קוד: ביאור:משלי יב16 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל:
משלי יב16: "אֱוִיל - בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ, וְכֹסֶה קָלוֹן - עָרוּם
"
כאשר האויל מתעצבן, הוא אינו מסוגל להסתיר זאת, הוא צועק ומקלל, וכך כעסו נודע לכולם עוד באותו יום; אולם, כאשר הערום (הפיקח) מתעצבן, הוא יודע שהכעס הוא אות קלון עבורו, ולכן הוא מכסה ומסתיר אותו.
לכל אדם קורים דברים שעלולים לעצבן אותו - תוכניות שמשתבשות, מכשירים שמתקלקלים וכד'. וכשאדם מתעצבן, הוא נראה רע. ההמלצה של ספר משלי במצב זה היא להסתיר את הכעס:
אויל
= שטחי;
ביום = "בפרהסיה ולעין כל
"
(המאירי), וגם
ביום = באופן מיידי: "ביום שהוא כועס, בו ביום הודיע כעסו; שהוא מתגרה ומחרף חברו ברבים, ואין מעצר לרוחו
"
(רש"י).
אויל ביום ייוודע כעסו = אדם שטחי אינו מסוגל להסתיר את
הכעס שלו; הוא צועק ומקלל, וכך כל מי שנמצא בסביבתו יודע מייד שהוא כועס.
קלון
= ההיפך מכבוד, כמו ב
משלי יב9: "טוֹב
נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ,
מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם
" (פירוט); הכעס המתפרץ הוא קלון עבור האדם: הוא מראה שהאדם אינו שולט בעצמו. מישהו או משהו אחר (זה שהכעיס אותו) שולט בו.
האויל מגלה מייד את כעסו, ולכן קלונו מתגלה לעין-כל, ולעומתו -
ערום = פיקח, היודע להטעות ולהיזהר מהטעיות; וכוסה קלון ערום = הפיקח מכסה ומסתיר את הכעס, שהוא אות-קלון עבורו. הפיקח מבין, שגם אם הוא כועס - כדאי לו להטעות את האחרים כך שיחשבו שהוא רגוע.
אז במקום לצעוק בקול רם - הוא 'צועק' בלחש, או יוצא למקום מבודד כדי להרגיע את עצמו, ואז חוזר לשגרה, מבלי לבייש את עצמו ולהכתים את תדמיתו.
החכם יודע שאין טעם לכעוס כלל; הערום עדיין לא הגיע לדרגה זו, הוא כועס, אך יודע שכדאי לו להסתיר את כעסו כדי לשמור על כבודו.
אָדָם עָרוּם - כֹּסֶה דָּעַת..." (פירוט).
פסוקים נוספים בתנ"ך מקשרים בין אוילים לבין כעס ומריבות:
כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב, וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע" (פירוט)
כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, וְכַעַס אֱוִיל כֹּבֶד מִשְּׁנֵיהֶם" (פירוט)
כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ, וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה"
כשתופסים את העובדות בצורה שטחית, על-פי הרושם הראשוני, קל מאד להגיע למסקנה שהזולת אשם במשהו, לכעוס עליו ולריב עמו.
-לוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי[וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד"
וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי, וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם"
כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"
כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ, גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא"
עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי"
חָנֵּנִי ה' כִּי צַר לִי,עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי"
וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ... וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל... אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתֶךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה"
אין משל זה מדבר על תגובת האויל... אלא על גורלו: סופו של האויל - היינו כאב כשלונו - יתגלה לעין כול" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 249). לפי זה יש לפרש גם את החצי השני של הפסוק: אדם ערום מצליח לכסות ולהסתיר את כשלונו - גם כשהוא נכשל, הוא נחלץ מזה מהר, לפני שאנשים מסביבו שמים לב לכך.