במה יתהלל המתהלל

קוד: ביאור:ירמיהו ט22 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ירמיהו ט22: " כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ "

ירמיהו ט23: " כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה' "

מה היתרון של השכל וידוע אותי על-פני עושר, גבורה וחכמה ? האם ידיעת ה' אינה דורשת חכמה?!

1. שימוש נכון בשלושת הכישורים הקודמים

ייתכן שהדגש הוא חכמתו - החכמה שלו: אל יתהלל חכם אם הוא משתמש בחכמתו הרק לתועלת עצמו, וכן בגבורתו ובעשרו ; הרי החכמה, הגבורה והעושר הם מתנות שהוא קיבל מה', ואין לו מה להתפאר בהן. כי אם בזאת יתהלל המתהלל - בכך שהוא משכיל ומודיע לאחרים את ה' ; משתמש בחכמתו, גבורתו ועושרו כדי לקרב אנשים לה'. וכן בכך שהוא משכיל ויודע את רצון ה' , ובהתאם לכך משתמש במתנות שקיבל בהתאם לרצון ה':

אין טעם להתהלל בכישורים שהאדם נולד איתם ללא בחירתו - אלא במעשים הטובים שהאדם בוחר לעשות בכישורים אלה. כך פירש ירמיהו גם בהמשך, ירמיהו כב16: " דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה' " (ראו גם דעת ה' - 5 משמעויות / הרב יונה גירונדי).

בדומה לכך פירש רש"י: " אל תתהללו לומר חכמים אנחנו , הנה בדברי מאסתם, וחכמת מה לכם? אם השכלתם וידעתם אותי - אז תתהללו בחכמתכם " ( רש"י) , לפי ירמיהו ח8-9: " אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט, שֶׁקֶר סֹפְרִים. הֹבִישׁוּ חֲכָמִים, חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ; הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ, וְחָכְמַת מֶה לָהֶם " ( פירוט);

וכן מלבי"ם: " יש מציאות שיוכל האדם להתהלל בחכמה וגבורה ועושר, אם ישתמש בהם לתכלית מועיל, ואם יהיו אצלו ככלים ואמצעיים להשיג על ידם שלמותו, שהוא אם ישתמש בחכמתו להשכיל וידוע אותי כי אני ה' , שע"י שיודע חקי החכמה - ישיג לדעת את ה', ובגבורתו ועשרו הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ ("עושה" מוסב על המתהלל, אם הוא עושה), שע"י גבורתו יעשה משפט לעשוקים, וע"י עשרו יעשה חסד וצדקה, כי באלה חפצתי והוא התכלית המבוקש אצלי.

(ויש להוסיף בדרך הדרוש, כי המתהלל בחכמה גבורה ועושר הוא מתהלל בדבר שלא קנאו ע"י בחירתו, כי זה ישיג מאת ה', שהכין טבע מוחו מוכן אל החכמה, וטבע גופו מוכן אל הגבורה, ומזלו מוכן אל העושר, והוא דומה כמי שיש לו פקדון מאת אחרים ומתהלל בו, שההילול אינו של המתהלל, רק עקר ההילול ראוי לבעל הפקדון לא להנפקד; אבל אם משתמש בג' מתנות אלה לדעת את ה' ולעשות חסד משפט וצדקה, שזה תלוי בבחירתו, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ההילול הוא שלו, וזהו שאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל , שאז ראוי ההילול להמתהלל בעצמו, ועז"א כי באלה חפצתי , כי אצל ה' לא יצדק לאמר שחפץ בדבר, כי חפצו יוציא תיכף הדבר אל הפועל, ומי יעכב בידו? על-דרך "ונפשו אותה ויעש", אולם יצוייר אצלו חפץ שהאדם יהיה ירא ה', שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובזה שייך לאמר כי חפצתי) " ( מלבי"ם) .

רעיון דומה נמצא בספר תהלים, תהלים נב3: " מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר? חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם " - אין מה להתהלל במעשים רעים שאתה עושה בגבורתך , אלא רק במעשי חסד שאתה עושה לשם ה' ( פירוט).

רעיון זה נמצא, לפי חלק מהפירושים, גם בפרקי אבות:

רעיון דומה נמצא גם בכתבי הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס: " אל תתהלל במידותיהם של אחרים. לו סוס התהלל ואמר "יפה אני", אפשר היה לשאת את הדבר. אבל אתה, כשתתהלל ותאמר, "יש לי סוס יפה", תדע שתתהלל במעלה טובה של הסוס. ומה באמת שלך? השימוש בכוח המדמה. לכן, אם בשימוש בכוח המדמה תהיה בהתאמה לטבע, בזאת תתהלל, כי אז במעלה טובה משלך תתהלל " ( אפיקטטוס והתנ"ך: שיוויון נפש / חגי הופר).

2. כישרון רביעי

יש שפירשו, שאכן יש הבדל בין ידיעת ה' לבין חכמה: החכמה היא כישרון כללי לדעת דברים, וידיעת ה' משמעה ידיעת האופן שבו ה' מנהיג את העולם: " אל יתהלל חכם - כי לא יוכל להציל נפשו בחכמתו, והגבור לא יוכל להציל נפשו בגבורתו , והעשיר לא יפדה נפשו בעשרו ; ואם כן, אין להם להתהלל באלו, כי לא יבוא להם אז תועלת מאלה. כי אם ... המשבח את עצמו, ישבח את עצמו... במה שהשכיל ויודע אותי , אשר אני ה' ואין עוד מלבדי, ואני הוא העושה חסד לאוהבי ולשומרי מצותי, ואני הוא העושה משפט להפרע מן הרשעים, ואני הוא העושה צדקה לקבל את השבים ולהסיר מעליהם המשפט; ולא שיש ח"ו פועל טוב ופועל רע, כי בכל אלה חפצתי אני, לתת לכל אחד כגמולו. והמשכיל את זאת ראוי להתהלל בעצמו, כי בזה יבוא לו תועלת רב " ( מצודות) .

לא ראוי להתהלל בכשרונות ארציים ואנושיים, אלא רק בכישרון האלהי של יצירת קשר עם ה'. כך, נאמר ב משלי כז2: " יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ " - והכוונה להתהללות בכישורים הארציים והאנושיים ( פירוט); ולעומת זאת, עובדיה, מנהל משק הבית של אחאב, התהלל ביראת ה' שלו ואמר, מלכים א יח12: " וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי ". כך גם יהושפט מלך יהודה, דברי הימים ב יז6: " וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' , וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה " (ראו גבה לב חיובי בדרכי ה' / חגי הופר).

גם הרמב"ם ( מורה נבוכים ג נד) פירש, שידיעת ה' היא כישרון רביעי, שונה מחכמה: " כבר בארו הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, כי השלמויות המצויות לאדם ארבעה מינים:

" אמר ירמיה בארבעת השלמויות הללו: כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי , התבונן היאך אמרן כפי סדרן אצל ההמון, כי השלמות הגדולה אצלם עשיר בעושרו, ולמטה ממנו גיבור בגבורתו, ולמטה ממנו חכם בחכמתו, כלומר: בעל המידות הנעלות, שגם אדם זה מכובד אצל ההמון אשר אליהם הוא המשא, ולפיכך סודרו בסדר זה. וכבר השיגו חכמים ז"ל מן הפסוק הזה את העניינים הללו עצמן אשר הזכרנו, וביארו מה שביארתי לך בפרק זה, והוא שהחכמה האמורה בסתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו יתעלה, ושהרכוש הזה שהאדם רוכש מן הסגולות שמתקנאים בהן וחושבים אותם שלמות אינם שלמות. וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר: מיני העבודות, וכן המידות המועילות לכל בני אדם בעסקיהם זה עם זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית, ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו. ..

ולא הסתפק בפסוק זה בביאור הנעלה שבתכליות, שהיא השגתו יתעלה בלבד. כי אילו הייתה זו מטרתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי , ויפסיק הדיבור, או היה אומר "השכל וידע אותי כי אני אחד", או היה אומר "כי אין לי תמונה", או "כי אין כמוני", וכל כיוצא באלה. אלא אמר, כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תוארי, כלומר: מעשי... וביאר לנו בפסוק זה, כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה . והוסיף עניין אחר חשוב והוא אומרו: בארץ , אשר זהו ציר התורה, ולא כדמיון המתפרצים אשר דמו כי השגחתו יתעלה נסתיימה אצל גלגל הירח, ושהארץ וכל אשר בה עזובים, "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שביאר לנו על ידי אדון החכמים: "כי לה' הארץ", אמר כי השגחתו גם בארץ כראוי לה, כמו שמשגיח בשמים כראוי לה, והוא אומרו: "כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ". ואחרי כן השלים את העניין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' , רוצה לומר, מטרתי שיהא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות, שהמטרה להתדמות בהן, ושיהיו אלה הליכותינו. נמצא, כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה, היא שהוא ביאר כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט , להתדמות במעשיו יתעלה, על הדרך שביארנו כמה פעמים במאמר זה " (ראו גם: בזאת יתהלל המתהלל / יהודה אייזנברג).

אולם, דברי הרמב"ם אינם ברורים:

ייתכן שההסבר הראשון הוא לדעת הפילוסופים, שהדגישו את החכמה העיונית יותר מהמעשים הטובים שבין אדם לחברו; וההסבר השני הוא דעת הנבואה, שהדגישה את המעשים הטובים הנובעים מידיעת ה', ולא את החכמה התיאורטית.

וייתכן ש" צריך לקרוא את הטענה של הרמב”ם כאמירה שיש שני סוגים של מוסר – יש מוסר שמביא את האדם לידי השכלה, אך יש גם מוסר שהוא תוצאת ההשכלה. בסוף גם ההשכלה היא אמצעי, לחיים מוסריים וחיים חברתיים. אחת מהשאלות האמיתיות במורה נבוכים של הרמב”ם היא, מה בין מוסר שמביא אדם לידיעת ה’, ובין מוסר שהוא תוצאת ידיעת ה’. המטרה של מורה נבוכים איננה הידיעה, אלא הפעולה שאותה ידיעה מיילדת. כלומר, על פי הרמב”ם גם ידיעת ה’ היא אמצעי, כשהמטרה היא עשות חסד, משפט וצדקה , כמוסר שנולד מהשכלה. חיקוי דרכיו של אלוהים, כמו בא-נ”ד. על פי הרמב”ם, עושים זאת ע”י יצירת אישיות שהיא חיקוי טוב של הטבע. הקודקס שנוצר כדי ליילד את האדם שדומה לטבע הוא התורה. כלומר, המסקנה של מורה נבוכים הוא משנה תורה. המוסר שנולד מידיעת ה’ על פי א-נ”ד הוא ההלכה, ומסקנת מורה נבוכים מסתיימת במקום שבו מתחיל משנה תורה, על פי הקריאה הזאת " ( הרמב"ם -  מורה נבוכים: הידיעה והמידות / אתר טקסטולוגיה).

מקורות ופירושים נוספים

בפסוקים הבאים, מסביר ירמיהו שהעיקרון של "בזאת יתהלל המתהלל" נכון גם ברמה הלאומית: לא ראוי שעם ישראל יתהלל בחכמה, גבורה או עושר - אלא בידיעת ה'. ראו נאום על חכמה, גבורה, עושר, וההבדל בין ישראלים לגויים.

פסוקים נוספים על העושר, ראו הון - מועיל או לא?.

מאמרים מאתר ויקיטקסט:

ביטויים:


תגובות