קוד: ביאור:עובדיה א7 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
עובדיה א7: "עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ, הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ; לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ, אֵין תְּבוּנָה בּוֹ.
"
כל האנשים שכרתו איתך
ברית הגנה ליוו אותך רק
עד הגבול, ומשם
שלחו אותך להילחם לבדך;
האנשים שעשו איתך הסכם
שלום גרמו לך להיות
שאנן, וכך
יכלו לך, החלישו והכניעו אותך;
האנשים שיושבים בקרבך ואוכלים את
לחמך שמו
מזור (רשת)
תחתיך;
"
אין תבונה בו " כך יאמרו כולם.
הנביא עובדיה מתאר את האסון שיבוא על אדום; אבל גם אנחנו יכולים ללמוד מזה, על הסכנות שבהסתמכות על עמים אחרים. הפסוק מתאר שלוש קבוצות של עמים אחרים, שהאדומים סמכו עליהם:
כך, בזמן שהצבא של אדום יצא למלחמה, אויביו מבפנים השתלטו עליו ושדדו אותו
(מלבי"ם).
הפועל
שילח מתאר אדם האומר לרעהו "לך לשלום", נפרד ממנו, וחוזר למקומו. כך אברהם שילח את המלאכים,
בראשית יח16: "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם
לְשַׁלְּחָם
"
(
מצודות
), ולהבדיל, המצרים שילחו את בני ישראל,
שמות יב33: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר
לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ
". בפסוק נאמר שבעלי-בריתם של אדום
שילחו אותם, כלומר:
1. בעלי-הברית של אדום באו לאדום וליוו אותם עד גבול ארצם, ושם נפרדו מהם ונטשו אותם
(מלבי"ם,
מצודות,
רש"י
), או -
2. האדומים שלחו שליחים לארצם של בעלי-בריתם וביקשו מהם שיבואו לעזור להם, אבל הם רק ליוו את השליחים בנימוס עד הגבול, נפרדו מהם ו"הראו להם את הדלת החוצה"
(דעת מקרא).
הפועל
השיא מתאר אדם האומר לרעהו "אל תדאג, יהיה בסדר", וכך משכנע את רעהו לעשות דבר המזיק לו. הוא דומה לפועל
פיתה, אלא שהמפתה משכנע את רעהו שהפעולה תועיל לו, והמשיא משכנע את רעהו שהפעולה לא תזיק לו.
המשיא גורם לרעהו להיות
שאנן. כך עשה הנחש לחווה,
בראשית ג13: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה 'הַנָּחָשׁ
הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל'
"; שכנע אותה שהאכילה לא תזיק לה. וכך עשו אנשי שלומו של אדום: "
ואנשי שלומך הם
השיאוך, שהסירו מלבך המורא, כדי שתהיה טרוד במלחמה, ועל-ידי-כך
יכלו לך
"
(מלבי"ם).
1.
לחמך - הכוונה:
אנשי לחמך (יש להעתיק את המילה "אנשי" משתי הצלעות הראשונות של הפסוק). והכוונה לידידים, האוכלים לחם יחד איתך, כמו ב
תהלים מא10: "גַּם
אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ, אוֹכֵל
לַחְמִי, הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב
"
(דעת מקרא,
מלבי"ם,
מצודות
). ולדעתי הכוונה לבני עמים זרים, שהתגוררו בארץ אדום ועבדו אצלם וקיבלו מהם משכורת ואוכל (לחם).
מזור - לפי ההקשר הכוונה לרשת או מלכודת, כמו ב
משלי א17: "כִּי חִנָּם
מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף
" (פירוט), וכן תרגם יונתן: "שויאו תקלה תחותך
"
(דעת מקרא). בזמן שחיילי אדום היו במלחמה מחוץ לגבול, אוכלי לחמם מבפנים שמו להם מלכודת.
2. אמנם, בפסוקים אחרים
מזור הוא מחלה, כמו ב
ירמיהו ל13: "אֵין דָּן דִּינֵךְ
לְמָזוֹר, רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ
",
הושע ה13: "וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת
מְזֹרוֹ, וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל אַשּׁוּר וַיִּשְׁלַח אֶל מֶלֶךְ יָרֵב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם
מָזוֹר
"
(
רש"י
,
מלבי"ם,
מצודות
). לפי זה,
לחמך = לחם ממש; והכוונה, שאנשי-שלומו של אדום הרעילו את לחמו -
שמו חומרי
מזור ומחלה
בלחמו, וכך הכשילו אותם.
1. עד כאן, הנביא פנה אל אדום בגוף שני; בסוף הפסוק הפניה היא בגוף שלישי, ולכן נראה שאלו אינם דברי הנביא, אלא ציטוט מדברי העמים האחרים (אנשי-הברית, אנשי-השלום, ואנשי-הלחם). הם כולם רואים את ההתנהלות היהירה והבטוחה-בעצמה של העם האדומי, ואומרים לעצמם "
אין תבונה בו ", הם איבדו את התבונה; ולכן הם מקבלים ביטחון לפעול נגדם.
2. ויש אומרים, שהמשפט הזה מתקשר לצלע הקודמת: "ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו" - ייתנו לך תרופה (מזור) שאינה מועילה
(חגי הופר).