בפי אויל חוטר גאוה, ושפתי חכמים תשמורם

קוד: ביאור:משלי יד3 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי יד3: "בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם"

אדם אויל (שטחי) מדבר בפיו דברי גאוה, שתלטנות ואלימות מילולית;   אולם אנשים חכמים רגילים לדבר בענוה, ושפתיהם שומרות עליהם מנזקי האלימות.

דקויות

חֹטֶר = ענף או מקל, כמו ב ישעיהו יא1: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה". ואפשר לפרש את הנמשל בכמה דרכים:

1. חוטר = מקל שמכים בו - משל לאלימות מילולית. האויל מתגאה בכוחו ומאיים באלימות: "להכות למי שיעבור על דבריו במקלו" (הגאון מווילנה); אולם החכמים אינם נגררים למאבק מילולי עם האויל; השפתיים השותקות שלהם שומרות עליהם מהמחלוקת.

2. חוטר = ענף - משל לתוצאה טבעית והכרחית, כמו שהענף הוא תוצאה טבעית של השורש.   אויל = שטחי, אינו טורח להתעמק בדבריו של הזולת אלא מחליט מייד שהזולת טועה ורק הוא צודק; התוצאה טבעית של שטחיות זו היא דברי גאוה שהוא אומר בפיו: "שורש הגאוה - בלב הכסיל, והענף - בפיו... ולא ייתכן לענף מבלי שיישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז" (רבי יונה גירונדי).   ולעומתו - חכמים = היודעים להקשיב וללמוד, לדבר וללמד, רגילים להקשיב לזולת וללמוד ממנו, ולכן שפתיהם רגילות לדבר בנחת וענוה, ושומרות עליהם מנזקי התוקפנות והגאוה: "שפתותיהם שומרות אותם, אם יעלה דבר גאוה על ליבם, שלא יבטאו בשפתותיהם... כי הרגילו שפתותיהם במענה רך ובדברי ענוה..." (רבי יונה גירונדי). לפי זה, מטרת המשל היא להדגיש את החשיבות של תיקון המידות והמחשבות, שבסופו של דבר משפיעות גם על הדיבור. פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים המתארים את הפה והשפתיים הנמשלים לישות עצמאית.

3. חוטר = חטוטרת - משל לדבר בולט. גאוותו של האויל גלויה לעין כל מתוך דברי פיו: "וגאוותו בולטת מפיו כחטוטרת היוצא מן האילן" (מלבי"ם). האויל מדבר דברי ספקנות וכפירה הנובעים מתוך ההנחה שהוא יכול להבין הכל, ומה שהוא לא מבין - לא קיים; הדיבור הזה מעיד על גאוה. אבל שפתי חכמים מכירות במגבלות הידע האנושי, והן שומרות על החכמים מגאוה.

4. חוטר = מנהיגות וממשלה, כמו המילה הדומה שבט. המושל האויל מנהיג  בגאוה ומזלזל בנתיניו, אבל המושלים החכמים מנהיגים בנחת, ושפתיהם המדברות בנועם עוזרות להם לשמור על שלטונם (ע"פ דעת מקרא).