ראשי>לשון המקרא>דעת>חכמה - בינה - דעת>
ראשי>מבנה>מבנים ישרים>
ראשי>כתובים>משלי>סגלות משלי>חכמה בינה ודעת בספר משלי>
ראשי>כתובים>משלי>סגלות משלי לפי פרקים>סגלות משלי ח>
ראשי>כתובים>משלי>סגלות משלי>ענוה וגאוה בספר משלי>
ראשי>בין אדם לנפשו>מידת הגאוה>

אני חכמה - אני בינה

קוד: ביאור:משלי ח14 בתנ"ך

סוג: מבנה1

מאת: אראל

אל:

משלי ח12-16: "אֲנִי חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי עָרְמָה; וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. יִרְאַת ה', שְׂנֹאת רָע, גֵּאָה וְגָאוֹן, וְדֶרֶךְ רָע, וּפִי תַהְפֻּכוֹת - שָׂנֵאתִי. לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה. בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים כָּל-שֹׁפְטֵי צֶדֶק."

פסוק 12 מתחיל בדבריה של החָכְמָה, שמציגה את עצמה ואומרת: "אֲנִי, חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי עָרְמָה...", כלומר, אני נותנת לחכמים גם ערמה, דעת מזימות, וכו';

באמצע פסוק 14 נכנסת לתמונה הבינה, שמציגה את עצמה ואומרת: "אֲנִי, בִינָה, לִי גְבוּרָה...", כלומר, הבינה נותנת לאדם גם גבורה, מלוכה וכו'.

אני, חכמה, מנחה את האדם בחייו הפרטיים - אני נותנת לו:

אני, בינה, מנחה את האדם בהנהגת הציבור - אני נותנת לו:

כל הפסוקים הללו הן דבריהן של החכמה והבינה, כדי ללמדנו שהחכמה והבינה מפרסמות את עצמן, כשאדם מתנהג בחכמה ותבונה - כולם רואים את זה, ואין צורך שידבר על עצמו.

פסוקים קשורים

רעיון דומה נמצא ב קהלת ח1: "מִי כְּהֶחָכָם, וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר? חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא".

באילו מקרים מותר גם לאדם הפרטי להציג את הכישורים שלו? ראו משלי כז2: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ" (פירוט).

פירושים נוספים

לי עצה ותושיה

1. הפירוש הפשוט הוא, שמי שעוסק בחכמה, יכול לתת עצות טובות לאנשים אחרים. וכך פירשו חז"ל על חכמת התורה: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה... ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה..." (רבי מאיר, משנה אבות ו א), "עצה וגבורה ובינה אני ללומדי, להיות לבני אדם לעזר" (ברטנורא שם). מכאן, שכדאי לבקש עצות מאדם שיש לו חכמה כללית, ולא רק מומחיות בתחום הנתון.

2. ויש שפירשו עוד מעבר לכך, שאפילו הקב"ה בעצמו התייעץ עם התורה, "אמרה תורה: בי נתיעץ הקב"ה לברא את העולם, שנאמר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה..." (פרקי דרבי אליעזר פרק ג).

3. ואפשר לפרש, שמי שעוסק בחכמה, זוכה לקבל עצות מה': "וכל מי שיעסוק בתורה בתמימות - יכול לזכות לעצה טובה מה'" (מתוך "חמש דקות תורה ביום", כ"ז אב ה'תשס"ט); וכמו שנאמר ב משלי יט21: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (פירוט).

4. ור' נחמן מברסלב דרש את הקשר בין "עצה" לבין "תושיה": "כי העצות שמקבל מהם הוא בחינת נשואין וזווג... ולמה נקרא עצה בבחינת נשואין? כי (ברכות סא א) 'הכליות יועצות', וכליות הם כלי ההולדה, כלי הזרע. נמצא, כשמקבלין עצה מאדם, כאלו מקבלין ממנו זרע... ובשביל זה התורה מתיש כח (סנהדרין כו ב), ונקראת 'תושיה', כי הם תרי"ג עֵטין, כמו שכתוב לי עצה ותושיה. ועצות הם במקום נשואין, בחינת זווג המתיש כח..." (לקוטי מוהר"ן ז ג).

בפסוקים אחרים נאמר, שהחכם יודע לא רק לתת עצות אלא גם לקבל, משלי יב15: "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם" (פירוט).

אני בינה לי גבורה - מבנה הקטע

1. הפירוש המקובל הוא, שגם החצי השני של פסוק 14 הוא דבריה של החכמה, האומרת "אני בינה לי גבורה" - אני כוללת את הבינה ונותנת גבורה, כמו במשנה מפרקי אבות שהבאנו למעלה, וכמו בזוהר: "רבי יצחק אמר: התורה נקראת בהתחלה תושיה ואחר-כך גבורה... בתחילה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם, מפני שיש לו להילחם עם יצר הרע ולכתת כל גופו בבית המדרש עד שירגיל אותו בתורה; כיוון שהתרגל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה... כשאדם רגיל בתורה ובחכמה אז יש לו תפארת; ואיזו היא גבורה? להילחם מלחמות ה'..." (מתוך "חמש דקות תורה ביום", כ"ח אב ה'תשס"ט).

2. אולם, מפסוקים אחרים בספר נראה שההיפך הוא הנכון - הבינה כוללת את החכמה; הבינה היא כשרון מתקדם יותר. לכן פירשנו שבחצי השני של פסוק 14 מתחילים דבריה של הבינה. לפי פירושנו, הקטע מתחלק לשני חלקים שווים, בכל חלק 2.5 פסוקים, וכל חלק מתחיל במילה "אני". לפי דברינו, אכן הבינה היא כישרון מתקדם יותר: החכמה מנחה את האדם בחייו הפרטיים, והבינה מנחה את האדם בהנהגת הציבור.

החכמה והתבונה נזכרות כדוברות כבר בתחילת הפרק, משלי ח1: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ" (פירוט); מסתבר שגם בקטע שלנו מדברות שתיהן בזו אחר זו: "חכמה תקרא" מפסוק 12 עד אמצע פסוק 14, "ותבונה תתן קולה" מאמצע פסוק 14 עד סוף הקטע.

לפירוש דומה כיוון, כנראה, רלב"ג בפירושו לפסוק זה: "צריך שתוקדם תחילה החכמה, קודם ההשתדלות בבינה... כי לחכמה יהיה ההשגה בדברים הנמשכים לפי הסידור הטבעי; ואמנם, מה שיתחדש שיהיה כנגד הסידור ההוא, כמו העניין בנפלאות, והוא הנקרא גבורה, אשר לא יבואו בסיבות העצמיות, הנה החקירה עליו תהי גבורה. והנה עוד לבינה השגת הפילוסופיה המדינית, אשר בה יתחדש הבניין באלו הדברים המדיניים איך ינהגו בהם להעמיד הקיבוץ המדיני..." (רלב"ג). הוא פירש, שהחכמה מנחה את האדם בעצות ותושיות הקשורות לסידור הטבעי, והבינה מנחה את האדם בגבורה הקשורה לניסים ונפלאות שמעל הטבע.

קשר בין גבורה לחכמה נמצא גם ב משלי כא22: "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה" (פירוט).

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

תגובות