קוד: ביאור:משלי יז27 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי יז27: "חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו - יוֹדֵעַ דָּעַת, וקר[יְקַר] רוּחַ, אִישׁ תְּבוּנָה
"
מי שחוסך באמירות (ממעט בדיבור) מרוויח הרבה: הוא יודע יותר דעת כי הוא פנוי להקשיב לאחרים, הוא מעלה ברוחו רעיונות יקרים ומעניינים יותר כי הוא פנוי להקשיב לעצמו, והוא נעשה איש תבונה כי הוא פנוי לפתח את כשרונותיו הפנימיים -
כדי להתפתח שכלית ורוחנית, האדם צריך שקט - לא רק שקט מאחרים אלא קודם-כל שקט מעצמו; הוא צריך לנוח מדיבורים ולהקשיב - לא רק לאחרים אלא גם לעצמו:
חושך = חוסך = מונע, לא נותן; חושך אמריו = לא נותן את אמריו, כלומר שותק.
יודע דעת = מי שמונע את עצמו מדיבורים, זוכה לשמוע אחרים וכך הוא
יודע יותר.
יקר = נכבד וחשוב; רוח = מחשבה; יקר רוח = מי שמונע את עצמו מדיבורים, זוכה לחשוב מחשבות בעלות ערך רב; הוא לא עסוק בדיבורים ולכן פנוי לפתח את עולמו הרוחני הפנימי.
תבונה = כישרון להסיק מסקנות; איש תבונה = מי שמונע את עצמו מדיבורים, זוכה לפתח את המחשבה ואת כישרון הסקת מסקנות.
אין להסיק מכאן, שבכל מקרה צריך לשתוק; אלא, שלפני שפותחים את הפה, יש לחשוב מה התועלת שתצמח מהדיבור, ולשקול את התועלת הזאת כנגד שלוש התועליות שבשתיקה - "יודע דעת, יקר רוח, איש תבונה".
הפסוק הבא מתאר יתרונות נוספים של השתיקה.
הביטוי
איש תבונה נזכר בפסוקים נוספים, למשל:
משלי כ5: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ,
וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה
": מי ששותק, יכול להתבונן בזולת ומתוך כך לדעת מה יש בליבו (פירוט).
חושך אמריו יודע דעת - כמו כל משפט שמני, נ יתן לפרש בשתי דרכים: מי שחושך אמריו זוכה להיות יודע דעת (הגר"א, מצודות), או: מי שיודע דעת, אינו ממהר להגיד א ת מה שהוא יודע, אלא חושך ומונ ע את אמירותיו, ומדבר רק בזמן המתאים ובמקום המתאים (רש"י, רבי יונה, רלב"ג).
מבנה הפסוק -
1. לפי רוב המפרשים, הפסוק בנוי כתקבולת משלימה: חושך אמריו מקביל אל יקר רוח. לפי זה, יקר = נדיר, רוח = דיבור, יקר רוח = אדם שדבריו נדירים (רש"י, רבי יונה, מצודות, רלב"ג). וייתכן שיש כאן הדרגה: מי שרק חושך את אמריו, נמנע מלדבר באופן חד-פעמי, זוכה להקשיב לזולת ולדעת עוד פיסת דעת; אולם מי שהוא יקר רוח באופן קבוע, כלומר מדבר רק לעתים נדירות, זוכה שיש לו זמן רב יותר להתבוננות פנימית ולפיתוח כוחות התבונה שלו.
אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות הנפוצה יותר של המילים: יקר = בעל-ערך, רוח = מחשבה (רק "רוח פה" או "רוח שפתיים" משמען דיבור).
2. לכן נראה לי שהפסוק בנוי במבנה מיוחד של ארבע צלעות - נושא אחד ושלושה נשואים: שלוש הצלעות האחרונות מתארות את היתרונות של
חושך אמריו - הוא גם
יודע דעת, גם
יקר רוח, וגם
איש תבונה (ניתן
לפרש כך גם את
משלי יז19: "אֹהֵב פֶּשַׁע - אֹהֵב מַצָּה, מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ, מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר
" (פירוט)):
"אם שומע חרפתו ואינו משיב - הנה הוא משובח בשלושה תארים המכובדים הנזכרים בסמוך... שבחו של
יודע דעת ראוי לו, מאחר שיודע לסבול את חרפתו, שאינו אלא מצד דעתו הישרה, שאינו מקפיד על חרפת אנוש... גם ראוי לשבחו של
יקר רוח, לפי שאינו כמו הכסיל שיוציא כל רוחו אם טוב ואם רע בלי הקפדה, אבל הצדיק מקפיד מאד על דיבורו ואינו מוציא מפיו אלא דברים יקרים ונכונים וטובים שרוח המקום ורוח הבריות נוחה מהם... ועל-ידי כך,
הרוח היקר שנדבק בו מצד הקדושה אינו זז מאיתו... גם ראוי לשבחו של
איש תבונה, לפי שהוא ירא אלהים וסר מרע, והכתוב אומר: וסור מרע - בינה... והיא מזכהו אל ההשראה היקרה של
התבונה... ונמצא שהוא זוכה לכל השלושה מוחין של בחינת הגדלות:...
יודע דעת - כמשמעו, זהו מוח הדעת,
יקר רוח - זהו מוח
החכמה... וגם
איש תבונה - כמשמעו שהוא כנגד מוח הבינה...
"
(רמ"ד וואלי על משלי יז26-27).