ברכות – ברכת כהן:
( ברא'יד יח - כ) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:
צדיק – זה מלכי- צדק מלך שלם.
צדיק – זה אברהם אבינו, ר' פסוק ג.
רשעים – זה מלך סדום, ר' פסוק ג.
לברכה ... ירקב – ברכ=רכב=רקב. הברכה מורכבת על יש, הרקבון מפורר יש מהרכבו.
א בר הם ו בר ע משותפים באותיות "בר", אברהם ל בר כה וברע ל ר ק ב.
אסמכתא.
בראשית פרק יד - טו
(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ
(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:
(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י-הוה אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:
(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י-הוה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד
מדרש אגדת בראשית פרק יג
...מיד ויצא מלך סדום וגו'. כיון שראה את אברהם יוצא לרדוף היה משחק עליו שנאמר כל רואי ילעיגו לי וגו' (תהי' כב ח) והיה זה יצא לרדוף ששה עשר מלכים ולגיונותיהן כיון שחזר בשלום ירדפם יעבור שלום (ישעי' מא ג). ויצא מלך סדום לקראתו וגו' אמר לו בבקשה ממך תן לי הנפש וגו' (ברא' יד כא) מיד נשבע לו אברהם שנאמר הרימותי ידי וגו' (שם שם כב) ואין הרימותי אלא שבועה שנאמר וירם ימינו ושמאלו אל השמים [וישבע בחי העולם] (דניאל יב ז). אם מחוט וגו' (ברא' יד כב) למה שהקב"ה הבטיחני שהוא מעשרני שנאמר ואברכה מברכך וגו' (ברא' יב ב) ואני אטול משלך שתאמ' אני העשרתיך אם מחוט וגו'.
תנא דבי אליהו רבה פרק כה
...ומשלו משל למה"ד למלך שאמר לבנו בני צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון מיד יצא והרג את כל הליסטים. בחזירתו יצא אביו לקראתו וא"ל ברוך אתה בני ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מן ממונם כלום עכשיו בא עמי ואתן לך כל כלי חמדה שבעולם ואבנים טובות ומרגליות מבית גנזים שלי. וכן לכך נדמה אברהם אבינו בשעה שיצא להרוג את המלכים בחזירתו יצא מלך סדום לקראתו והיה כמדומה למלך סדום שאברהם לא יחזיר לו כלום היה מבקש וא"ל לאברהם בבקשה ממך תן לי הנפש והרכוש קח לך (שם יד) מיד ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' וכבר נשבעתי שלא אקח כלום מכל אשר לך ואמר לו אברהם למלך סדום שוטה שבעולם וכי לכסף ולזהב ולכל כלי חמדה שלך אני צריך אני אשליך לפניך הכל לארץ ותראה שלא נהניתי מממונך כלום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' באותה שעה
קדש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' שכרך הרבה מאד.
ילק"ש בראשית - פרק יד - רמז עג
ויצא מלך סדום לקראתו התחיל לכשכש בזנבו אמר ליה מה אתה ירדת לכבשן האש ונצלת אף אני ירדתי לחמר ונצלתי.
יומא דף לח / ב
...מנא הא מילתא דאמור רבנן זכר צדיק לברכה אמר ליה דהא כתיב זכר צדיק לברכה מדאורייתא מנא לן דכתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וכתיב ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום
מנא הא מילתא דאמור רבנן שם רשעים ירקב אמר ליה דהא כתיב ושם רשעים ירקב מדאורייתא מנא לן דכתיב ויאהל עד סדם וכתיב ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד.
פרוש הרוקח,פרשת לך לך
ויצא מלך סדום, לא הזכירום כאן (בשמם) על (שם) שם רשעים ירקב.
ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב
צורה.
שני פסוקים מחוברים ע"י המילים: ברכות-ברכה, צדיק, רשעים
ותוכן.
פסוקים ו - ז: אחימלך "צדיק", דואג "רשעים"
"דרש".
(ו) ברכות לראש צדיק: ברכות לראשו של אחימלך הצדיק, שהיה רגיל להשפיע שפע "ברכות" כהן לישראל6. דוד הגיע אליו רעב וחלש ויצא ממנו עם "ברכה" – לחם וחרב7.
ופי רשעים יכסה חמס: דואג הרשע הגיד לשאול המלך, שאחימלך כה"ג נתן לדוד לחם וחרב, אבל הוא כיסה וחסם את פיו בחמס 8 מלגלות לשאול, שדוד "שיקר" לאחימלך ואמר לו שהוא בא אליו בשליחות שאול.
"רמז".
ברכות – רמז לברכת כהנים.
* גם בפסוק כב, ובפרק יא יא, כתוב "ברכת" בהקשר לכהנים.
רשעים – הוא דואג, ר' פסוק ג'.
יכסה – מחובר לדואג
* גם בפסוק יא כתוב "יכסה" בהקשר הנ"ל.
חמס – מחובר לדואג.
( תהי'יא ב) כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב: (ה) י-הוה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ:
( רש"י) כי הנה הרשעים, דואג ודלטורי הדור המטילין איבה ביני ובין שאול. במו אפל, במסתר. לישרי לב, דוד וכהני נוב.
( תהי'קמ א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) חַלְּצֵנִי י-הוה מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי: (ה) שָׁמְרֵנִי י-הוה מִידֵי רָשָׁע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לִדְחוֹת פְּעָמָי: (ט) אַל תִּתֵּן י-הוה מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה: (יב) אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת:
( יוב"ע,ט) לא תתן יי רגוני דואג רשיעא מחשבתיה לא תספק יסתלקון לעלמין:
* גם בפסוק יא כתוב "חמס" בהקשר הנ"ל
אסמכתא.
שמואל א פרק כב – בגבעת שאול
(ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב:
(י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּי-הוה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ:
מלבי"ם
השאלות: מה חטא דואג והוא הגיד האמת ומדוע קללו דוד בתהלות סי' נ"ב, למה הפך הסדר הלא תחלה נתן לו צדה ואח"כ שאל בא-להים ואח"כ חרב נתן לו, ושאול אמר זה בסדר אחר?
(ט) בא נבה אל אחימלך - הנה אם היה דואג מגיד המעשה כמו שהיה באמת, לא היה נצמח שום חשד על הכהנים, כי באמת בא דוד אל בית ה' לא אל בית אחימלך, ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס, וששאל לו באורים דבר סתמי ולא הודיע להכהן עקר שאלתו באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר, ושלא בקש חרב גלית כלל, רק חרב, ורק מפני שלא היה חרב אחרת נתן לו חרב גלית, מכ"ז מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפיו, אבל דואג לשונו כתער מלוטש עושה רמיה, הוא אמר שדוד בא אל בית אחימלך - שמשמעותו שבא אל בית הכהן לא אל בית ה', ולזה לא אמר אל בית אחימלך הכהן שאז היה משמע שבא אליו מצד כהונתו. והוא הלשין שבא אליו מצד היותו עמו בקושרים בהיותו בן אחיטוב ומשפחה זאת המה עם דוד. (וכן אמר (תהלות נ"ב ב') בבוא דואג האדומי ויגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך. כי זה היה יסוד המלשינות שבזה השחית את הכהנים), ועל יסוד זה הוציא דבה.
שנית כמ"ש (י) וישאל לו בא - להים - שאם היה מגיד שהיה בבית א-להים הלא היה מוכרח להגיד לשאול מה שאל לו, כי שם היה דואג נעצר לפני ה' ושמע הדברים, אבל בהיות שאול חושב שבא לבית הכהן, חשב שבביתו גלה לו סודו ושאלתו עד שבבואו לבית ה' לשאול לא יכול לדעת מה דברו בבית הכהן בלאט.
ג) שבאמת מה ששאל לו בא-להים היה לבסוף, ודואג ספר בערמה שתחלה שאל לו בא-להים ואח"כ נתן לו חרב וצדה, וזה משני טעמים, א) שאם היה מספר כסדר היה שאול מרגיש שהכהן לא ידע מאומה, שאל"כ למה נתן לו הלחם והחרב בבית ה' לפני דואג ולא בביתו, מדוע לא נשמר מדואג, לכן אמר שתחלה שאל לו באו"ת והיה מוכרח לכנוס לבית ה' לשאול, ולכן לא נשמר מפני דואג גם בהחרב והלחם אחר שנגלה סודם, ב) שבזה יגדל האשמה על הכהן, שאם תחלה נתן
לו חרב ולחם, יאמר הכהן שלא ידע מאומה כי בורח הוא, ואף שאח"כ שאל לו בא-להים ובהכרח שאל על עניני הבריחה, אז כבר היה החרב בידו, אבל לפ"מ שאמר שתחלה שאל בא-להים, וכבר ידע מתשובת האו"ת כי בורח הוא מדוע נתן לו לחם וחרב,
ד) לא ספר שאחזו בולמוס ושמטעם זה נתן לו לחם קדש, שבזה גם אם היה הכהן יודע כי בורח הוא היה מוכרח להשיב את נפשו, כי לא הורשה להכהן לגרום מיתתו, רק אמר וצידה נתן לו, שמשמע צידה לדרכו לימים רבים שזה מורה שהחזיק בידו,
ה) לא ספר שדוד שאל חרב סתם ולא היה לו חרב אחר עד שחרב גלית היה מקרה והוא אמר ואת חרב גלית נתן לו שמורה שכיון בעצם לתת לו דוקא חרב הזאת,
ו) שמלבד זה העלים כל הספור העקרי שדוד אמר בפי' שהוא שליח המלך על דבר סתם, ולכן אין בידו לא צידה ולא חרב כי היה דבר המלך נחוץ, שבכ"ז היה הכהן יוצא נקי בדינו.
"דרש".
(ז) זכר צדיק לברכה: אחימלך כה"ג, בתמימותו וצדקותו, כשהזכיר את דוד מיד שיבח אותו לברכה: (ש"א כב יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ, ע"כ גם זכרו של אחימלך לברכה בישראל.
ושם רשעים ירקב: שמו של דואג הרשע נרקב ל"דויג"9 אחרי שהרג את אחימלך כה"ג ואת כהני נוב. כמו כן נרקב שמו אחרי ששמועותיו לא נזכרו יותר בבית המדרש.
"רמז".
לברכה – במספר קטן 14, דוד בגימטריא 14.
אסמכתא.
תהלים פרק נב
(ז) גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה:
סנהדרין דף קו / ב
...אמר הקדוש ברוך הוא לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה אמר לפניו יחתך ויסחך מאהל...
יומא דף לח / ב
מאי ושם רשעים ירקב אמר רבי אלעזר רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו מתיב רבינא מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאמו בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו ועליה קונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים משיבה רוח הקדש ואומרת אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא
רש"י
דלא מסקי בשמייהו - לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע.
כהן ונביא -זכריה בן יהוידע הכהן, אלמא מסקינן בשמייהו, דהא דואג האדומי רשע היה, וזה קראו לתינוק בשמו