קוד: ישעיהו מוכיח את האשורים בתנ"ך
סוג: הבדלים2
מאת: אראל
אל:
תגובה ל: ישעיהו כט שנכתבה ב00:03:42 17.06.2005
בתקופת ישעיהו, היתה ממלכת אשור המעצמה החזקה ביותר באיזור. האשורים כבשו עמים רבים, אך הם לא ייחסו את הצלחתם לה', אלא לכוח זרועם; ולכן חשבו שיצליחו לכבוש גם את ירושלים.
ישעיהו הוכיח את האשורים על גאוותם ועל צביעותם, והודיע להם, שכל כוחם וגבורתם לא יעזרו להם לכבוש את ירושלים.
שתי נבואות מקבילות
התוכחה הבולטת ביותר נגד גאוותם של האשורים היא בפרק י 5-33. הנבואה מתחילה כך: "
...".
הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי. בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ, וְעַל-עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ--לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז... וְהוּא לֹא-כֵן יְדַמֶּה... כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ... 'הֲלֹא, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן - וְלֶאֱלִילֶיהָ: כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם, וְלַעֲצַבֶּיהָ'
מעיון בפרק כט נראה , שגם פרק כט הוא בעיקרו תוכחה לאשורים. יש כמה הקבלות ענייניות ולשוניות בין הנבואות:
|
| ||
|
|
15
|
15-16
|
|
ב. הצבא האשורי, שנמשל ליער הלבנון, ייפול. |
18-19
25-
34
|
17
|
עם זאת, כל נבואה מדגישה צדדים אחרים בתוכחה על אשור ובפורענות שתבוא על אשור. מהשוואה בין הפסוקים המקבילים ניתן ללמוד, שבפרק י הדגש הוא על חטא הגאווה , ובפרק כט הדגש הוא על חטא הצביעות :
* בשורה
א
- בפרק י הגרזן
מתגאה וחושב שהוא חזק יותר מהחוצב בו; ובפרק כט החומר הוא
צבוע וחושב שיוכל להסתיר את מחשבותיו מהיוצר.
* בשורה
ב
- העונש הוא מידה כנגד מידה: בפרק י מתוארת רק הנפילה האדירה של עצי יער הלבנון, כמשל לנפילה של צבא-אשור
המתגאה ; ובפרק כט מתואר חילוף התפקידים בין הלבנון לבין הכרמל, כמשל לחילופי המעמדות בין האשורים לבין עם-ישראל; האשורים הם
צבועים ומציגים את עצמם כצדיקים כמו ישראל, וכעונש הם יפלו ויגיעו למצבם השפל של ישראל
הנבואה בפרק י היא מוכרת וידועה, ויש לה פירושים רבים, ולכן במאמר זה אתמקד בפרק כט.
אריאל
כט 1-2:
.
הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, קִרְיַת חָנָה דָוִד; סְפוּ שָׁנָה עַל-שָׁנָה, חַגִּים יִנְקֹפוּ. וַהֲצִיקוֹתִי, לַאֲרִיאֵל; וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל
הנביא מכנה את ירושלים בכינוי ייחודי - "אריאל"; ייתכן שזה השם שבו מכנים האויבים את ירושלים; ומכיוון שהנבואה מכוונת בעיקרה לאויבי ישראל - הנביא משתמש דווקא בכינוי זה.
מצור, השפלה, וישועה פתאומית
כט3-4:
ירושלים תהיה במצור ובשפלות גדולה, אך לפתע פתאום -
וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ; וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב, וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת. וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי, וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ; וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ, וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף.
כט5-6:
. לפתע פתאום, ה' יפזר את אויביה של ירושלים, ויציל אותה בסערה.
וְהָיָה כְּאָבָק דַּק, הֲמוֹן זָרָיִךְ; וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים, וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם. מֵעִם ה’ צְבָאוֹת תִּפָּקֵד, בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל; סוּפָה, וּסְעָרָה, וְלַהַב, אֵשׁ אוֹכֵלָה
קטע זה הוא הקטע היחיד הפונה לירושלים בגוף שני; ייתכן שזוהי צורה ספרותית, שמטרתה להסביר לאויבים, שכל הצרות שיבואו על ירושלים - יבואו בדבר ה', ולא בזכות כוחם הגדול של האויבים.
החלום
כט 7-8:
: הנביא פונה אל האויבים, ומסביר להם איך ירגישו לאחר שה' יציל את ירושלים מפניהם: כמו אדם שחולם על אוכל ומתעורר רעֵב... האויבים יצליחו לכבוש את ירושלים בחלום בלבד.
וְהָיָה, כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה, הֲמוֹן כָּל-הַגּוֹיִם, הַצֹּבְאִים עַל-אֲרִיאֵל; וְכָל-צֹבֶיהָ, וּמְצֹדָתָהּ, וְהַמְּצִיקִים, לָהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל, וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ, וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה, וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה--כֵּן יִהְיֶה, הֲמוֹן כָּל-הַגּוֹיִם, הַצֹּבְאִים עַל-הַר צִיּוֹן
הבלבול והתרדמה
כט 9:
בניגוד למנהיגי יהודה, שהתמכרו ליין ולשכר (ע'
פרק כח ), מנהיגי האויבים אינם שותים - אך למרות זאת הם יתנהגו כמו שיכורים, כי ה' יבלבל אותם ויכניס להם חלומות לראש:
הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ, הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ; שָׁכְרוּ וְלֹא-יַיִן, נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:
כט 10:
: הפסוק ממשיך את משל החלום מהפסוקים הקודמים - ה' יגרום לאויבים, ולמנהיגיהם הרוחניים, להירדם ולחלום חלומות מוזרים, וכך יגרום להם לעשות מעשים שיכשילו אותם (פירושים שונים לפסוק ניתן למצוא כאן ).
כִּי-נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה, וַיְעַצֵּם אֶת-עֵינֵיכֶם: אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים, כִּסָּה
כט 11-12:
: החוזים והנביאים של האויבים לא יבינו את החזונות שיראו, ולא ינהגו בהיגיון (פירושים שונים לפסוק ניתן למצוא כאן ).
וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל, כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם, אֲשֶׁר-יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל-יוֹדֵעַ הספר (סֵפֶר) לֵאמֹר, קְרָא נָא-זֶה; וְאָמַר לֹא אוּכַל, כִּי חָתוּם הוּא. וְנִתַּן הַסֵּפֶר, עַל אֲשֶׁר לֹא-יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר--קְרָא נָא-זֶה; וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר
חטאם של האויבים - צביעות
כט 13-14:
: האויבים מכבדים את ה' בדיבור בלבד; מלך אשור מציג את עצמו כממלא את רצון ה' (מל"ב יח 25 , ישעיהו לו 10): "וַיֹּאמֶר ד' 'יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי--וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה--הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר'
"; אך אלה דיבורים ריקים בלבד - בליבו הוא מכבד את עצמו בלבד, כמו שאמר הנביא ישעיהו גם בפרק המקביל (י 7-13): "עתה המבלעדי ה' עליתי על-המקום הזה להשחתו? ה' אמר אלי עלה על-הארץ הזאת והשחיתה
"
וְהוּא לֹא-כֵן יְדַמֶּה,
וּלְבָבוֹ לֹא-כֵן יַחְשֹׁב: כִּי לְהַשְׁמִיד
בִּלְבָבוֹ , וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט. כִּי, יֹאמַר: הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו, מְלָכִים... וְהָיָה, כִּי-יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂהוּ, בְּהַר צִיּוֹן, וּבִירוּשָׁלִָם--אֶפְקֹד, עַל-פְּרִי-גֹדֶל
לְבַב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, וְעַל-תִּפְאֶרֶת, רוּם עֵינָיו. כִּי אָמַר, בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי, כִּי נְבֻנוֹתִי...
כט 15-16:
: האשורים מתנהגים בצביעות גם בחיי היום-יום שלהם - הם נוהגים לעשות פשעים בסתר, וחושבים שה' לא רואה אותם; הנביא מוכיח אותם על חוסר-ההיגיון שבהתנהגות זו - הם אינם יכולים להסתיר את מחשבותם מה' שיצר אותם.
הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה’, לַסְתִּר עֵצָה; וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיֹּאמְרוּ 'מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ?' הַפְכְּכֶם - אִם-כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר, יֵחָשֵׁב? כִּי-יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי, וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ לֹא הֵבִין?!
העונש על הצביעות הוא "מידה כנגד מידה" - הם מנסים להסתיר את מחשבותיהם מה', וה' יעשה להם את ההפך ("הפככם
") - ה' יסתיר מהם את מחשבותיו, ויגרום להם לחלום חלומות שיובילו אותם לאבדון.
בפסוק המקביל - (י 15): "
" - מוכיח הנביא את האשורים על חטא אחר - חטא הגאווה; וגם שם העונש הוא "מידה כנגד מידה" - השפלה במקום גאווה.
הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן, עַל הַחֹצֵב בּוֹ? אִם-יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר, עַל-מְנִיפוֹ? כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת-מְרִימָיו, כְּהָרִים מַטֶּה לֹא-עֵץ?!
עונשם של האויבים - החלפת תפקידים
כט 17: "
": האשורים, החזקים כיער הלבנון, ישפלו ויהיו נמוכים כמו השיחים והעשבים שבכרמל; ובני ישראל, השפלים, המשולים לכרמל, ייחשבו גבוהים וחזקים כעצי היער (לפירוט ע' כאן ). ניתן לראות בכך עונש "מידה כנגד מידה" על חטא הצביעות - הם התחזו לצדיקים כעם-ישראל, וכעונש - הם יהיו שפלים וחלשים כעם ישראל.
הֲלוֹא-עוֹד מְעַט מִזְעָר, וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל; וְהַכַּרְמֶל, לַיַּעַר יֵחָשֵׁב
הפסוקים המקבילים (י 33-34): "הִנֵּה הָאָדוֹן ה’ צְבָאוֹת, מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה; וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים, וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ.
" - מדברים רק על הנפילה האדירה של הצבא האשורי הגאה - עונש "מידה כנגד מידה" על חטא הגאווה .
וְנִקַּף סִבְכֵי
הַיַּעַר , בַּבַּרְזֶל;
וְהַלְּבָנוֹן , בְּאַדִּיר יִפּוֹל
כט 18: "
": דווקא בני-ישראל, הנמשלים לעיוורים וחירשים, יבינו ויראו את משמעות האירועים, שהחוזים של אויביהם לא יכלו להבין (לפירוט ע' כאן ).
וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם-הַהוּא הַחֵרְשִׁים, דִּבְרֵי-סֵפֶר; וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ, עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה
וההמשך די ברור:
כט 19: "
"
וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה’, שִׂמְחָה; וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ.
כט 20-21: "
כִּי-אָפֵס עָרִיץ, וְכָלָה לֵץ; וְנִכְרְתוּ כָּל-שֹׁקְדֵי אָוֶן.
"
מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר, וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן; וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק. {פ}
כט 22-23: "לָכֵן, כֹּה-אָמַר ה’ אֶל-בֵּית יַעֲקֹב, אֲשֶׁר פָּדָה אֶת-אַבְרָהָם: לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ.
".
כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי, בְּקִרְבּוֹ - יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי; וְהִקְדִּישׁוּ אֶת-קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת-אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ
כט 24: "
"
וְיָדְעוּ תֹעֵי-רוּחַ, בִּינָה; וְרוֹגְנִים, יִלְמְדוּ-לֶקַח. {ס}
(הפסוקים המקבילים:
י20-23: "
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא-יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב, לְהִשָּׁעֵן, עַל-מַכֵּהוּ; וְנִשְׁעַן, עַל-ה’ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--בֶּאֱמֶת.
שְׁאָר יָשׁוּב, שְׁאָר יַעֲקֹב--אֶל-אֵל, גִּבּוֹר.
כִּי אִם-יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם--שְׁאָר, יָשׁוּב בּוֹ; כִּלָּיוֹן חָרוּץ, שׁוֹטֵף צְדָקָה.
").
כִּי כָלָה, וְנֶחֱרָצָה--ד’ ה’ צְבָאוֹת, עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל-הָאָרֶץ. {פ}