בלשון המקרא יש מספר מושגים הקשורים לדעת, לכל אחד מהם יש משמעות ייחודית:
-
חכמה = הכישרון לשמוע, ללמוד וללמד - בעיקר בתחום הרוחני (מה טוב ומה רע לעשות).
-
בינה = הכישרון לחשוב להסיק מסקנות.
-
דעת = היכרות מקרוב, באמצעות החושים.
-
ערמה = הכישרון להטעות ולהיזהר מהטעיות.
-
השכל = הכישרון לבחור נכון ולהצליח - בעיקר בתחום החומרי.
-
מזימה = הכישרון להזיק.
-
תושיה = הכישרון לעזור.
במאמר זה נתמקד בהבדל בין שני המושגים הראשונים - חכמה ותבונה:
-
חכמה היא הכשרון היסודי יותר, הכשרון למצוא לקלוט עובדות מבחוץ, ללמוד מאחרים.
-
תבונה היא כשרון מתקדם יותר, הכשרון להפיק עובדות מבפנים, להסיק מסקנות חדשות מעובדות קיימות.
הנה כמה פסוקים שמדגימים את ההבדל:
-
משלי ג13: "
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא
חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק
תְּבוּנָה
":
חכמה - אדם
מוצא, כאשר הוא לומד מאחרים; אבל
תבונה - אדם צריך
להפיק, להוציא בעצמו, מהמוח שלו (פירוט).
-
משלי ז4: "
אֱמֹר
לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע
לַבִּינָה תִקְרָא
" -
החכמה היא טבעית ופשוטה יותר - כמו
אחות;
הבינה היא מתוחכמת ורחוקה יותר - כמו
מודע =קרוב-רחוק (פירוט).
-
משלי כג23: "
אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר,
חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה
" (פירוט)
-
חכמה בינה ודעת - בבריאת העולם וביצירת בית
-
חכמה, בינה, יראה ואהבה
-
חכמה, בינה ומתכות יקרות
-
חכמים משתמשים באיברי השמיעה והדיבור - נבונים משתמשים בלב
-
כי בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה
-
והוכח לנבון יבין דעת - ובהשכיל לחכם יקח דעת
-
ישמע חכם ויוסף לקח - ונבון תחבולות יקנה
-
-
התבונה מכילה את החכמה
-
קריאות מ/אל החכמה והתבונה (
חכמות.. ברחובות תתן קולה
,
אם... לתבונה תתן קולך
,
ותבונה תתן קולה
).