הנצל כצבי מיד, וכציפור מיד יקוש

מקורות ופירושים נוספים

הקטע עוסק באדם שהבטיח לרעהו הבטחה שאינו יכול לקיים. בפסוק 3 נאמר, שהוא צריך להתרפס בפני רעהו כדי שימחל לו. מה הקשר בין עצה זו לבין הצבי והציפור שנזכרו בפסוק שלנו?

1. לפי רוב המפרשים, הצבי מסמל זריזות, כמו ב שמואל ב ב18: "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה": "מהר והשמט משם, כצבי הנמלט מיד האדם" (רש"י). ייתכן שגם הציפור מסמלת זריזות, כמו ב הושע יא11: "יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה'": "הנצל ברוב מרוצה ובמהירות, כמו שינצל הצבי מיד הבא ללקחו ברוב מרוצתו במהירות, וכמו שינצל הצפור מיד המוקש... במהירות עופפותו, עד שיצא משם קודם יפול המוקש עליו" (רלב"ג, מצודות). אם כך, המשל מדגיש עד כמה זה חשוב להזדרז ולקיים התחייבויות.

אולם ברוב הפסוקים שבדקתי, הציפור אינה מסמלת זריזות אלא תכונות אחרות:

2. בספר משלי, הציפור מסמלת פתיות - תכונה שגורמת לה להילכד בפח:

• משלי א17-18: "כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף; וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ, יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם" (פירוט)
• משלי ז23: "עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ, כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח, וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא" (פירוט)
• קהלת ט12: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח, כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם"

הצבי אינו מסמל פתיות בתנ"ך, אולם ישנו סיפור עממי על דוד, אביו של המחבר, שבו הצבי מסמל פיתיון: "יומא חד נפק לשכור בזאי, אתא שטן ואדמי ליה כטביא, פתק ביה גירא ולא מטייה, משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים, כדחזייה ישבי בנוב אמר 'היינו האי דקטליה לגלית אחי', כפתיה קמטיה אותביה ושדייה תותי בי בדייא" (בבלי סנהדרין צה.): יום אחד יצא דוד לצוד ציד, בא השטן ונדמה לו כצבי, ניסה דוד לירות בו חיצים אך הוא ברח, רדף דוד אחריו ולא שם לב שהגיע לארץ פלשתים, שם ראה אותו יִשְׁבִּי הענק אחיו של גלית, תפס אותו ורצה להרגו כנקמה על הריגת אחיו. דוד חשב שהוא צד את הצבי, אך למעשה הצבי הוא שצד אותו!

אם כך, ייתכן שהכתוב מזכיר את הצבי והציפור, כדי לרמוז, שעצם החתימה על הערבות היתה טעות של פתיים, וצריך להיזהר שלא לחזור על הטעות הזאת בעתיד: "ראה כמה אתה סובל עכשיו, בגלל שחתמת על ערבות! אתה כמו צבי וציפור במלכודת! אז עכשיו תעשה הכל כדי להינצל, ובפעם הבאה תיזהר ואל תהיה פתי כמו צבי וציפור!".

3. אפשר לפרש, שהמשל מתייחס לאופן שבו הצבי והציפור מנסים להשתחרר ממלכודת: "הצבי הנצוד הוא ניצול בכח גופו וקרניו,  וכציפור... שמניחים דבק והוא נוקש ע"י דביקת נוצותיו אל הדבק, ינצל ע"י מריטת נוצותיו הדבוקים אל המוקש. כן תנצל: או בכח גופך, או במה שתניח ממונך ומלבושך ביד מי שערבת לו" (מלבי"ם).

4. צבי וציפור הם יצורים "חמודים" ומעוררים אהדה. כאשר הם נלכדים במלכודת ציידים, הם מנסים לעורר את רחמיהם של הציידים ולהתחנן שישחררו אותם. לפי זה, המשל בפסוק שלנו ממחיש את העצה בפסוק 3 "התרפס ורהב רעיך".

5. הצבי והציפור הם יצורים צמחוניים, ואינם מנסים לתקוף או לאיים. כך גם אדם שהבטיח הבטחה ואינו יכול לקיים, צריך לצאת מהמצב בצורה "צמחונית", ולא בצורה "טורפת" הפוגעת באחרים. כלומר, לעשות כמיטב יכולתו על-מנת להחזיר את חובותיו (ראו בפסוק הקודם), ולא להשתמט מחובותיו ולהטיל אותם על אחרים.

6. ויש מפרשים שהדגישו דווקא את הסכנה שבה נמצא האדם שאינו זהיר ועירני מספיק: "ואם לאו - דמך בראשך כדם צבי ואיל, הדא היא דכתיב הנצל כצבי מיד" (רבי נחמיה, שמות רבה כז ט).

7. ולענ"ד מדובר בשתי עצות שונות: כל עוד אתה מחוייב לרעך - "התרפס ורהב רעיך", אולם ברגע שסיימת את ההתחייבות - אל תיכנס למחוייבויות נוספות, אל תחתום שוב על ערבות, שמור על החופש שלך בקנאות, כמו שעושים הצבי והציפור.

משל ומליצה

"וכל זה משל, והמליצה - על הערבות שערב כל איש לה' לשמור תורתו ומצותיו, כמ"ש הכל נתון בערבון, או על הערבות לשמור נשמתו בטהרה, ואחר כך יתקע כפיו לזר והוא היצר הרע, או החומר המתאווה שנמשך אחריו לעשות הפך הערבות, ועל ידי כך נוקשת באמרי פיך, ומבואר בכל הספר שהפה מרמז על החכמה, והוא נוקש באמרי פיו תחלה לעשות כפי חקי החכמה, ואחר כך נלכד לעשות הפך מחוקיה. והעצה הוא, אחר שבאת בכף רעך , שהבטיח ונשבע לה' לשמור מצותיו, והתחייב לנפשו לשמור אותה ממצודות היצר הרע, צריך להכניע את חמרו, שעל זה אמר לך התרפס , וצריך להרהיב ולהגדיל את רעו, שהוא הקב"ה או הנשמה, וצריך לבל יתן שינה לעיניו, ולעבוד את ה' בתמידות,  ולהנצל  מן היצר הרע  כצבי מיד, שיהיה רץ כצבי לעשות רצון קונו , ונגד מה שהיצר הרע תפסו בידו, ישמיט את עצמו בכוחו לתורה ולתעודה, ואם משכו ברשתו בפיתויו צריך להנצל  כצפור מפח יקוש, ע"י שיניח נוצותיו שהם מלבושיו החיצונים, שיחלק קנייניו המדומים לעניים, ושערותיו יגלח לשמים, כמעשה הנזיר שבא לפני שמעון הצדיק, וגופו יענה בייסורים" (מלבי"ם).

וכן פירשו חז"ל, שהעבירה היא המלכודת, והתשובה היא ההצלה:

• "שב בתענית... שהתענית קרובה לתשובה... שלא תתיקש בגזירתה של גיהנם" (מדרש משלי (בובר)).
• "להזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבן אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאד, "הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש" (אורות התשובה ז).
• "פסוקים אלה מנחים את האדם שהסתבך באמרי פיו ופגע בחברו, למהר ולרצותו. הקצב מהיר מאוד. הדימויים לקוחים מעולם הציד. חיים ומוות מוטלים על כף המאזניים. רגע אחד של אי-תשומת לב מוביל את החיה לבור המלכודת. שלמה המלך מדגיש את המיידיות של התשובה. ההשוואה לתמונת הציד מלמדת על גודל הסכנה שבהשארת מטען נפץ לא מפורק, בור פתוח באמצע הדרך. הסכסוך בין איש לרעהו יכול להביא לנפילה למצולות. אין להתמהמה, אומר שלמה, אף לא רגע. צריך לסיים פרשות ריב שבין איש לרעהו ולקוטלן בעודן באבן." (שעת רחמים ועת רצון / הרב בני לאו, הארץ).

צבי כמשל נזכר גם ב:

• ישעיהו יג14: "וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ, אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ"
• שיר השירים ב9: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (פירוט)
• שיר השירים ב17: "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר"
• שיר השירים ח14: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (פירוט)

ציפור בפח נזכרה גם ב:

• עמוס ג5: "הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ? הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד?"
• תהלים קכד7: "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים, הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ"
• איכה ג52: "צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם"

הצבי והציפור יחד נזכרו גם בדברי חז"ל: "הוי עז כנמר, וקל כנשר , ורץ כצבי, וגבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמים" (יהודה בן תימא,  משנה אבות ה כ).

מיד

בלשון ימינו, המילה מִיָּד היא תואר-פועל שמשמעו "במהירות הבזק"; אולם בלשון המקרא, מִיָּד = מ-יד, הנצל כצבי מיד = "הנצל כמו שצבי ניצל מידו של הצייד". וייתכן שהמילה בלשון ימינו נוצרה מהבנה שגויה של הפסוק, כאילו שמשמעותו היא "הנצל במהירות רבה כמו הצבי" (ע"פ חגי הופר).