יסר בנך כי יש תקווה, ואל המיתו אל תשא נפשך

הקבלות

נפש מסמלת את החיים, והביטוי נשא את נפשו מציין שאיפה גדולה מאד, גדולה כמו החיים, כפי שנאמר למשל במצווה לשלם משכורת בזמן, דברים כד15: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ... כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (ראו רש"י שם), וכמו שדוד מתאר את כמיהתו לה', תהלים כה1: "לְדָוִד: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא".

הפסוק אומר לאב, שלא ישא את נפשו להמית את בנו; אבל איך אפשר בכלל להעלות על הדעת, שהאב ישאף להמית את בנו?! אמנם, ישנם הורים היושבים שבעה על ילדיהם שיצאו לתרבות רעה, כאילו שהם מתים, אך אלה מקרים נדירים, וגם הורים אלה אינם שואפים להמית את בנם בפועל!

ניתן להשיב לשאלה בדרכים רבות, בעזרת הקבלות לפסוקים דומים במקומות שונים בתנ"ך:

1. ייתכן שהפסוק מדבר על-דרך ההגזמה, כמו משלי יג24: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ - שׂוֹנֵא בְנוֹ" (פירוט): בדרך-כלל, אב האוהב את בנו שואף שיהיה לו טוב ונעים; אבל הפסוק בא ללמד, שכאשר האב נותן לבנו לעשות מעשים רעים, ואינו מייסר אותו, הוא כאילו שונא אותו, וכאילו שואף שימות (מוות רוחני לפחות). כמובן, במודע, אף אב לא שואף שבנו ימות, אבל הפסוק רוצה להראות לאב העדין לאן מובילה הדרך שהוא הולך בה: בסוף הדרך, בנו ימות, ולכן - כביכול - זוהי השאיפה של האב.

2. יש שפירשו המיתו מלשון הֶמְיָה, כמו ב ישעיהו יד11: "הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ", כלומר, יסר את בנך, ואל תתייחס אל ההמיה והבכיה שלו, "אל ירע לבבך ואל תחמול לקול בכיו, למשוך שבטך למען זאת" (רבי יונה, וכן רלב"ג, מלבי"ם).

אך פירוש זה אינו מתאים למשמעות הביטוי נשא נפשו, המבטא שאיפה גדולה מאד, שהרי אין זה מסתבר שהאב ישאף לשמוע את בנו בוכה.

3. אפשר לפרש את הפסוק בהקבלה לספר דברים, דברים כא18-21: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ 'בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא'. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ"

על-פי חוק זה, אם בן איננו שומע בקול הוריו (לפי חז"ל: גונב את רכושם ומשתמש בו כדי לממן סעודות ומשתאות הוללות), יש לטפל בו בשני שלבים: בשלב ראשון - ההורים צריכים לייסר אותו כדי שישמע בקולם, ובשלב שני - אם הוא עדיין אינו משפר את דרכיו, יש להביא אותו למשפט בבית הדין העירוני, שם ייתכן שיגזרו עליו עונש מוות.

הפסוק שלנו בספר משלי מתייחס לחוק זה, וקורא להורים להשתמש רק בשלב הראשון: ייסר בנך - המשך לייסר אותו שוב ושוב, כי יש תקוה - כי תמיד יש תקווה שיחזור למוטב בפעם הבאה שתייסר אותו, ואל המיתו אל תשא נפשך - אל תשאף להגיע אל השלב השני, שלב המשפט, שבו בנך עלול להיענש בעונש מוות (ע"פ אבן עזרא).

זה, אולי, המקור לדברי חז"ל: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא.): מכיוון שהבחירה ביד ההורים, מסתבר שההורים אכן קיימו את העצה שבפסוקנו ונשארו בשלב הראשון - "יסר בנך", ואף פעם לא נשאו את נפשם לשלב השני - "אל המיתו".

4. יש שפירשו שהביטוי תשא נפשך מציין שבועה (דעת מקרא), כמו ב תהלים כד4: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נפשו[נַפְשִׁי] וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (פירוט). הפסוק מתייחס למצב שבו האב כל-כך כועס על בנו, עד שהוא נשבע שימית אותו, כמו שעשה שאול המלך, שמואל א יד44: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: 'כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף, כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן!'". הפסוק אומר: "ייסר את בנך, ואם הוא לא שומע בקולך, ייסר אותו שוב, כי תמיד יש תקוה שיחזור למוטב; אף פעם אל תתנהג כמו שאול, שנשבע שימית את בנו!".

באופן דומה, יש שפירשו שהביטוי תשא נפשך רומז לקללה, שהיא דומה בחומרתה לשבועה: "המוסר הזה לא יהיה של מכת אכזרי או של קללה נמרצת ח"ו, שהיא יותר קשה מן המכות... שלא יביא את עצמו להמיתם על-ידי המכות או הקללות ח"ו, אלא יהיה שקוד לייסרו בדברי מוסר של תורה ושל דרך ארץ, כי סוף סוף יעשו את שלהם ויכניסו יראת שמים בליבו, כי זהו התכלית המכוון והמבוקש המתקן את הכל והמחזיר את הרע לטוב" (רמ"ד וואלי).

6. אבן עזרא פירש (בין השאר) שהביטוי תשא נפשך מציין עבודה קשה של שכיר, כמו ב דברים כד15: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ... אֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ...", ולפי זה פירוש הפסוק הוא: יסר את בנך, כדי שלא יהיה רשע וימית אנשים אחרים, כי אז הוא יבזבז את כל המשכורת שלך למימון מסעות הציד והפשע שלו, והתוצאה תהיה כאילו שאתה "נושא את נפשך" בעבודתך כדי שהבן שלך יוכל להמית אחרים.

אולם לענ"ד, משמעות הביטוי נשא נפשו היא כללית יותר, ואינה קשורה בהכרח לעבודה של שכיר.

-

בפסוק שלנו נאמר, שיש תקוה שהבן הסורר יחזור למוטב; בפסוק אחר נאמר, שהתקוה הזאת תקפה לגבי כל רשע, כל עוד הוא חי; רק כשהוא מת, התקוה אובדת, משלי יא7: "בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה, וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה" (פירוט).

יסר בנך - גם ב משלי כט17: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ".

דקויות

כי יש תקוה - אפשר לפרש בכמה דרכים:

1. תיאור זמן (כי = כאשר) - הטף מוסר לבנך רק כל עוד יש תקוה שישמע; אבל אם אין תקוה - "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע": "כי יש תקווה זוהי ההבחנה בין חובה של הטפת מוסר ובין "בן סורר ומורה" - "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם ". מצוות תוכחה הכללית היא באותו מתכון - תוכיח עד אשר יקבל (כלומר " יש תקווה "); לא מקבל (היכהו או קיללו, כלומר אין תקווה) - בעבירה בין אדם למקום חובה לשנאתו, בין אדם לחברו החסיד סולח" (דוד אקסלרוד).

2. תיאור סיבה (כי = משום ש-) - הטף מוסר לבנך, גם אם הוא לא שומע בפעם הראשונה - נסה שוב, כי תמיד יש תקוה שבסופו של דבר ישמע בקולך; ואל תשאף להעניש אותו בעונשים חמורים יותר, כמו עונשו של בן סורר ומורה או של יהונתן בן שאול (ראו "הקבלות").

3. תיאור תכלית (כי = כדי ש-) - יסר את בנך, חנך את בנך גם כאשר הדבר גורם לו ייסורים. למשל, כאשר אתה דורש ממנו להכין שיעורי בית והדבר גורם לו סבל, אל תוותר לו, כי רק כאשר אתה מייסר אותו ולא מוותר לו, יש לו תקוה להצליח בחיים. ואל המיתו אל תשא נפשך = אל תוותר לו, אל תשאף "להמית" אותו בעצלות, יסר אותו כדי שיתקדם!

החינוך שההורים נותנים לילדיהם הוא התקוה העיקרית שלהם להתקדם בחיים, ולכן ספר משלי מלמד לחנך בכל מחיר, גם אם הדבר גורם להם סבל וייסורים.

הפסוקים הבאים מסבירים איך בדיוק צריך לייסר את הבן, כך שהתוכחה תועיל.