קוד: האם לתת צדקה למי שאינו עוזר לעצמו בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
האם צריך לתת צדקה לאנשים שמתעצלים ואינם רוצים לעבוד?
בתורה מצאנו כמה מצוות שונות הקשורות לעזרה לזולת.
1. ישנן מצוות המדגישות שיש לעזור רק למי שעוזר לעצמו:
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ - עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ": חז"ל למדו מהמילה "עמו", שיש לעזור לזולת רק כאשר הוא משתתף ועוזר לעצמו: "
הלך וישב לו ואמר 'הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק', פטור, שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה, חייב..." (משנה בבא מציעא ב י). ולפי אחת הדעות, האדם פטור מלעזור לזולת כאשר מדובר בצרה שהזולת הביא על עצמו: "
רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר, תחת משאו, משאוי שיכול לעמוד בו."
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" - גם כאן למדו מהמילה "עמך" שיש לעזור לאח רק כאשר הוא עוזר לעצמו.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ..." (ודומה לזה ב ויקרא יט9): בעל השדה חייב להשאיר פאה לעניים. אסור לו להתנות את מתן הפאה בכך שהעניים ישתתפו עמו במלאכות החרישה והזריעה. מצד שני, העניים צריכים לקצור את הפאה בכוחות עצמם.
ובקצרכם את קציר ארצכם... ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזב אתם, אני ה' אלהיכם" - מצוות הלקט מקלה עוד יותר על העניים - הם אפילו לא צריכים להשתתף בקציר, רק לאסוף את השיבולים.
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" - מצוות השכחה מקלה עוד יותר על העניים - הם לא צריכים לאסוף שיבולים בודדות אלא עומרים שלמים.
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" - מצוות המעשר מקלה עוד יותר על העניים - בעל השדה צריך לשים את המעשר בשערים ולאפשר לכל נזקק לבוא ולקחת; אסור לו לדרוש מהם להשתתף בעבודת השדה, להציג תכנית כלכלית, או להציב כל דרישה אחרת כתנאי לקבלת המעשר.
מובן שצריך לבדוק כל מקרה לגופו, האם אכן מדובר באי-שיוויון שצריך לתקן על-ידי מתן פיצויים, או שמדובר בצרה שהאדם הביא על עצמו. במקרה הראשון יש לתת פיצויים ללא תנאי, ובמקרה השני יש להדריך את האדם על-מנת לוודא שלא ייכנס שוב לצרות.
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו" (פירוט). לדוגמה, אדם שמתעצל ללכת ולקטוף את הפאה, ללקט את שיבולי הלקט, לאסוף את עומר השכחה או לטחון את החיטה הניתנת כמעשר הוא עצל (אם אין לו בעיה רפואית), ואין צורך לעשות עבורו את העבודה. אולם, מי שמתקשה לעשות את הצעד הראשון, לחרוש ולזרוע, אולי איננו חרוץ אך גם איננו עצל.
לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה..." (פירוט), וגם כאשר הדבר נוגע לשדה הפרטי שלו, משלי כד30: "
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. והנה עלה כלו קמשונים...". אולם, מי שלא רוצה ללכת לעבוד כשכיר, אינו בהכרח עצל; ייתכן שהוא רק אינו רוצה להיות משועבד לאדם אחר. בזמן התורה, רוב בני ישראל קיבלו קרקע ולכן יכלו לעבוד כעצמאיים, והמעטים שלא קיבלו קרקע - קיבלו פיצוי בצורת מעשר, כפי שהסברנו למעלה.
אָמַר עָצֵל 'שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!'" (פירוט). אבל אדם שפוחד מסכנות אמיתיות (למשל, פוחד לעבוד כמאבטח בקניון), אולי אינו חרוץ אך גם אינו עצל.
תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת". אבל אדם שאינו מתאוה, מסתפק במועט ולכן אינו עובד, אינו עצל.