לב נבון יבקש דעת, ופי כסילים ירעה איוולת

הקבלות

ניתן לראות בפסוק גם הנחיה חינוכית לאנשים שמנסים לחנך כסילים: מאחר שהכסילים מתיידדים ומתרועעים עם איוולת, מי שרוצה לחנך כסילים חייב לדבר עמם בשפה השטחית שלהם, ולנסח את דבריו בקיצור נמרץ, כמו שנרמז גם בפסוק המקביל מתחילת הפרק:

משלי טו2: "לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת" (פירוט).

הנבון משתמש בלב (לב נבון), והחכמים משתמשים בלשון (לשון חכמים) - ראו חכמה ותבונה בגוף האדם.

יש שקישרו את פסוקנו לפסוק הקודם ו/או לפסוק הבא, המדברים על שמחה. נקרא את כל שלושת הפסוקים:

• משלי טו13: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה" (פירוט)
• משלי טו14: "לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת, ופני[וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת"
• משלי טו15: "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (פירוט)

מה הקשר?

1. כדי לבקש דעת, צריך שמחה:  "רוח נכאה - ונשברת היא, על כן לא תלמוד הדעת. לב נבון שישמח ואין לו עוצב בעולם, הוא יבקש ללמוד דעת." (אבן עזרא על משלי טו יג); וראו גם את פירושו של הרב יונה גירונדי.

2. כדי לשמוח, צריך לבקש דעת: "לב נבון יבקש דעת... מבקש ומתבונן בכל דבר להשיג השכל שיש בו... כל ימי עני רעים... - עני בדעת" (רלב"ג), "... ואין לו שום דבר טוב במה להחיות ולשמח את עצמו, מאחר שאינו מקושר, רק אדרבא רחוק ונפרד מהשכל דקדושה... וטוב לב משתה תמיד - כי צריכין ליזהר ביותר להרגיל עצמו בלב טוב ובשמחה תמידית, ע"י שיסתכל רק על השכל והפנימיות החיות דקדושה שיש בכל דבר..." (נחת השולחן אורח חיים תרצז).

3. הכסיל, הרועה דברי איוולת, אומר, בין השאר, שצריך להרבות במשתאות ותענוגות, כי כך נראה מבחינה שטחית של המציאות: "'הלא ראינו ש כל ימי עני רעים?! העני, המתענה מפני ששומע לחוקי התורה, בכל זאת ימיו רעים תמיד, ומי שעושה משתה תמיד הוא טוב לב!', ומזה יוכיח שאין שכר להולך בחכמה. אבל לב נבון יבקש דעת, וישיב לו לאמור..." (מלבי"ם על משלי טו טו).