יהללך זר ולא פיך

קוד: ביאור:משלי כז2 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי כז2: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ" 

- וגם אם כבר עשית - אל תמהר לפרסם את מעשיך בפיך, אלא חכה שאדם זר ישמע על המעשים שלך ויהלל אותך;  

עשה מעשים גדולים שיגרמו לכל נכרי להלל אותך, ולא תצטרך להשפיל את עצמך ולשבח את עצמך בשפתיך.

הקבלות

עד כמה מותר לאדם לפרסם את כשרונותיו ומעלותיו?

מצד אחד, לפי הפסוק שלנו, אסור לאדם לשבח ולפאר את עצמו, אלא עליו לפעול ולהביא תוצאות שיתפרסמו עד כדי כך, שהזרים והנכרים יהללו אותו מיוזמתם.

מצד שני, ספר משלי מתאר את החכמה והבינה המתפארות בכישוריהן, משלי ח14: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" (פירוט).

ומצאנו בתנ"ך גם אנשים צדיקים שהללו את עצמם, למשל, עובדיה אשר על בית אחאב אמר לאליהו הנביא, מלכים א יח12: "וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי"!

פסוקים אלה מתאימים, לכאורה, לגישה המקובלת בימינו: "לא פרסמת - לא עשית", גישה שפוליטיקאים שיכללו עוד יותר והפכו ל: "פרסמת - עשית".

ניתן ליישב בין הגישות בכמה שיטות, המצטרפות לכמה תנאים שבהם מותר לאדם לספר על עצמו דברים טובים:

1. תהילה משמעה דברי שבח והתפארות. מותר לאדם לספר על עצמו לאדם שאינו מכיר אותו כלל, כי זו אינה התפארות אלא הודעת עובדה בלבד; אך אסור לו לשבח את עצמו בפני אנשים שכבר מכירים אותו, כי זו התפארות: "הא - באתרא דידעין ליה, הא - באתרא דלא ידעין ליה" (רבא, תלמוד בבלי נדרים סב.), "אפשר דאליהו לא הוה ידע ליה" (ר"ן שם), "אמר לו עובדיה לאליהו ' הלא הוגד הוגד לאדוני אשר עשיתי... ', אלא שלא הכיר בו שזה הוא" (מהרש"א). "אין לאדם לפרסם את מעשיו... במקום שיודעים ומכירים אותו... כי סביר להניח שהם יודעים שהוא תלמיד חכם, ואם עד עתה לא כיבדוהו, אזי, או שהם אינם מחונכים לכבד תלמידי חכמים, או שהוא אינו ראוי לכבוד בגלל התנהגות שאינה הולמת, ואם כך או כך, לא יועיל לו להודיע שהוא תלמיד חכם" (שיעורים באגדות חז"ל שם, בשם תפארת צבי).

מסיבה זו מותר לנשיא בית הדין להודיע, לאחר דיון בעניין ממוני "נזדקן הדין", כלומר, כבר סיימנו לחקור את כל צדדי הבעיה (רב אשי, סנהדרין מב.); זו אינה התפארות אלא הודעה בלבד, שהרי זהו תפקידו של נשיא בית הדין: "שאני מילתא דבי דינא, דאגדול רמיא, כדתנן "גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר 'איש פלוני אתה זכאי' איש פלוני אתה חייב'"."

יש מפרשים שמצאו רמז לפירוש זה בקריאה שונה של הפסוק: "יהללך זר, וָלֹא - פיך": "יהללך זר - דהיינו ודאי בידעוך, ולא - דהיינו שלא ידעוך, שלא יוכלו להללך, אזי שרי לפיך להודיעך" (מהרש"א, חת"ם סופר). אך לענ"ד אין צורך לדרוש את הפסוק בשינוי ניקוד או טעמים, כי המילה יהללך כבר מרמזת שהכוונה לדברי שבח והתפארות החורגים מהודעת עובדה חד-פעמית.

2. תהילה משמעה שבח לטוב ביותר. מותר לאדם לספר על מעלותיו, אך אסור לו להתפאר שהוא הטוב ביותר, כי אין לו אפשרות אובייקטיבית להשוות את עצמו לאחרים; רק אנשים מבחוץ, שרואים אותו ואת האחרים באופן אוביקטיבי, יכולים להחליט מי באמת ראוי לתהילה. עובדיה אכן סיפר על מעלותיו ואמר שהוא ירא את ה', אך לא התהלל, לא אמר שהוא ירא ה' הגדול ביותר.

גם הפסוק הקודם דיבר על תהילה: משלי כז1: "אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם", וגם שם הרעיון הוא, שהאדם רשאי להשתבח רק בדברים אובייקטיביים - רק בדברים שכבר עשה ולא בתוצאות המעשים שיעשה מחר (פירוט).

3. ישנו פסוק נוסף המסביר בדיוק על מה מותר ועל מה אסור להתהלל, ירמיהו ט22-23: "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'": אסור לאדם לשבח את עצמו על ענייני העולם הזה, כגון חכמה גבורה או עושר, אבל מותר לו לשבח את עצמו על ידיעת ה', קרבת ה' וקיום מצוותיו (פירוט). עובדיה אכן שיבח את עצמו על כך שהוא ירא את ה'; והפסוק בספר משלי מתייחס, לפי פירוש זה, רק להתהללות בחכמה, גבורה או עושר.

פירוש זה מסתמך על אחת משלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, על-פי רבי ישמעאל: "שני כתובים המכחישים זה את זה - עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם": הפסוק בספר ירמיהו הכריע ויישב את הסתירה בין הפסוק מספר משלי לבין הפסוק מספר מלכים. 

-

העיקרון שבפסוק שלנו - יהללך זר - הוא כל-כך חשוב, עד שגם ה' בעצמו נוהג לפיו. זו הסיבה שה' רצה לגרום למצרים להכיר בו, למשל, שמות ז5: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם"; וכך גם נבוכדנאצר מלך בבל, דניאל ג33: "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר". "כי שבחה של הקדושה מתרבה כשבאה הקליפה ונכנעת מפניה ומודה ליקר תפארת גדולתה" (רמ"ד וואלי).

זו גם הסיבה לדברי חז"ל, שה' מעדיף את השבח המגיע מבני אדם, על-פני השבח מפי המלאכים, כי בני-אדם הם יצורים חומריים הנחשבים "זרים" ו"נכרים", לעומת המלאכים הרוחניים   (רמ"ד ואלי, שם).

אדם שיש לו צורך עז בתהילה, ובכל-זאת מעוניין לקיים את הפסוק יהללך זר ולא פיך, עלול לפתח ציפיה עזה שיבוא סוף-סוף הזר שיסכים להלל אותו, וכשבא איש זר ומהלל אותו, הוא מקבל בהתלהבות עצומה את כל דברי התהילה שהזר אומר עליו. ספר משלי מזהיר, שגם כאשר אנשים אחרים מהללים אותנו, יש להיזהר ולבחון היטב אם דברי התהילה שלהם אכן מתאימים למציאות, משלי כז21: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב, וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" (פירוט).