קוד: ביאור:משלי יג25 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי יג25: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר
"
אדם צדיק אוכל בדיוק כמה שהוא צריך כדי להשביע את נפשו;
אבל הרשעים אוכלים בלי הגבלה, עד שבטנם מתפקעת וחסר להם מקום בבטן.
מה הקשר בין צדק לבין בטן?
1. צדק בין אדם לגופו - נגד זללנות ונגד סגפנות:
צדיק = הנותן לכל אחד את המגיע לו; נפש = הצד החומרי של האישיות; צדיק אוכל לשובע נפשו = הצדיק נותן לעצמו, לצד החומרי שלו, בדיוק את מה שהוא צריך - הוא אוכל בדיוק כמה שהוא צריך כדי לשבוע, לא יותר ולא פחות.
צדיק (בתחום הגופני) הוא אדם שאינו זולל, אך גם אינו מסגף את גופו: הוא אוכל אוכל מזין, המספק לגופו את כל מה שהוא צריך ונותן לו תחושה של שבע, וכך אין לו צורך לזלול ולהשמין - צדיק אוכל לשובע נפשו.
ומצד שני:
רשע = הפוגע בזולת במזיד; ובטן רשעים תחסר = הרשע פוגע גם בעצמו ובגופו: הוא אוכל יותר ממה שהבטן שלו מסוגלת להכיל, וכך תמיד חסר לו מקום בבטן (ע"פ הגר"א); הוא אוכל ממתקים, וכך בטנו נפגעת וכואבת (ע"פ רבי יונה).
רשע (בתחום הגופני) הוא אדם הזולל אוכל-זבל, שאינו מספק לגופו את מה שהוא צריך, ומשאיר אותו עם תחושה של רעב ומחסור הגורם לו לאכול עוד ועוד - ובטן רשעים תחסר.
2. צדק בין אדם לנפשו - נגד עזיבת הלימוד
לאדם יש גם צרכים נפשיים ורוחניים, וכדי לשמור על בריאות הנפש הוא צריך להתייחס אליהם בדיוק באותה רצינות כמו שהוא מתייחס לצרכים הגופניים:
"צדיק אוכל לשובע נפשו - זה הממלא נפשו מדברי תורה.
ובטן רשעים תחסר - זה שאין בו דברי תורה...
צדיק אוכל לשובע נפשו - שאם למד אדם בבחרותו, לא יעזוב בימי זקנותו, אלא כל ימיו ימלא נפשו מדברי תורה.
ובטן רשעים תחסר
- שאם למד אדם תורה בנערותו ושכחה, אם אינו מחזירה, הקב"ה מחסרו מטובה של
גן עדן לעתיד לבוא...
"
(מרדש משלי יג כה).
המדרש מסביר, שלימוד תורה הוא כמו אוכל - כמו שאדם צריך לאכול בכל יום כדי להשביע את גופו, כך הוא צריך ללמוד תורה בכל יום כדי להשביע את נפשו - צדיק אוכל לשובע נפשו.
יש אנשים שלומדים תורה בבית הספר, אך לאחר שהם מסיימים את בית הספר הם אומרים "זהו, אני כבר לא צריך ללמוד, למדתי כבר מספיק"; לאנשים אלה רומז המדרש: כמו שאדם שאינו עלול לסבול מתת-תזונה, כך אדם שמפסיק ללמוד תורה עלול לסבול מתת-תזונה נפשית, הנפש שלו תהיה רעבה והוא עלול להתדרדר ולהיות רשע - ובטן רשעים תחסר.
יש קשר בין שני הפירושים: כשאדם שבע מבחינה רוחנית ונפשית, הוא מרגיש עונג ויש לו פחות צורך להפיק הנאה מאכילה גשמית, ולכן הוא אוכל רק לפי צורכי הגוף; אולם, כשאדם עוזב ומתרחק מהתורה, הנפש שלו מרגישה חוסר, הוא מתגעגע לעונג הרוחני שקיבל מהתורה, ומכיוון שכבר התרחק - הוא משלים את החסר באכילה או בתענוגות גשמיים אחרים.
3. צדק בין אדם לחברו - נגד צריכה מוגזמת
בדרך-כלל, המושגים
צדיק ורשע מתייחסים למעשים שאדם עושה עם אחרים. לכן אפשר לפרש, שהפסוק קשור ל
משלי יג23: "רָב
אֹכֶל נִיר רָאשִׁים, וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט
"
(ראו ב'דעת מקרא' שקישרו בין הפסוקים). הפסוק ההוא מלמד, שרוב האוכל שבעולם בא מעבודתם הקשה של הפועלים העניים, שחלקם נספים ומתים בלא משפט (פירוט); הפסוק שלנו מלמד, ש
הצדיק - הדואג גם לעניים -
אוכל לשובע נפשו - אוכל רק כמה שהוא צריך ולא יותר, כדי שלא ייהנה מהעוול הכרוך ביצירת המזון מעבר למינימום ההכרחי; אולם
הרשע, שלא אכפת לו לפגוע בעניים, אוכל בלי הגבלה עד
שחסר מקום
בבטנו.
לפי זה, המסר של הפסוק קשור לא רק לבריאות האדם היחיד אלא לבריאות החברה כולה ולתרבות הצריכה המוגזמת.
4. ועל-דרך הדרש: לפי חכמי התלמוד, אדם צריך לאכול שליש פחות מכדי שבעו - להשאיר מקום פנוי בבטן,
למקרה שמשהו יעצבן אותו, כי זה מסוכן לכעוס על בטן מלאה. אולם,
הצדיק אינו כועס, ולכן מותר לו לאכול לשובע - "צדיק אוכל לשובע נפשו
";
והרשעים כועסים הרבה, ולכן הם צריכים להשאיר עוד יותר מקום פנוי בבטן - "ובטן רשעים תחסר
"
(ראיתי בספר "מושל ברוחו" בשם ר' יהונתן אייבשיץ).
לפי התורה, כשאדם נכנס לכרם רעהו, מותר לו לאכול רק כדי להשביע את נפשו, אבל לא לקחת ולשמור לעתיד,
דברים כג25: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים
כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן
"
:
בתנ"ך מסופר על כמה צדיקים אשר אכלו לשובע נפשם (מדרש משלי):
וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" - למרות שהיה צמא אחרי מסע ארוך, לא ביקש ממנה שתתן לו כד מלא, אלא רק מעט מים.
וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" - למרות שהוא נתן לה רק חתיכה קטנה של לחם קלוי, היא אכלה ושבעה ואף השאירה קצת (ולא כמו שמלמדים את הילדים בימינו, שהם צריכים לגמור את כל האוכל שבצלחת): "
ברכה שרת במעיה של אותה צדקת" (שם).
אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אָז טוֹב לוֹ", וע"פ חז"ל "
היה אוכל שתי אגודות של ירק, וליטרא אחת של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מליזין אחריו ואומרין 'זה מלך?!" (שם)- למרות שהיה מלך, היה אוכל כמו אדם פשוט.
הקב"ה אמר לישראל: בניי, מכל הקרבנות שאתם מקריבים לפניי, כלום אני נהנה מהם אלא הריח? שנאמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (שם); מכאן, שכאשר אדם מגיע למקום שבו מגישים לפניו הרבה אוכל (למשל באולם אירועים), אין הוא חייב לאכול מכל דבר ודבר - יש דברים שמספיק להריח...
ומצד שני, מסופר על רשעים אשר אכלו הרבה עד שחסר להם מקום בבטן:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי
עָיֵף אָנֹכִי..." - למרות שיעקב בישל נזיד לעצמו, עשו לא ביקש להתחלק עמו במזון, אלא שילעיט אותו - שישפוך לפיו את כל הנזיד שבסיר.
אִישׁ בָּרִיא מְאֹד", כל כך "בריא" עד שכאשר אהוד בן גרא תקע חרב בבטנו, היא נבלעה כולה בתוך קפלי השומן, שופטים ג22: "
וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב, וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ, וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה".
וראו גם
משלי יא17: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי
" (פירוט).