קוד: ביאור:משלי טו2 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי טו2: "לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת; וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת
"
כאשר החכמים אומרים את דעתם, הלשון שלהם מיטיבה, מייפה משפרת ומקצרת את ניסוח הדברים; אולם כאשר הכסילים אומרים את דברי האיוולת שלהם, הפה שלהם נפתח כמו מעיין נובע, ושופך דברי שטות בלי מעצור.
הפסוק מציג שני ניגודים בין
החכמים
(= האוהבים ללמוד והיודעים ללמד) לבין
הכסילים (= השונאים ללמוד).
ניגוד אחד הוא ברור: החכמים אומרים דברי
דעת, והכסילים אומרים דברי
איוולת. אך יש ניגוד נוסף:
היטיב = תיקן, שיפר וייפה, כמו ב
מלכים ב ט30: "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ,
וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ...
"; הסיר את הפסולת, כמו ב
שמות ל7: "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה
".
הביע = דיבר הרבה, ללא מעצורים.
מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים: "תיטיב דעת
= תתקן את הדעת, כי אף אמרי דעת ידבר בתקון נמרץ
ובמלות קצרות; אבל
פי כסילים
- אף דברי
אולת
ירבו באמרים, כמעיין
הנובע
"
(מצודת דוד).
הפסוק מכוון לאנשים המוסיפים לדבריהם מילים וביטויים שאינם תורמים מאומה לנושא השיחה, כמו:
הימנעו, אם אפשר, ממילים ומביטויים ריקים, שהם, ללא ספק, מחלה לשונית נפוצה, ובעצם אין בהם צורך" (רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית).
הכישרון לקצר, להגיד רק את המילים החשובות והתורמות להבנת העניין, הוא כישרונם של החכמים - המומחים ללימוד והוראה. הם יודעים שכדי ללמד צריך לקצר, כדברי חז"ל: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה
". כשהמורה מלמד בדרך קצרה, קל יותר לתלמידים להתרכז ולזכור את דבריו;
ואכן, המשנה, כמו התורה, כתובה בשפה קצרה ותמציתית ביותר, לכל מילה יש
משמעות -
לשון חכמים תיטיב דעת.
אך הכסילים שונאים ללמוד, הם רוצים רק "לשפוך" את המחשבות הפרטיות שלהם, גם אם הן שטחיות וטפשיות -
ופי כסילים יביע איוולת.
במשך הדורות, חכמת הקיצור התפתחה והגיעה לשיא במדעים המדוייקים, שם
מנסחים תופעות מורכבות בנוסחאות מתמטיות קצרות ביותר. גם בשאר המדעים,
מקובל לכתוב תקציר בתחילת כל מאמר.
מומחים בכתיבה עסקית ממליצים להקפיד על קיצור; גם בויכוחים ישנה חשיבות לקיצור. אנשים שרוצים לשכנע, נוטים להביא הרבה נימוקים - גם נימוקים טובים וגם נימוקים פחות טובים - מתוך מחשבה שריבוי הנימוקים יגדיל את רמת השיכנוע. אולם, גם המחקרים הפסיכולוגיים וגם הניסיון היומיומי מלמדים שגישה זו אינה נכונה: אם מביאים הרבה נימוקים טובים, ונימוק אחד לא טוב - הצד השני ייתפס לנימוק הפחות טוב ויתקוף אותו, וכל ה"עוקץ" של הנימוקים הטובים יילך לאיבוד.
וכך אומר פתגם שוודי: "Talk less, say more".
תחום אחד שבו חשוב במיוחד לקצר הוא מתיחת ביקורת,
משלי י19: "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל
" (פירוט).
תחום אחד שבו לא צריך לקצר הוא דברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב,
משלי כז9: "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ
" (פירוט).
וראו גם: פגישת אליהו ועובדיהו - אריכות דברים מול קיצור דברים / חגי הופר.
פסוקים נוספים על כשרון הפטפוט של הכסילים:
לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (פירוט)
כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים"
אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת" (פירוט)
פסוקים נוספים על כסילים ואיוולת.