קוד: ביאור:משלי כח4 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי כח4: "עֹזבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע, ושֹמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם
"
אנשים העוזבים את תורת ה' נוהגים להלל (לשבח) אדם רשע; אך אנשים השומרים את תורת ה' מתגרים (מתווכחים) עם עוזבי התורה ומוחים על דברי השבח; מתגרים (נלחמים) ברשעים וחושפים את פשעיהם.
1. הפסוק מתאר את התהליך הנפשי העובר על עוזבי תורה. אחד השלבים בתהליך הוא, כאשר העוזבים עדיין לא עוברים על התורה בעצמם, אלא רק מהללים את הרשעים, כלומר, טוענים שהרשעים הם הטובים והנעלים ביותר.
אדם ששוקל לעזוב את התורה עובר כמה שלבים: קודם הוא חושב לעצמו "מעניין איך מרגיש מי שעובר על התורה"; הוא מתחיל להתבונן באנשים כאלה והנפש שלו מתקרבת אליהם בהדרגה; הוא מוצא בהם יותר ויותר נקודות חיוביות, עד שהוא מתחיל לשבח אותם, להתייחס רק לצדדים החיוביים שיש בהם ולהתעלם מהצדדים השליליים; לאחר מכן הוא גם מהלל אותם וטוען שהם הטובים ביותר:
לאחר מכן הוא כבר מגיע למסקנה שהכל אצלם טוב, גם העבירות שהם עושים; ובשלב הבא הוא מתחיל לחקות אותם, עד שהוא הופך להיות אחד מהם.
התהליך נמשך גם אחר-כך: "עוזבי תורה... יהללו רשע, כי שמחים הרבה בראותם שיש מקולקלים כמותם, ואומרים בליבם "יארע אליהם גם כן מה שיארע לנו ונמצא חברים בגיהנום
"
(רמ"ד וואלי).
החצי השני של הפסוק מתייחס לאנשים
שומרי התורה, כלומר, האנשים הרוצים לשמור על חבריהם שלא יעזבו את התורה; האנשים הללו
יתגרו בם
= בעוזבי התורה שנזכרו בתחילת הפסוק.
התגרה
= עורר את עצמו להילחם; שומרי התורה ימחו בתוקף על דברי השבח והתהילה
שחבריהם אומרים על הרשעים, ויזכירו להם שאכן מדובר ברשעים, וכך ימנעו את ההתקרבות הנפשית ביניהם, "... כי יאמרו אליהם: אוי לשמחתכם! ואדרבא, שמחים אנחנו להיות שומרי תורה, כי בכך נמצא חברים בגן-עדן
"
(רמ"ד וואלי).
הפסוק מיועד גם לבחינה עצמית: האם אני
מהלל את
הרשעים בליבי? אם כן, סימן
שעזבתי את
התורה ואני צריך לחזור ולתקן: "המהללים לרשע, מסתמא הם
עוזבי תורה, כי כן דרך עוזבי תורה, להלל רשע
"
(הגאון מווילנה).
2.
רשע בספרות החכמה הוא גם
משל ליצר הרע,
תהלים לו2: "הרשע בְּקֶרֶב לִבִּי
" (פירוט).
הוגי-דעות, פסיכולוגים ואנשי חינוך מודרניים, שעזבו את התורה, נוטים להלל ולשבח את היצרים והדחפים הטבעיים של האדם, וטוענים שהאדם צריך לתת פורקן ליצריו ולא להדחיק אותם.
אולם
שומרי תורה אומרים להיפך: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע
"
(ברכות ה א, ראו גם
תניא חלק א לא,
לקוטי מוהר"ן א), בכל עת צריך האדם להשתדל להילחם בדחפים הטבעיים, לרסן אותם ולשעבד אותם לטוב
(ע"פ גליה).
התורה מצווה למול כל תינוק זכר ביום השמיני ללידתו, ואחת הסיבות היא ללמדנו שהאדם לא נולד מושלם - הוא נולד עם פגמים גופניים ונפשיים, ואחת המשימות המוטלות עליו היא לתקן את גופו ואת נפשו.
הביטוי עוזבי תורה ו שומרי תורה באים ללמדנו, שאין מה להתלהב מאותם הוגי-דעות: הם אמנם מציגים את השקפת-עולמם בתור "תורה" חדשה, אך למעשה הם "עוזבי תורה", ההשקפה שלהם כלל אינה "תורה" ואינה נובעת מרוב חכמה אלא רק מרצון לפרוק יצרים; אנשים "שומרי תורה" יודעים שצריך לתקן את הדחפים ולמשול בהם ולא להיכנע להם.
מה משמעות הביטוי הייחודי עוזבי תורה? וכי לא היה מספיק לומר "אל תהללו רשע"? כמה תשובות:
1. הפועל עוזבי, בזמן הווה, מציין כאן תהליך מתמשך, ולפי זה הפסוק מתאר את התהליך הנפשי העובר על אנשים השוקלים לעזוב את התורה (ראו "עצות").
2. המילה תורה מציינת כאן מערכת מסודרת של עקרונות וכללים. לפעמים אדם משבח את הרשע על דבר אחד טוב שעשה, אולם אילו היה רואה את התמונה הכללית היה מבין שמדובר ברשע. עוזבי תורה - אלה שאין להם ראייה כללית - עלולים להלל את הרשע.
3. הפסוק נכון גם בכיוון ההפוך: מי
שמהללים את
הרשע, גורמים לשומעים
לעזוב את
התורה: "אשר
יהלל רשע לפני בני-אדם, אם בפניו אם שלא בפניו,
אף-על-פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש
טוב הוא... גם כי לא ישבח את הרשע זולתי במה שנמצא בו מן
הטוב, ויליץ עליו בפני בני אדם להגיד לאדם ישרו, גם זו רעה חולה, כי
בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכיר, ועל כל פשעיו יכסה, צדיק ייחשב אצל
השומעים, ויתנו לו יקר, וירים ידו וגבר. וכבר הקדמנו להודיעך המכשולות
והשחיתות הנמצאות בכבוד הרשעים. על כן, לא נכון להזכיר צדקתם, בלתי אם
יזכיר רשעם וכסלם, כמו שנאמר (משלי י7)
ושם רשעים ירקב...
".
(הרב יונה גירונדי,
שערי תשובה ג קפט). אדם
שמהלל רשע, גם אם התהילה היא על כשרונות מסויימים בלבד (כגון "הוא מאד מצחיק / חכם / מצליח"), עלול לגרום לשומעים
לעזוב את התורה, במיוחד אם השומעים הם ילדים או בני-נוער. כשהם שומעים שהמבוגרים מהללים ומשבחים אדם מסויים, הם נוטים לראות בו מודל לחיקוי, ועלולים לחקות גם את הצדדים השליליים באישיותו; אך אדם
שמתגרה בהם (ברשעים ובאנשים המהללים אותם) גורם לאנשים להתרחק מהרשעים ו
לשמור את התורה.
אין סתירה בין איסור זה לבין המצוה לדון כל אדם לכף זכות: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך
לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו
מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל
להשיבו בתשובה
"
(לקוטי מוהר"ן רפב); כשמהללים רשע, מזכירים ומדגישים רק את התכונות הטובות שלו; אך כשדנים רשע לכף זכות, מזכירים את
כל התכונות שלו, גם את התכונות הרעות, ומדגישים שמדובר ברשע שיש בו רק מעט טוב, ולכן אין סכנה שיהפוך מודל לחיקוי.
אמנם, לפי פירוש זה, לא ברור מדוע הפסוק משתמש במושג הייחודי " עוזבי תורה ":
בגמרא נאמר: "מותר להתגרות ברשעים
בעולם הזה, שנאמר
עזבי תורה יהללו רשע, ושמרי תורה
יתגרו בם
"
(רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, תלמוד בבלי ברכות ז: מגילה ו.). אך בהמשך הסוגיה ישנם כמה תנאים להיתר זה: "במילי דשמיא
", "ברשע שאין השעה משחקת לו
", "בצדיק גמור
" (ראו
האם מותר להתגרות ברשעים?). לפי זה, ניתן לפרש את שני חצאי הפסוק כהנחיה מעשית:
הפסוק פותח בלשון יחיד רשע, ומסיים בלשון רבים בם, בשניהם משום החידוש: עוזבי תורה יהללו אפילו רשע אחד - אף שאין להתיירא ממנו כל-כך, מכל מקום יהללוהו; ושומרי תורה יתגרו בם - אין מחניפים להרשעים אפילו כשהם רבים, כי הם בטוחים בה' שלא יעזבם בידם" (הערה בתלמוד שוטנשטיין, בשם עיון יעקב).
פסוקים נוספים מלמדים שאסור לשבח את הרשעים אלא יש לבזותם:
אֹמֵר לְרָשָׁע 'צַדִּיק אָתָּה' - יִקְּבֻהוּ עַמִּים, יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (פירוט)
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר"
תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל, וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ"
פסוק נוסף מלמד שיש לצרוף ולבחון היטב את דברי התהילה שיוצאים מפינו, כדי שלא נהלל רשעים,
משלי כז21: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב, וְאִישׁ לְפִי
מַהֲלָלוֹ
" (פירוט).