גם מי שדואג לגופו הוא איש-חסד, וגם מי שפוגע בגופו הוא אכזר

דקויות

1. רבים מחכמי ישראל פירשו את הפסוק כהנחיה כללית על כך שאדם צריך לדאוג לצרכיו הגופניים:

• "גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב "כי בצלם אלהים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה!
• ד"א גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא. אמרו לו: כל יום אית לך אכסניא?! אמר להם: והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא הוא בגו גופא?! יומא דין היא הכא, למחר לית היא הכא..." ( ויקרא רבה לד ג ; ראו הלל הזקן).
• "ריש לקיש אמר: [המונע עצמו מן התענית] נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד, כלומר הגומל טוב לנפשו הוא איש חסד, ועוכר שארו אכזרי, המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר" (תלמוד בבלי, תענית יא, ע"פ רבנו חננאל והתוספות; ראו התענית והסיגוף בדברי חז"ל).
• "מי שגומל טוב לנפשו המתאווה לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות, הוא בודאי איש חסיד, כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת; אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוש על הממון, כל שכן שהוא אכזרי על הזולת" (מצודת דוד על הפסוק).
• "הנה, מי שגומל נפשו החומרית ומחזיק אותה, לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא איש חסד, שלא יגרע מדבר חֻקּוֹ הראוי לו, ויחמול על הראוי לחמלה עליו; ואמנם, מי שהוא עוכר בשרו ומצר לגופו, הנה הוא אכזרי, כי מי שהוא אכזרי לעצמו, כל שכן שהוא אכזרי לזולתו.   ואולם אמר זה, כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתברך מה שיענו גופם ענוי, וזה הפך רצון ה' יתברך! ולזה תמצא, שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמית, רק מעט, ביום אחד בשנה; והיה זה, כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל, ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות. ולזה, מי שיהיה סיבה להחלות הגוף, אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות, הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך" (רלב"ג על הפסוק).
• "אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): "אסור לאדם שיסגף עצמו ", ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ", וכן אמרו (תענית כ"ב): "לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החיה אותה ", ואמרו (תענית י"א): "כל היושב בתענית נקרא חוטא " והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר " גומל נפשו איש חסד " על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים" (מסילת ישרים יג).

ויש מפרשים שהסיקו מהפסוק מסקנות מעשיות אחרות:

2. לעשות חסד עם קרובי המשפחה: "גומל נפשו - גומל טובה לקרוביו, איש שהוא חסיד: ועכר שארו אכזרי - והאכזרי הוא עוכר את קרוביו" (רש"י). אולי הוא פירש נפשו = "הנפש ששייכת לו וקרובה אליו", כמו הביטוי בלשון ימינו "נשמה שלי".

3. לעשות חסד עם הזולת: מי שעושה חסד עם הזולת, למעשה גומל בכך חסד עם נפשו החומרית, כי גם אחרים יעזרו לו; ומי שמתאכזר על הזולת, למעשה פוגע בכך בבשרו, כי גם אחרים יתאכזרו אליו ויפגעו בו (מלבי"ם). ניתן להביא ראיה לפירוש זה מההקבלה בין פסוק זה לפסוק הקודם, משלי יא16: "אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד, וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר" (פירוט). וכדברי הפתגם האנגלי We always help ourselves whenever we help others.

4. להיגמל מהתענוגים: גומל מלשון "גמילה", כמו בראשית כא8: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" - מי שמצליח לגמול את נפשו מהתענוגים, עושה עמה חסד גדול, בתנאי שהוא לא מסגף את עצמו יותר מדי ולא גורם נזק לבשרו: "איש חסד מגדיל נפשו בהרגל טוב ובמידות אמצעיות, כאשר יגדל את הגוף הקטן... והמידה האמצעית בעניין הנאות הגוף, שינהוג בה איש חסד - להפריש נפשו מן התאוות, ולהשביע עדיה כדי קיום הגוף... מי שהוא עוכר גופו, ומרעיב ומסגף עצמו, ייקרא אכזרי... כי בעכירת הגוף, ייפסדו כוחות הנפש וישחיתוה מלאכתה, ולא תצלח לחכמה ולעבודת ה' יתברך" (ר' יונה גירונדי).

הקבלות

גומל -

1. רוב המפרשים פירשו: גמל = נתן טוב וחסד בשפע, כמו ב ישעיהו סג7: "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה', כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה', וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו" (ויש שקראו את המילה חסד פעמיים: "גומל חסד לנפשו - איש חסד"; דעת מקרא).

2. אולם גמול יכול להיות גם לרעה, כמו ב ירמיהו נא56: "כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד... כִּי אֵל גְּמֻלוֹת ה', שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם"; והכוונה לשכר או עונש הניתן מידה כנגד מידה, כמו ב תהלים יח21: "יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקִי, כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי". לפי זה, גומל נפשו = נותן לעצמו באותה מידה שהוא נותן לאחרים. רעיון זה נרמז בכמה פסוקים בתורה:

ויקרא יט18: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - רוב האנשים אינם מסוגלים לאהוב את הזולת בדיוק באותה מידה כמו את עצמם, והמפרשים התייחסו לבעיה זו בדרכים שונות (פירוט). לפי פירושנו למעלה, איש חסד מפרש את הפסוק כהנחיה מעשית, ומשקיע בעזרה לזולת זמן שווה לזה שהוא משקיע בהנאות של עצמו.

דברים טז14: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה, וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". הכתוב מציין ארבעה אנשים השייכים למשפחתו של האדם ושמחים יחד איתו, וכנגדם ארבעה אנשים נזקקים מבחוץ שהוא צריך לדאוג שיוכלו לשמוח בחג: "אמר הקב"ה: אתה יש לך ארבעה בני בית - בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואף אני יש לי ארבעה בני בית - הלוי והגר והיתום והאלמנה....אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך. אם עשית כן, אף אני אשמח את שלי ואת שלך. אלו ואלו אני עתיד לשמח בבית הבחירה, שנאמר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי"..." (רבי לולינוס דרומי בשם רבי יהודה בר סימן, ילקוט שמעוני).

ישנם פסוקים נוספים בספר משלי, המלמדים שהאדם לא צריך להרעיב את עצמו:

• משלי י3: "לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק, וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף" - ה' אינו מרעיב את הצדיק, ולכן גם הצדיק אינו צריך להרעיב את עצמו.
• משלי יא25: "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן, וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" - אדם שמברך ומיטיב עם הזולת, יזכה שגם נפשו תדושן, כלומר הצרכים החומריים שלו יתמלאו, מידה כנגד מידה; מקובל לפרש שהפסוק מתאר גמול מאת ה', אך ייתכן שאפשר ללמוד ממנו גם איך האדם צריך להתייחס אל עצמו.
  
• משלי יג4: "מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן" - שכרם של החרוצים הוא, בין השאר, מילוי הצרכים החומריים של הנפש.
  
• משלי יג25: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" - הצדיק אינו מרעיב את עצמו, אלא נותן לנפשו את צרכיה ומשביע את רצונה (פירוט).

לעיון נוסף: שאיפות אישיות, מצה וחמץ, פסח ושבועות / צחי צויג -> צו השעה