ראשי>בין אדם לנפשו>בטחון בה'>בטחון בה' בזמן מלחמה>
ראשי>בין אדם לחברו>מוסר מלחמה>
ראשי>בין אדם לחברו>מידת החנופה>
ראשי>בין אדם לחברו>מידת המריבה>
ראשי>כתובים>משלי>סגלות משלי לפי פרקים>סגלות משלי כח>
ראשי>פירושים על פירושים>פירושים על מדרשי הלכה>
ראשי>כתובים>משלי>סגלות משלי>שלום ובטחון בספר משלי>

האם מותר להתגרות ברשעים?

קוד: האם מותר להתגרות ברשעים בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

נניח שיש לכם, ל"ע, שכן רשע, שפוגע בכם או באחרים. כל הניסיונות להוכיח אותו בדרכי נועם או להשלים עמו עלו בתוהו. האם כדאי לכם להילחם בו חזיתית, כגון ע"י תלונה במשטרה או תביעה משפטית או הפגנה או בדרך אחרת? או שאולי עדיף להיכנע ולוותר לו כדי שלא יפגע בכם?

שתי סוגיות

בתלמוד הבבלי ישנן שתי סוגיות שדנות בשאלה זו:  ברכות ז: ו- מגילה ו:. הסוגיות דנות בשאלה האם מותר להתגרות ברשעים, ומשמעות הפועל התגרה היא עורר את עצמו להילחם. ישנם הבדלי נוסח משמעותיים בין הסוגיות, אך במאמר זה נתייחס רק למסקנה העולה משתיהן יחד.

בתחילת הסוגיה מובאות שתי דעות:

1. לפי דעה אחת (שמובאת בשם ר' יוחנן בשם ר' שמעון בר יוחאי, וכן בשם מסכת דרך ארץ רבה ב:ב, ובשם ר' דוסתאי בר מתון): "מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר (משלי כח4): "עזבי תורה יהללו רשע, ושמרי תורה יתגרו בם "". אמנם, בפסוק אחר נאמר (תהלים לז1): "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה", אולם, רק "מי שליבו נוקפו" (פוחד מהרשעים / מרגיש נקיפות מצפון בגלל חטאיו) מפרש את הפסוק הזה על התגרות ברשעים; הפירוש האמיתי של הפסוק, לפי דעה זו, הוא "אל תחקה את הרשעים ואל תנסה להיות כמותם". ראיה לפירוש זה היא, שבפסוק זה הפועל תתחר מקביל לפועל תקנא, והפועל תקנא נזכר גם בפסוק אחר (משלי כג17): "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים, כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם", ושם ברור שמשמעותו היא "רצון לחקות את-", שהרי הפסוק בא להמליץ לאדם ש"יקנא" ביראת ה', וירצה לחקות את יראי ה', ולא שיילחם בהם (פירוט). אם כך, מותר ורצוי להתגרות ברשעים, אבל אסור לקנא בהצלחתם.

2. לפי דעה שניה (שמובאת בשם ר' יצחק): "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו - אל תתגרה בו, שנאמר (תהלים לז1): " אל תתחר במרעים, אל תקנא בעשי עולה ", ולא עוד אלא שדרכיו מצליחין, שנאמר (תהלים י5): "יחילו דרכו בכל עת" (יחילו = יצליחו); ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר (בהמשך הפסוק) "מרום משפטיך מנגדו" (ה' לא שופט אותו באותה שעה), ולא עוד אלא שרואה בצריו, שנאמר (בהמשך הפסוק) "כל צורריו יפיח בהם" (הוא נופח בצריו ודוחה אותם כמו קש שעף ברוח)".

שלושה הסברים

היה אפשר לומר שיש כאן דעות שונות וגישות שונות לחיים; ידוע לנו, למשל, שר' שמעון בר יוחאי - אחד מבעליה של דעה 1 - היה קנאי יותר מחבריו: הוא היה מוכן לצאת בפומבי נגד הרומאים, והיה מוכן אף לשלם מחיר אישי כבד על כך, להסתתר שנים רבות במערה ולחיות על חרובים בלבד. חבריו - ר' יוסי ור' יהודה - היו מתונים יותר ביחסם לרומאים, וייתכן שר' יצחק - בעליה של דעה 2 - חשב כמותם.

אולם, ע"פ הגמרא אין מחלוקת ביניהם, וכל אחד מהם דיבר על מצב אחר. חכמי הגמרא הציעו כמה דרכים לפתרון הסתירה בין הדעות:

אם אין מחלוקת בין התנאים, איך יתפרשו הפסוקים שהובאו בדבריהם?

אל תתחר במרעים, אל תקנא ברשעים

לכאורה יש סתירה חזיתית בין שתי הדעות לגבי פירוש הפסוק - האם כוונת הפסוק היא שאסור להידמות לרשעים (כמו בדעה 1), או שאסור להתגרות ולהילחם בהם (כמו בדעה 2)?

נראה לי, שיש לפרש את הפסוק ע"פ משמעות השורש "חרה" בכל התנ"ך, שהיא "כעס". לפי זה, הפועל התחרה ב- משמעו עורר את עצמו לכעוס על הצלחתו של-; וזה גם פירוש הפועל קינא ב- (ראו קנאה ותחרות = קנאות וחרון). ישנן שתי תוצאות אפשריות לכעס זה - ניסיון לחקות את האדם המצליח, או ניסיון להפילו מהצלחתו ולעשות בו דין צדק.

הפסוק "אל תתחר במרעים, אל תקנא ברשעים" עיקר מטרתו היא למנוע את התוצאה הראשונה, כלומר, למנוע אפשרות שהאדם יחקה את הרשעים המצליחים וינסה להיות כמותם. מכאן, שהשאלה האם לכעוס או לא לכעוס על רשעים תלויה במצב - אם האדם חושש, שהכעס על הצלחתם של הרשעים עלול לגרום לו לחקות אותם, עדיף שלא יכעס; ואם הוא יודע בוודאות, שהכעס על הצלחתם של הרשעים יגרום לו לעשות בהם דין צדק, עדיף שכן יכעס.

שלושת התירוצים המובאים בגמרא, מטרתם להנחות את האדם ולכוון אותו, מתי הכעס עשוי להועיל, ומתי הוא עלול להזיק:

עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם

המילה "בם" בסוף הפסוק היא דו-משמעית.

ייתכן שהיא רומזת לרשעים: "הפסוק פותח בלשון יחיד רשע, ומסיים בלשון רבים בם, בשניהם משום החידוש: עוזבי תורה יהללו אפילו רשע אחד - אף שאין להתיירא ממנו כל-כך, מכל מקום יהללוהו; ושומרי תורה יתגרו בם - אין מחניפים להרשעים אפילו כשהם רבים, כי הם בטוחים בה' שלא יעזבם בידם" (שוטנשטיין בשם עיון יעקב). כך פירשו בעלי דעה 1, והסיקו מכאן שמותר וראוי להתגרות ברשעים.

אך ייתכן שהיא רומזת לעוזבי התורה, שנזכרו בתחילת הפסוק, ולכן היא בלשון רבים: "שומרי התורה מתגרים, מתווכחים וחולקים על עוזבי התורה המהללים את הרשע". לפי זה, הפסוק כלל אינו רלבנטי לשאלה אם מותר להתגרות ברשעים. היה אפשר לפרש שבעלי דעה 2 פירשו כך את הפסוק, ואם כך, יש מחלוקת בין התנאים לגבי פירוש הפסוק, כמו המחלוקת שבין פרשני המקרא (פירוט).

אולם, מכיוון שהגמרא הניחה שאין מחלוקת בין התנאים, נראה שיש לפרש את הפסוק כך שיתאים לשתי הדעות, על-פי כל אחד משלושת ההסברים:

ראו גם פירושים נוספים על הפסוק.

התגרות ברשעים בפסוקים אחרים בתנ"ך

היתה תקופה שבה ה' בפירוש ציווה את בני ישראל להתגרות מלחמה בגויים דברים ב24: "רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי ואֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה"; למרות שבאותו זמן, בני ישראל לא היו צדיקים גמורים, ואף לא צדיקים ביחס לגויים - ראו דברים ט4-5. ניתן להסביר מקרה זה לפי תירוץ א ("במילי דשמיא" - מצוות כיבוש ארץ ישראל), או לפי תירוץ ב ("ברשע שאין השעה משחקת לו"); אולם חז"ל כלל לא התייחסו לפסוק זה. מדוע?
  • אולי משום שהדיון בגמרא הוא רק על הנהגה של אדם פרטי, והפסוק בספר דברים מתייחס להנהגה של כלל ישראל (כך שמעתי מהרב אודי שמחי).
  • ואולי משום שהגמרא מתייחסת אל "העולם הזה", כלומר תקופת הגלות, ולא תקופה של גאולה כמו תקופת כיבוש הארץ.

בספר ירמיהו, לאחר שירמיהו התלונן על הצלחת הרשעים, ה' הוכיח אותו ואמר לו "כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים?!". תלונה זו של ירמיהו מקבילה לתלונה של חבקוק שבה הוא התלונן על כך ש"רשע בולע צדיק ממנו"; גם ירמיהו, לפי חלק מהפירושים, התלונן על הצלחתם של הבבלים, שמחריבים את ארץ ישראל, למרות שבני ישראל צדיקים ביחס אליהם. בשני המקרים, התלונה של הנביא לא היתה מוצדקת, כי הוא התלונן בשם בני ישראל, שבאותו זמן לא היו צדיקים גמורים כלל; וכך גם ענה ה' לירמיהו לפי אחד הפירושים - "אתה מכיר רק את הרשעים הקטנים הדומים לחיל-רגלים, אך בעם ישראל יש רשעים הרבה יותר גדולים הדומים לסוסים, ולכן זה מוצדק להביא עליהם את הכשדים הרשעים"; ולפי פירוש אחר "איך אתה מרשה לעצמך לעורר את זעמך על הרשעים הגדולים השועטים כסוסים, כאשר אתה חלש ואין לך כוח להילחם ברשעים הקטנים ההולכים ברגליהם?!". 

במגילת אסתר מסופר על התגרות של מרדכי בהמן, שכמעט גרמה להשמדת העם היהודי. חז"ל נחלקו ביחסם למעשה זה של מרדכי - יש שאמרו שההתגרות היתה מוצדקת ונבעה מסיבות רוחניות, ויש שאמרו שהיא היתה פסולה ונבעה מסיבות אישיות (פירוט). המחלוקת מתאימה להסבר א: אם מרדכי פעל מסיבות רוחניות, "במילי דשמיא", אז הוא מוצדק, אך אם מרדכי פעל מסיבות אישיות, "במילי דידיה", אז אינו מוצדק.

הלכה למעשה

על-פי עורכי התלמוד במהדורת שוטנשטיין: "אין זה מן החכמה להתגרות ברשעים, אלא אם כן התקיימו תנאי כל התירוצים, כלומר: הצדיק הגמור, המתגרה ברשע שאין השעה משחקת לו, ובמילי דשמייא דווקא. היות וצירוף נסיבות אלו הוא כמעט בלתי אפשרי, מן הראוי אם כן להימנע מלהתגרות ברשעים, שמא יבוא לידי סכנה, כפי שהוזכר לעיל... בשם מהרש"א ועץ יוסף (חדשים גם ישנים)."

אולם הדבר נכון רק לגבי אדם פרטי הנלחם נגד רשע פרטי; בהנהגה הציבורית של עם ישראל ישנם כללים אחרים (ע"פ הרב אודי שמחי). בהנהגה של עם ישראל יש להבחין בין תקופה של גלות ("העולם הזה"), לתקופה של גאולה.

לעיון נוסף:

תגובות